|
|||||
|
תרחישי שלום במזרח התיכון - בעיני חוזים שוחרי טוב
ד''ר אהרון האופטמן |
|||||
|
|
|||||
| בתקופת אוגוסט 2005 נעשו הכנות להקמת "המוקד הישראלי" של "פרויקט המילניום" - פרויקט העוסק במחקרים על עתידים אפשריים של עולמנו, והמנוהל ע"י המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם. "מוקדים" דומים של הפרויקט קיימים היום בלמעלה מ-20 מדינות ברחבי העולם. הפרויקט מפרסם מדי שנה דוח מקיף ביותר על "מצב העתיד" של העולם (מעל 3000 עמודים על תקליטור). | |||||
| ב 2004 פרסם "פרויקט המילניום" 3 תרחישים של השגת שלום באזורנו. התרחישים נכתבו ע"י ראשי הפרויקט וזאת בעקבות שאלונים שהופצו לפני כן למספר מומחים שתרמו מרעיונותיהם, בין היתר אנשים מישראל וממדינות ערב. בעיניים ישראליות התרחישים (או חלקם, לפחות) ייראו בוודאי כנאיביים למדי, בלשון המעטה, מה גם שחלק מהפרטים הכלולים בהם ככל הנראה כבר אינם רלוונטיים לאור המציאות המשתנה לנגד עינינו. בכל זאת חשבתי שמעניין לקרוא אותם, ולו רק כדי להתרשם איך הסכסוך העקוב מדם שבו אנו מצויים, והאפשרויות ליישבו, נראה בעיניים זרות. הפעם אני מביא כאן את המבוא לפרויקט התרחישים ואת התרחיש הראשון - "מפעל מים". שני התרחישים הנוספים יפורסמו בעוד ימים אחדים. התרחישים תורגמו מאנגלית ע"י ענבל שגיב-נקדימון מבוא: המזרח התיכון זקוק לסיפור חדש. הסיפור הישן דומה ל"נשיכת ידיים", משחק לשניים שמשחקים במזרח התיכון. כל אחד מן השניים שם את ידו בפיו של האחר. שניהם נושכים בכוח עד שמישהו נכנע. "תן לי צדק, אחרת אנשך חזק יותר!" "תן לי שלום, אחרת אנשך חזק יותר." פרויקט המילניום של המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם מציג שלושה תרחישים נורמטיביים, שלושה סיפורים חדשים עבור המזרח התיכון, המיועדים להמריץ דיונים חדשים ופעולות חדשות למען השלום ולהיות מקור להם. הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מהסוגיות העולמיות הנחקרות ביותר והשנויות ביותר במחלוקת. באופן מפתיע, אין שום תרחישי שלום מתקבלים על הדעת, אובייקטיביים, המבוססים על מחקר מעמיק – במילים אחרות, לא מסגרות, יעדים, ניתוחים, הצעות, הכרזות, הסכמים, חוזים או מפות דרכים, אלא תרחישים: סיפורים בעלי קשרים סיבתיים המחברים את העתיד וההווה כמו בתסריט קולנועי. קל לדמיין תרחישים רבים המתארים דרכים חלופיות להמשך הסכסוך הנוכחי. אבל מה שדרוש הוא מערך תרחישי שלום חלופיים, שנוצרו על ידי משתתפים בעלי השקפות מגוונות. כך ניתן לארוג רעיונות רבים אלה באלה וליצור סיפור שיראה כיצד יכולה להתפתח באיזור תרבות של שלום. סניף קהיר של פרויקט המילניום, באוניברסיטת קהיר במצרים, הציע למלא את החלל הזה תוך שימוש בגישה עתידנית של "חיזוי לאחור" על הבעיה: נתאר לעצמנו שהשלום הוא עובדה קיימת, ואז נביט לאחור ונראה איך הגענו אליו. תרחישי השלום הנורמטיביים המוצגים כאן נוצרו בתהליך ייחודי. סדרה של סקירות מסמכים וראיונות זיהתה שבעה תנאים הנדרשים על ידי כל הצדדים בטרם יהיה שלום. הסקירה גם מצאה מערך פעולות שיעזרו לכונן כל תנאי מוקדם. צוות בינלאומי של כמה מאות משתתפים התבקש לדרג את חשיבותה של כל פעולה להשגת התנאי המוקדם, את הסבירות לכך שהפעולה תוכל להתרחש, ואת האפשרות לכך שהיא תגרום לתוצאה בלתי רצויה ואפילו תחמיר את מצב העניינים. פעולות נוספות נאספו גם הן ודורגו לאחר מכן בשאלון שהופץ בסיבוב שני. התוצאות שימשו לכתיבת טיוטות של תרחישי שלום חלופיים והוגשו בסיבוב שלישי לצוות לבחינה ביקורתית. בשלב האחרון נערכו הטיוטות בהתבסס על התוצאות, והנוסח הסופי שלהן מוצג כאן. את פרטי התהליך והתוצאות ניתן לראות בפרק 4 של התקליטור המצורף לספר "מצב העתיד 2004". תרחיש 1. מפעל מים עכשיו, משנראה שהושג סוף סוף שלום במזרח התיכון, כולם זוקפים לזכותם את ההצלחה. ההיסטוריונים יתעדו סיבות רבות, אבל רובם מסכימים כיום כי תקווה חדשה התחילה לצמוח באיזור כאשר הגברת הראשונה של מצרים הגיבה למשבר המים ההולך ומחריף בכך שהזמינה את תוכנית האו"ם בתחום איכות הסביבה (UNEP), את תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) ואת הקוורטט (הקהילה האירופית, ארצות הברית, רוסיה והאו"ם) להיות משתתפות בכירות בוועידה לחקר בעיית המים במזרח התיכון. כיוון שהמנהיגות הקודמת בישראל הצהירה שלא תבצע אף צעד משמעותי ממפת הדרכים של הקוורטט בטרם ייפסקו ההתקפות על ישראלים, וכיוון שהפלשתינאים הלוחמניים יותר אמרו שלא יפסיקו את פעולותיהם בטרם תיסוג ישראל מן השטחים הכבושים, הברירה היחידה הייתה למצוא גישה אחרת. ועידת המים במזרח התיכון חרגה בדיוניה מהסכמי המים שנחתמו באמצע שנות התשעים של המאה העשרים בין ישראל ואש"ף, וסיכמה לנהל סדרת משאים ומתנים על המים באיזור במימון הקוורטט, ובראשות שליח של האו"ם שימונה על ידי מזכירו הכללי. סוכם שהוועידה תכלול משלחות מישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית, ערב הסעודית, מצרים, סוריה, טורקיה ולבנון, בנוסף לקוורטט ולמשקיפים, ותצא מתוך הנחת היסוד לפיה בלא פעולות הַתְפָּלָה בקנה מידה נרחב, אין מנוס ממחסור-מים איזורי; השיחות חייבות להתמקד לא רק בחלוקה מחדש של מקורות נוכחיים, שלא יתקיימו לעד, אלא בהגדלת אספקת המים הכוללת. הנציג האמריקאי הדגיש עובדה זאת לאורך הוועידה, ואמר שהסכמי חלוקת מים לבדם לא יובילו לשלום, אפילו אם ארצות הברית תסכים לשמש כבוררת בעניין הפרתם. יצירת כמות נוספת של מים הייתה המפתח לכינון אמון. אחרים האמינו שקו פרשת המים האמיתי שהוביל לשלום היה מותו של ערפאת והתפטרותו של שרון, אשר סללו את הדרך להקמת ארגון "שבעה העקרונות" לתיאום המערך המורכב להפליא של הסכמים, פרויקטים, משלחות מחקר, תאגידים משותפים ופיקוח של "הקרן לפרויקטים משותפים במחקר מתוך שיתוף פעולה" שהתפתח במשך השנים. שיחות חשאיות בין פלגים מתונים משני הצדדים יצרו את הסכמי ז'נווה, אשר הובילו בתורם לשיחות חשאיות נוספות בתמיכת הקוורטט, שבהן נוסחו תנאי שבעה העקרונות – על שם שבעה התנאים לשלום: גבולות בטוחים לישראל, כינון מדינה פלשתינית בת קיימא ועצמאית, יישוב שאלת ירושלים, קץ לאלימות משני הצדדים ומאמץ לכונן אמון, פיתוח חברתי וכלכלי, השכלה ופתרון מעמד הפליטים הפלשתינאים. ואילו אחרים טענו שכל זה לא היה מתאפשר בלי משא ומתן חשאי בין הקיצונים דווקא. שוויץ, שסיפקה אכסניה טובה לאותן פגישות חשאיות בין מתונים אשר הובילו להסכמי ז'נווה, קידמה בברכה גם את הפגישות בין הקיצונים, אשר הגיעו אל שולחן המשא ומתן בדרך עוקפת. הכל התחיל בעיראק. מוסלמים סונים לא רצו שעיראק תהפוך להיות הרפובליקה האיסלאמית השיעית השנייה, ולכן נציגי הארגון הבינלאומי של האחים המוסלמים הסונים פנו לראש המנהל האזרחי של ארה"ב בעיראק והציעו שיתוף פעולה, ובכללו מאמצים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ארצות הברית נאלצה לשים דגש רב יותר על דמוקרטיזציה של עיראק מאשר על ניהולה הצבאי, ונאלצה להימנע מחלוקת עיראק לקנטונים כמו-שוויצריים, שהיו מעניקים לשיעים יתרון. כיוון שהקיצונים הסונים העדיפו שלום עם ישראל ודמוקרטיזציה בעיראק על פני מפלצת שיעית איראנית-עיראקית, הם הסכימו להיפגש בחשאי עם קיצונים ישראלים. ארצות הברית ושוויץ עמדו על כך שנקודת הסיום של השיחות בין המתונים בהסכמי ז'נווה תהיה נקודת המוצא של השיחות בין הקיצונים; התעקשותן עיכבה את תחילת השיחות, אבל במבט לאחור הסתבר כי זאת הייתה המסגרת האפשרית היחידה. ההיסטוריונים יכולים לזקוף לזכות מי שירצו את הזרז העיקרי לשלום, אולם אין ספק שהמשא ומתן על המים סיפק ערוץ צדדי קבוע לקיום התקווה. כיוון שמים הם הצורך האנושי האוניברסלי החשוב ביותר, וכיוון שהמשא ומתן היה ממוקד יותר מאשר המשא ומתן לשלום, הוא עזר לכונן אצל ישראלים ופלשתינים אמון הדדי באפשרות קיומו של השלום. לדוגמה, בזכות המשא ומתן על המים, נבנה מחדש קטע מגדר ההפרדה, שהקיף את אקוויפר ההר המערבי המספק למעלה מחצי מאספקת המים של הפלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית . האמון ההדדי התפשט למשאים ומתנים אחרים באיזור, אבל כאשר אלה נקלעו למבוי סתום, המיקוד במזרח התיכון חזר לפגישות המים על מנת לכונן מחדש את האמון. כאשר הסכמי המים סוכמו, מִנהלת משאבי המים הערבית המאוחדת, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, המרכז האיזורי הערבי-ישראלי המשותף לחקר ההתפלה בעומן ותוכנית הפיתוח של האו"ם יישמו במהירות תוכניות מורשות, למשל מערכות סעד לשעת חירום באספקת המים בעזה. ההצלחה הגדולה הראשונה בהגדלת אספקת המים הייתה ההסכם שהאיץ במידה ניכרת הקמת מפעלי התפלה באוסמוזה הפוכה שנועדו להתמודד עם חוסר מים עתידי. שיתוף הפעולה הראשון בין טכנולוגיה ישראלית וכספי נפט ערביים היה ההתחייבות למימון תעלת ים המלח ומפעל התפלה בים המלח, להתפלת מים שיחולקו שווה בשווה בין ירדן, ישראל ופלשתין. לאחר מכן נחתם הסכם נוסף לבניית מוביל-מים, מערכת השקייה ורשת תעלות מטורקיה לסוריה, לירדן, לפלשתין ולישראל. בזכות פרויקטים אלה ובזכות פרוייקטים אחרים שבאו בעקבותיהם, המים זמינים כיום לכל דורש באמצעות תשתית משותפת לאיזור כולו. הוקמו מוסדות חינוך ערביים-ישראליים משותפים המתמקדים בהידרולוגיה, בהנדסת מים ובמערכות להובלה ולחלוקה של המים המותפלים. הדבר סיפק גם את האמון ההדדי שהיה נחוץ כדי להתחיל להקים צינורות חדשים להובלת נפט מן המפרץ הפרסי לים התיכון; לצינורות הללו יש מוצא אחד בפלשתין ואחד בישראל, והדבר יפחית את התלות בנקודות מוקד במפרץ הפרסי ובים האדום ויתרום לפיתוח כלכלי בפלשתין. במקביל, רבים מ-4.1 מיליון הפליטים הפלשתינאים הרשומים היו זקוקים נואשות להשכלה. בשל התמוטטות ברית המועצות, גירוש הפלשתינים מארצות ערב במפרץ וסגירת רוב המוסדות של אש"ף אחרי היציאה הכפויה מלבנון ב-1983, דרכם של הפלשתינאים להשכלה תיכונית, בלתי פורמלית וגבוהה כמעט נחסמה. בה בעת, הצטמקות התקציב של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (UNRWA) הקשתה עליה לספק לפליטים שירותים בסיסיים, ועל אחת כמה וכמה חינוך איכותי. הקמת גדר ההפרדה צמצמה עוד יותר את הגישה להשכלה, ולכן נראה שלמידה-מרחוק היא הפתרון הסביר היחיד. בתמיכת האו"ם והקהילה האירופית, הרשות הפלשינית והפזורה הפלשתינית אזרו רצון פוליטי לגיוס תרומות ממדינות ערביות ומאישים ערביים עשירים; תרומות אלה סיפקו את המימון הראשוני ליצירת תוכניות למידה-מרחוק ולהקמת חיל שלום חינוכי שמטרתו לתמוך בלמידה-מרחוק במחנות הפליטים. כאשר תוכניות אלה התחילו להראות סימני הצלחה, כגון תלמידים שקיבלו מלגות לאוניברסיטאות ואחרים שהקימו עסקים מקוונים, ישראל העלתה תרומה להרחבת הפעילות כמחווה של רצון טוב. בתגובה, מדינות ערב תרמו גם הן. אל-קודס, האוניברסיטה הפתוחה של פלשתין והאוניברסיטה הפתוחה הישראלית יישמו את תוכנית הלמידה-מרחוק הלא רשמית במשותף, בסיוע מספר ארגונים לא ממשלתיים ואונסקו; שלושת הגופים גייסו מחנכים ידועי-שם וסיפקו תוכניות למידה-מרחוק חדשות ששמו דגש על כבוד ותקווה לעתיד. הלמידה-מרחוק הגיעה למספר רב יותר של נשים ולימדה את הדור הבא מהו ערכה של חתירה אישית להצלחה, כיוון שהלימוד נעשה מתוך מוטיבציה עצמית ובקצב האישי. פעילויות משותפות של למידה-מרחוק בין פלשתינאים וישראלים שברו סטריאוטיפים, הפיחו בטחון שדי היה בו כדי לארגן כמה פגישות פנים אל פנים, והגבירו את המחוייבות והיכולת להשיג שלום באיזור. התפתחויות אלה הולידו את מצעד השלום הגדול, שאירגנו קבוצות נוער. חלק ממנהיגי הנוער צמח בכיתות הלמידה-מרחוק; אחרים היו בוגרים של פרויקט ילדי השלום שהפגיש בחשאי בני נוער משני הצדדים במהלך השנים. ארגוני הנוער קראו למנהיגים הפוליטיים משני הצדדים לשים קץ לפעולות האיבה ולחתום על הסכמי השלום, אותם הסכמים אשר חלק ממנהיגי "הדור הבא" יישמו בשלב מאוחר יותר במסגרת תפקידיהם כעובדי ציבור בממשלות פלשתין וישראל. בשעה שרשתות אל-ג'זירה, CNN ו-BBC סיקרו את מצעד השלום הגדול, נשיא קטוּן הדהים את מועצת הביטחון של האו"ם במושב סגור כאשר הציג פתרון מן התחום הרפואי: "אסטרטגיות דיפלומטיות, צבאיות, פוליטיות וכלכליות ליצירת שלום במזרח התיכון העלו חרס. הגיע הזמן לנקוט בגישת בריאות הציבור," אמר. "בכל המדינות קיימים הליכים המאפשרים לאשפז בכפייה חולי נפש המהווים סכנה לעצמם ו/או לאחרים, ולתת להם סמי הרגעה. אם הדבר נכון לגבי אדם אחד, מדוע לא לגבי שניים? ואם הוא נכון לגבי שני אנשים, מדוע לא לגבי רבים?" חברי מועצת הביטחון לא הבינו לאן חותר הנשיא. הוא המשיך, "ברור שרוב המזרח התיכון חולה נפש; לכן, אני מציע שמועצת הביטחון תסמיך כוח של האו"ם לפזר סמי הרגעה במערכות האוויר והמים של הצדדים המסוכסכים עד שיושג שלום." איש לא ידע מה לומר? הוא רציני? השתיקה במועצת הביטחון הפכה בלתי נסבלת. בסופו של דבר נשיא קטון אמר: "אתם יודעים שאני צודק ואתם יודעים שזה לא יקרה. אז אני מציע במקום זאת שכוח שמירת שלום של האו"ם יצויד בקליעי הרדמה, בקצף דביק ובכלי נשק לא קטלניים אחרים וייתפרש באיזורי סכסוך או סכסוך אפשרי." הנשיא שלף דף נייר וקרא: "משימותיו של כוח או"ם זה הן כדלקמן: § לאכוף את החלטת העצרת הכללית של האו"ם שהגדירה בבירור את הגבולות. § לפקח על הנסיגה הישראלית מכל השטחים שכבשה מאז 1967. § להגן על עורכי המשאלים של הקוורטט, שיבדקו את השקפות הישראלים והפלשתינים לגבי הגבולות המוצעים על מנת שההסכמים ישרדו שינויי משטר העשויים להתחולל בישראל ובפלשתין. § לכפות את הסכם הזכויות הדתיות המבטיח גישה למקומות הקדושים בירושלים לבני כל הדתות. מועצת הביטחון של האו"ם אישרה את ההמלצות. בתוך שבועות ספורים מרגע הגעתו של כוח שמירת השלום של האו"ם, הורחבו פעולות ארגון שבעה העקרונות, כל מדינות ערב הכירו רשמית בישראל כמדינה עצמאית, והעצרת הכללית של האו"ם קידמה בברכה את פלשתין כמדינה חברה. קיצונים בשני צידי השיחות החשאיות בשוויץ התעקשו שיש לכונן תהליך ציבורי כלשהו אשר "יעמיד דברים על דיוקם", והארכיבישוף טוטו גויס בעזרת שבעה העקרונות לעזור בהקמת ועדת אמת ופיוס. הוועדה תפסה את מקומם של הרחובות כזירה לקיום דיונים סוערים רבים. ובדומה למשא ומתן על המים, הפכה הוועדה לגורם ממתן שהפחית את האלימות והתמקד בסוגיות של צדק. בכל רחבי האיזור נערכו "פגישות קהילתיות" שמטרתן לדון בתפקיד האו"ם. המשלחת הישראלית בשיחות המו"מ בין הקיצונים פתרה את בעיית ההתנגדות הישראלית לכוחות השלום של האו"ם, בכך שהגיעה להסכם לפיו מפקד כוחות האו"ם יהיה אמריקאי. עוד בטרם השלמת ההסכמים הפוליטיים הללו, משרד המתאם המיוחד של האו"ם, UNSCO, הפגיש את מנהיגי המועצות המקומיות הנבחרות הפלשתינאיות כדי לגבש תהליך מקיף לפיתוח חברתי וכלכלי אשר יכלול תוכניות לפיתוח מקומי בשטחים הפלשתינים בשיתוף הקהילות על פי מודל של עזרה עצמית. אנשים התחילו לקבל עליהם אחריות לפיתוח קהילותיהם, תוך בקשת סיוע טכני וכלכלי מבחוץ. אונסקו, בשיתוף הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות, סייעו בגיוס סיוע חיצוני לתהליך פיתוח זה באמצעות כינוס נציגים מסוכנויות בינלאומיות שונות (הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, הקהילה האירופית, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, תוכנית הפיתוח של האו"ם וארגונים לא ממשלתיים מרחבי העולם) ומוועדות התיאום המקומיות המייצגות את ועדת הקישור לצורך העניין, את ועדת תיאום הסיוע המקומית ומספר ארגונים לא ממשלתיים פלשתינים. מנהיגי עסקים ודת נכללו גם הם. מנהיגים פלשתינים חדשים שצמחו מדיאלוגים בין-דתיים ומן המשא ומתן על המים עוררו יחס של כבוד אצל מקביליהם הישראלים, והדבר איפשר שיתוף פעולה ביניהם. מועצות מקומיות נבחרות פלשתיניות קיבלו הכשרה משרוּכּ (הפרויקט השיתופי המקומי לתכנון ופיתוח) בדרבּוּן קבוצות מקומיות של אנשים, כדי להקל עליהם לאמוד את משאביהם ולתכנן את עתידם. בעזרת ההנחייה שסיפקה אונסקו, גישת העזרה העצמית משכה משאבים ואנשי מקצוע. צעירים פלשתינים חזרו מארצות הברית, מבריטניה, מצרפת ומקנדה והניעו תוכניות עממיות של נוער פלשתיני במימונם של מיליונרים ערבים מארצות הברית ומארצות ערב; מיליונרים אלה הכירו ביתרונות הטמונים בקיום מפגשים פנים אל פנים בין צעירים ישראלים שנחשפו במידה מלאה לעקרונות דמוקרטיים ולעידן המידע ישירות לבין בני גילם הפלשתינים . תוכנית ההשתתפות והעזרה העצמית ותוכנית הלמידה-מרחוק פעלו במקביל והשלימו זו את זו, וחיל השלום לחינוך ומתנדבי העזרה העצמית עבדו יחדיו. ככל שגברה הפופולאריות של תהליכי התכנון בהשתתפות מקומית , התחברו תוצאותיהם לתהליך קבלת ההחלטות באשר לתקציבי הפיתוח של הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות. כאשר צעירים פלשתינים התחילו לראות תוצאות, גדלה אמונתם בעתיד; דבר זה בתורו מיקד את האנרגיה שלהם בפיתוח קהילותיהם. כתוצאה מכך, קבוצות מיליציה איסלאמיות מצאו פחות מתנדבים. מנהיגים מקומיים טבעיים צמחו לכל אורך התהליך בכל קהילה. מנהיגים אלה הזינו את התפתחות הממשל הנבחר בהתבסס על עקרונות כלכליים ליברליים. שיג ושיח קבוע בין פלשתינאים לבין פקידי ממשל הביא את הממשלה לתת דין וחשבון גלוי יותר לאזרחיה וסיפק מנגנון בניית אמון, שהיה חיוני להתפתחותה ההדרגתית של תרבות דמוקרטית. הנושא הקשה ביותר פרט לזכות השיבה היה הריבונות על ירושלים. הצעות להכריז על ירושלים כעל עיר בינלאומית, לכונן נאמנות של האו"ם ואפילו ליצור הסדרי שיתוף-זמן נידונו כולן. בסופו של דבר התברר כי ישראל תסכים לחזור לגבולות 1967, כולל בתוך ירושלים, והפלשתינאים יסכימו לוותר על זכות השיבה לישראל, פרט למקרים הומניטאריים מיוחדים. לכל הפליטים ניתנה הזכות לחזור לאומה החדשה, פלשתין. הכול הסכימו שתוכנית להתחלקות באתרים הקדושים בדרכי נועם חייבת להבטיח גישה חופשית לאיזורים, אלה שתכיר בזכויות הדתיות של כל המאמינים. אבל כוחות שלום של האו"ם התחילו לפקח בהצלחה על ההסדרים רק כאשר תהליך ייחודי יצר הסכם שיתוף-בזמן באתרים הקדושים. הוצעה "מטריצת מועדים ומקומות" ראשונית, אשר בסופו של דבר זיהתה את "חלונות הזמן" האפשריים והמקומות הקדושים. במטריצה צויינו שעות היום שבהן המקומות עם הביקוש הגדול ביותר עלו בקנה אחד עם תקופות הביקוש הגבוה ביותר. קבוצות שרצו גישה בצירופי תאריך ומיקום שונים במטריצה קיבלו אפשרות לדרג את העדפותיהן מן העדיפות הגבוהה לנמוכה ביותר. כל קבוצה קבעה את סדר התאים במטריצה. אונסקו, ולאחריה שבעה העקרונות (בהסכמת כל הצדדים) השתמשו בדירוגים כדי להקצות קבוצה לכל אחת ממשבצות הזמן והמקום. הצהרות של מנהיגים נערצים של שלוש הדתות תמכו ברעיון וקיבלו את העובדה שרק ניהול חילוני של תהליך המטריצה יוביל בסופו של דבר להסכם. היו עימותים, אבל ארגון שבעה העקרונות השתמש במיטב שיקול הדעת להשלמת המטריצה. כמה קשיים שנראו בלתי אפשריים נפתרו במתן ריבונות בשנים שונות, לסירוגין. אחרים נפתרו על ידי הוועדה החילונית המיוחדת לחילוקי דעות שוטפים. ברגע שמטריצת התאריכים והמקומות הראשית נקבעה, היא פורסמה בציבור לקבלת תגובות. מטריצת ירושלים הסופית משמשת, בשינויים קלים, עד עצם היום הזה. גורם נוסף שעזר לרפא את האיזור היה סדרת הטלוויזיה הערבית "סלאם-שלום" על שתי נערות – פלשתינאית וישראלית. הן נפגשו במחנה שלום והסכימו ביניהן להילחם בשנאה בקהילותיהן. חילופי תוכנית ילדי השלום בין פלשתינאים וישראלים אמנם כללו רק מספר קטן של בני נוער, אך הם עוררו שיחות בשני הצדדים; שיחות שחיזקו את האמונה שהשלום אכן יהיה אפשרי ביום מן הימים. הרעיון אוּשרר בשיחות הקיצונים בשוויץ, והשמועות אפילו רמזו שהם הציעו כמה רעיונות לסיפורים לסדרה. מדי שבוע התמודדו הנערות בתוכנית הטלוויזיה נגד מכשולים בלתי אפשריים לכאורה, ומדי שבוע הן גברו עליהם בחמלה ובתבונה יוצאות מגדר הרגיל. מקלטי טלוויזיה בכל רחבי העולם הראו איך הנערות משתמשות בטלפונים סלולאריים מחוברים לאינטרנט ליצירת נחילים קטנים של תומכים שמיהרו לאיזור והכריעו כל מבוי סתום. נחילי שלום שחיקו אותן החלו להופיע בעולם האמיתי. צעירים חמושים ב"טלפוני שלום" משלהם התחילו לצלצל לכל הנוכחים באיזוריהם כדי להרגיע את הרוחות במחסומים ובאיזורי עימות אחרים. זמן קצר מאד אחרי הופעת נחילי השלום הראשונים, הוקמו יומן אינטרנט (בלוג) וגלריית תמונות של טלפון השלום; הם פתחו צוהר שדרכו השקיף העולם הרחב על התהליך ויצרו "עד הוגן עולמי" כמעט מיידי לתוצאות פעולתו של כל נחיל. תמונות "לפני" ו"אחרי" שהוצגו בבלוג, בצירוף תוכניות הטלוויזיה השבועיות "סלאם-שלום", הגבירו את הלחץ העולמי לנהל משא ומתן רציונלי יותר ובסופו של דבר שירטטו את קווי השלום. תוכניות אירוח ברדיו שקקו דיונים על כל פרק בסדרת הטלוויזיה. הפרק שנידון בלהט רב יותר מכל היה הפרק שבו הנערות יוצרות נחיל שלום לתמיכה בהצעות של ארכיבישוף טוטו בנוגע להקמת ועדת האמת והפיוס. כאשר "סלאם-שלום" הוכרה כסדרת טלוויזיה מצליחה, נוצרה בעקבותיה גרסה למבוגרים, אשר הציבה בפני פוליטיקאים ובפני מנהיגים אחרים אתגרים לפתרון בעיות סבוכות יותר של איזון השלום והצדק. פינוי התנחלויות בגדה המערבית כמעט גרם למלחמת אזרחים. הקמת גדר ההפרדה דרשה זמן ארוך יותר. שני השינויים הסתייעו במעורבות הפעילה של אמצעי התקשורת ושל ועדת האמת והפיוס. בזכות ההתפתחות של תהליכים דמוקרטיים באיזור והערבות הבטחונית המתמשכת מצד ארצות הברית, הפתיעה ישראל רבים במזרח התיכון כאשר אישררה את האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני כמחווה של רצון טוב לטווח ארוך. אישור האמנה איפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לאמת את פירוק הנשק הגרעיני. פעולות אלה גרמו אפילו לספקנים להנהן בחיוב ולומר כי הפעם אולי באמת ישרור שלום לדורות. הופיע לראשונה באתר רשימות כל הזכויות שמורות לד"ר האופטמן. אין לפרסם את המאמר או חלק ממנו ללא אישור מפורש של המחבר. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |