|
|||||
|
אלטנוילנד - פרק מתוך ספר
תיאודור הרצל עברית מרים קראוס |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם פרק ראשון מהספר אותו כתב תיאודור הרצל ובו חזה את מדינת היהודים. הספר נחשב ליצירת מדע בדיוני חברתי וראה אור בשנת 1997 בהוצאת בבל. | |||||
| יהודי וינאי צעיר ומשכיל, מואס בחייו ומצטרף לאציל גרמני למסע פרישות לאי בודד באוקינוס השקט. בדרכם מגלים את פלשתינה, כפי שנתגלתה להרצל בביקורו ב-1898: שוממה ופרובינציאלית. 20 שנה אח"כ, הם מגיחים מהאי, שבים לפלשתינה ומגלים לתדהמתם עולם חדש "אלטנוילנד". פרק ראשון מתוך תיאודור הרצל אלטנוילנד דוקטור פרידריך לבנברג היה שקוע במרה שחורה. הוא ישב ליד שולחן שיש עגול בבית קפה ברובע אלזגרונד, אחד מאותם בתי קפה ישנים ונעימים שאפשר למצוא בווינה. כבר שנים, מאז שהיה סטודנט, הוא נוהג לבוא הנה כל ערב, בדייקנות של פקיד, בשעה חמש. המלצר, החיוור והחולני, קידם את פניו בארשת צייתנית. לבנברג קד בנימוס לעבר הקופאית, שהיתה חיוורת גם היא. הם מעולם לא החליפו ביניהם . הוא התיישב ליד שולחן הקריאה העגול, שתה קפה וקרא את כל העיתונים שהמלצר אסף למענו בנאמנות. במשך לא פחות משעה וחצי הוא עבר על העיתונים היומיים, על שבועוני הבידור ועל כתבי העת המקצועיים, ואז ידע שהגיע הזמן לשיחת רעים או לחלומות בהקיץ. לאמיתו של דבר, פעם עוד היו לו שיחות רעים, היום נשארו רק החלומות בהקיץ. שני חבריו הטובים, שבמשך שנים העבירו אתו את שעות הערב הריקות והקסומות האלה בקפה בירקנרייז, מתו בחודשים האחרונים. הם היו מבוגרים ממנו, וכפי שאחד מהם, היינריך, כתב ללבנברג במכתב הפרידה שהכין לפני שירה לעצמו כדור ברקה, מבחינה כרונולוגית, בהחלט מתקבל על הדעת שהם יתייאשו לפניו. חברו האחר, אוסוולד, היגר לברזיל. הוא היה פעיל בתכנון ההתיישבות של בני הפרולטריון היהודי בארץ זו ומת בה לפני זמן לא רב מקדחת צהובה. בחודשים האחרונים התבודד פרידריך מאחורי השולחן הישן. הוא לא ביקש לעצמו חברה. אחרי שהיה מחסל את ערימת העיתונים, שקע בחלומות בהקיץ, כאילו לא היה בחור בן עשרים ושלוש, אלא קשיש שלעתים תכופות מדי נאלץ להיפרד מיקיריו, עייף מכדי לפתח קשרי ידידות חדשים. הוא ישב ובהה בעשן שאפף את הפינה המרוחקת של האולם. סביב שולחן הביליארד עמדו כמה צעירים חמושים במקלות ארוכים והרעישו בשעת משחקם. הם לא נראו מיוסרים כמוהו, אף שמצבם דמה לשלו: היו שם רופאים מתחילים, משפטנים טריים וטכנאים מוסמכים, שלא מכבר סיימו את לימודיהם, אבל נותרו מחוסרי עבודה. רובם היו יהודים, וכשלא היו שקועים במשחק ביליארד או קלפים, התלוננו על הקושי להתקדם "בימים טרופים אלה." בינתיים העבירו את הזמן במשחקים אינסופיים. לבנברג ראה בהם צעירים קלי דעת. הוא ריחם עליהם וקינא בהם בעת ובעונה אחת. אבל למעשה, אלה לא היו אלא המיוחסים שבבני הפרולטריון, קורבנותיה של השקפת העולם שאימצו היהודים בני המעמד הבינוני לפני עשרים או שלושים שנה: האבות ציפו שבניהם יעסקו במקצוע שונה משלהם, כלומר שיזנחו את המסחר ואת העסקים, והבנים אכן נהרו בהמוניהם אל המקצועות האקדמיים. כתוצאה מכך נוצר ביניהם עודף של משכילים, שלא הצליחו למצוא לעצמם תעסוקה, וגם לא להסתגל מחדש לאורח חיים צנוע. לא היתה להם אפשרות למצוא מקלט במשרות ממשלתיות כמו חבריהם הנוצרים, ובסיכומו של דבר הם הושלכו - כפי שאומרים - לשוק. ואם לא די בכך, לתארים האקדמיים שלא הבטיחו פרנסה נוספו גם חובות המעמד, ועמן תודעה יהירה ועלובה. בעלי האמצעים כילו אט-אט את רכושם או המשיכו לקבל תמיכה מן ההורים. אחרים ארבו לשידוך מוצלח, שיבטיח להם שכר של משרתים-בנישואים מידי אבי הכלה. כמה מהם נכנסו לתחרות מקצועית אכזרית ולא תמיד הוגנת דווקא בתחומים שמחייבים את בעליהם לנקוט באמצעים מעודנים יותר. זו היתה תופעה מפתיעה ומעציבה: אלה שברחו מעולם המסחר החלו לעשות עסקים מפוקפקים כאקדמאים. הם התעסקו במחלות שהשתיקה יפה להן או בעניינים משפטיים חשודים. אחדים מהם נעשו, באין ברירה, עיתונאים הסוחרים בדעת הקהל. אחרים התרוצצו בין אסיפות המוניות, חיזרו על פתחים והפריחו סיסמאות ריקות במטרה להתפרסם ולקשור קשרים פוליטיים, שאולי יועילו להם ביום מן הימים. לבנברג לא רצה ללכת באף אחת מן הדרכים הללו. "אתה לא מוכשר לחיים", אמר לו בקדרות אוסוולד המסכן ערב נסיעתו לברזיל, "אתה בוחל בדברים רבים מדי. בן אדם צריך לדעת לבלוע כל מיני דברים, גם עקומים ומלוכלכים...רק ככה אפשר להשמין ולהתחזק ולהגיע למשהו בחיים. אבל אתה - אתה סתם טיפש ויפה-נפש - לכי לך אל המנזר, אופליה!...אתה אומר שאתה אדם ישר? הרי אף-אחד לא יאמין לך, מפני שאתה יהודי...בסוף תבזבז את כל הירושה שלך לפני שתסיים את ההכשרה כעורך דין, ואז תאלץ להתעסק במשהו מאוס, או לתלות את עצמך. דבר אחד אני מבקש, תקנה לעצמך חבל כבר עכשיו, כשהפרוטה מצויה בכיסך, עלי אל תסמוך בעניין הזה. דבר ראשון, כבר לא אהיה כאן, ודבר שני, אני חבר שלך." אוסוולד ניסה להשפיע עליו שייסע אתו לברזיל, אבל לבנברג לא יכול היה לקבל את ההצעה. את הסיבה הנסתרת להיסוסיו לא גילה לחברו, שנסע לארץ זרה כדי למות בה צעיר. הסיבה היתה בלונדינית מלהיבה, יצור מתוק להפליא. אפילו עם שני חבריו הנאמנים לא העז לדבר על ארנסטינה. הוא פחד שהם ילעגו לרגשותיו העדינים ביותר. ועכשיו שניהם אינם בחיים עוד. גם אם ירצה, כבר לא יוכל להתייעץ אתם ולשתף אותם ברגשותיו. וזה היה עניין מסובך ביותר. הוא ניסה לנחש מה היו השניים אומרים אם היו בחיים, אם היו יושבים לידו במקומותיהם הקבועים ליד שולחן הקריאה העגול. הוא צימצם את עיניו ושמע בהזיותיו את השיחה. "ידידי, אני מאוהב - לא סתם אוהב...." "מסכן!" היה היינריך אומר. ואוסוולד היה מוסיף: "שטות כזאת מאוד מתאימה לך, פרידריך היקר." "זאת לא סתם שטות, זה שיגעון מוחלט. אבא של ארנסטינה, מר לפלר, בטח יצחק עלי אם אבקש ממנו את ידה. אני הרי אף פעם לא אהיה יותר מעורך דין פשוט, עם משכורת של ארבעים גולדנים בחודש. וחוץ ממה שארוויח כבר לא נשאר לי כלום. החודשים האחרונים הרסו אותי. ביזבזתי כבר את כמה מאות הגולדנים שנשארו לי מהירושה. באמת שהייתי טיפש. לא היה לי כסף, אבל כל-כך רציתי להיות ליד ארנסטינה, להתבונן בפנים החמודות שלה ולשמוע את קולה המתוק, עד שהרגשתי חייב להתארח בקיץ באתר המרפא שלה, וגם לבקר בהצגות ובקונצרטים. ושם הרי הייתי חייב להתלבש כמו שצריך. ככה שעכשיו לא נשאר לי כלום, ואני עוד אוהב אותה כמו קודם. לא, אני אוהב אותה אפילו יותר." "ומה אתה חושב לעשות?" היה היינריך שואל. "אני רוצה לספר לה שאני אוהב אותה ולבקש ממנה שתחכה לי כמה שנים, עד שאתבסס כלכלית." בחלום נשמע צחוקו של אוסוולד: "כן, שתחכה! לא יכול להיות שארנסטינה עד-כדי-כך טיפשה. היא לא תבזבז את השנים הטובות שלה בהמתנה לגבר שסובל מחרפת רעב. חה, חה, חה!" אבל הצחוק שהידהד באוזניו של פרידריך לבנברג היה אמיתי. הוא פקח את עיניו בבהלה. מר שיפמן, פקיד בנק צעיר שפרידריך הכיר בבית משפחת לפלר, עמד מולו וצחק בלבביות: "נראה שהלכת לישון מאוחר אתמול, אדוני הדוקטור, אם כבר עכשיו נעצמות לך העיניים." "לא ישנתי," נבוך פרידריך. "עוד צפוי לנו ערב ארוך, אתה הרי הולך אל הלפלרים, נכון?" מר שיפמן התרווח ליד שולחן הקריאה. פרידריך לא חיבב במיוחד את הטיפוס הזה, אבל היה מוכן לשבת אתו. שיפמן הכיר את ארנסטינה ואפשר היה לדבר אתו עליה. לפעמים גם אפשר היה לגלות בעזרתו באיזה תיאטרון היא עומדת לבקר. היו לו קשרים טובים עם קופאי התיאטרון והוא השיג מקומות טובים אפילו להצגות שהכרטיסים אליהן אזלו. פרידריך ענה: "כן, גם אני מוזמן היום אל הלפלרים." מר שיפמן לקח לידיו עיתון וקרא: "מוזר מאוד!" "מה מוזר?" "המודעה הזאת!" "אה, אתה קורא גם את המודעות?" שאל פרידריך בשמץ לגלוג. "מה זאת אומרת גם?" ענה שיפמן. "אני קורא בעיקר את המודעות. זה החלק הכי מעניין בעיתון, חוץ מחדשות הבורסה." "באמת? אף-פעם לא קראתי את חדשות הבורסה." "טוב, אתה!..אבל אני! מספיק לי להעיף מבט בשערי החליפין, וכבר אני יכול לומר לך מה המצב בכל אירופה...ומיד אחר-כך את המודעות. אין לך מושג מה כתוב שם, זה כמו ללכת לשוק. מוצעים שם למכירה המון דברים ואנשים. למעשה, הכול בעולם עומד למכירה, אלא שלא תמיד אפשר לשלם את המחיר...כשאני מעיין במדור המודעות, אני לומד אלו הזדמנויות ישנן סביבי. בן אדם צריך לדעת הכול ולא להזדקק לדבר...אבל כאן אני נתקל כבר כמה ימים במודעה שאני לא מבין." "היא כתובה בשפה זרה?" "הנה, תראה בעצמך, אדוני הדוקטור!" שיפמן הושיט לו את הדף והצביע על מודעה קטנה בזו הלשון: "מבוקש צעיר משכיל ומיואש, שמוכן לעשות ניסוי אחרון בחייו. הצעות יש להפנות אל מר נ.ו.בודי במחלקת המשלוחים של העיתון." "כן, אתה צודק!" , הסכים פרידריך, "זאת באמת מודעה מוזרה. צעיר משכיל ומיואש! כאלה אולי אפשר למצוא, אבל התנאי השני עושה את העניין הרבה יותר קשה. כמה מיואש צריך אדם להיות כדי שיעז לעשות ניסוי אחרון בחייו." "נראה שמר בודי עוד לא מצא אותו. אני נתקל במודעה הזאת פעם אחר פעם. מעניין לדעת מי זה אותו בודי בעל הטעם המוזר." "זה אף-אחד" "מה פירוש אף-אחד?" "נ.ו.בודי - נובודי זה באנגלית 'אף-אחד'." "אהה...על אנגלית לא חשבתי. בן אדם צריך לדעת הכול ולא להזדקק לדבר...ובכן הגיע הזמן ללכת, אם אנחנו לא רוצים לאחר יותר מדי ללפלרים. דווקא היום צריך לדייק." "למה דווקא היום?" שאל לבנברג. "מצטער, אני לא יכול לומר. אצלי שמירת סוד היא עניין של כבוד....אבל אתה יכול להתכונן להפתעה. מלצר! את החשבון!" הפתעה? פתאום נתקף פרידריך בפחד לא מוגדר. כשיצא עם שיפמן מבית הקפה הבחין פרידריך בילד כבן עשר שעמד בחוץ, בפינה המוגנת שליד הדלת. הילד הגביה את כתפיו בתוך מעילו הדק, הצמיד את זרועותיו לחזהו וניתר על השלג שנאסף שם. קפיצותיו נראו כמעשה שובבות, אבל פרידריך שם לב שהילד המסכן קופא מקור בנעליו הקרועות. הוא שלח את ידו לכיסו, ולאור הפנס הסמוך ברר מתוך ערימת המטבעות שלוש מעות נחושת והושיט לו אותם. הילד לקח את המטבעות, לחש "תודה" והסתלק במהירות. "מה? אתה תומך בקבצנים ברחוב?" התרגז שיפמן. "אני לא חושב שהילד הזה מסתובב לו סתם כך להנאתו בשלג של דצמבר...ונדמה לי שהוא יהודי." "אז שיפנה לקהילה או לאגודת כל ישראל חברים. ולא יסתובב בערבים ליד בתי הקפה!" "אל תתרגש, מר שיפמן, אתה הרי לא נתת לו כלום." "אדוני הדוקטור היקר," אמר שיפמן בהחלטיות, "אני חבר באגודה נגד פשיטת רגל ויד, דמי החבר השנתיים הם גולדן אחד." © בבל, 1997 דאנאקוד: 462-5 שם מקורי: Altneuland מס' עמודים: 229 מחיר קטלוגי: 64 ₪ תרגום: מרים קראוס עיצוב עטיפה: תמיר להב | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |