|
|
|
|
||
|
הקוורטט של אנדר
אלי הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| הגבול בין מציאות לדמיון, בין האמת לבדיה, מעסיק את ז'אנר המדע הבדיוני מאז ראשיתו. תהיה זו התחדדה במיוחד עם כניסת המושגים ''המרחב הקיברנטי'' (Cyberspace) ו''מציאות מדומה'' (Virtual Reality) למילון המונחים של המחשבה המודרנית, אי שם בשלהי שנות השמונים. | |||||
| הטשטשות הקווים בין המציאותי לוירטואלי פרמה את מרקם החלל והזמן והותירה מרווח נרחב לדמיונם הפורה של סופרי המדע הבדיוני. היכן הגבול בין האמת לדמיון, מהו התחום בו מתערבבים הממשי והבדיוני? קשה להצביע על מיקומו המדויק של קו גבול זה, אך ניתן למקם את רביעית ספרי אנדר, כולה, על קו התפר האמורפי הזה. אורסון סקוט קארד הוא מהמצליחים שבגל החדש של סופרי המדע הבדיוני. בתור שכזה הוא משרטט תמונת עולם עתידנית, מפורטת, קוהרנטית ומלאה. הוא משכיל ליצור תחושה של ממשות שניתן להיאחז בה בעולם שהוא במהותו פנטסיה טהורה. אולם העולם שהוא בונה משמש רק ככלי ביד היוצר. זהו רק הנדבך הראשון במערכת סבוכה של תמטיקה חברתית המשולבת בדמות הגיבור והיוצרת, במהלך העלילה, סיפור מוסר בעל השלכות על הכאן והעכשיו. השחקן בספר הראשון בסדרה, 'המשחק של אנדר', אנו פוגשים באנדרו וויג'ין אנדר – ילד בן שש המצטרף לבית הספר הגבוה ללחימה של כדור הארץ. תפקידו של בית ספר זה הוא להכין את דור המצביאים הבא של צבא כדור הארץ, במלחמתו נגד גזע חרקים המאיים להשמיד את האנושות. הילד, שמוחו מותנה על ידי השאיפה האולטימטיבית לניצחון בכל מחיר, הוא דמות בלתי נשכחת של גיבור טראגי שסופו ידוע מראש. לתוך עלילה זו, הפשטנית לכאורה, נוסך אורסון סקוט קארד נופך משלו. התפתחותו המחשבתית של אנדר מציבה בפניו שורה של החלטות גורליות, מוסריות, חברתיות, אשר ישפיעו על גורלו, וכך גם על עתיד האנושות כולה. אבדן הילדות, הקיטוב הנורא בין הילד הקטן בעל המחשבה הפורה, הילדותית, התמימה לכאורה, לבין הנפולאון העולה וצומח מתוכו, מדגיש את הפער בין דמות האדם לדמות המנהיג. מערכות השיקולים השונות, הדילמות המוסריות, אשר לכאורה יש רק דרך אחת לפתרן, מציבות סימן שאלה גדול על ערכי המוסר של החברה המודרנית הנצמדת לערכיה רק כל עוד הם אינם מסכנים את עצם קיומה. הטיימס הניו-יורקי כתב בין היתר : ''...סיפור מלא בהפתעות, שלאחר שהוסברו נראות לפתע כבלתי נמנעות בעליל''. מסיבה זו בדיוק לא יפורט כאן הקו העלילתי של הספר. יצוין רק כי דמותו הטראגית של אנדרו ווג'ין, המבין רק לאחר מעשה כי הקו המפריד בין ניצחון לתבוסה הנו דק מאד וגבולותיו מטושטשים, לעיתים אינם קיימים כלל, היא דמות קלאסית של אדם הנרדף בידי גורלו – לכאורה עומדות בפניו אפשרויות רבות, אך למעשה יש לו רק ברירה אחת. הדובר הרביעיה של אנדר היא אחד המקרים הבודדים, בספרות המדע הבדיוני, בו מתעלה ההמשך על קודמו. 'קול למתים', הספר השני, הטוב שבספרי הסדרה לדעת כותב שורות אלה, מצליח להמשיך סיפור שהנו, כביכול, נטול המשך. אנדר, משמיד גזע החרקים, הילד שגדל, מילא את תפקידו, הטביע חותם עמוק ודומה כי תם סיפורו ונשלם, יוצא בלוית אחותו למסע של מחילה. הוא עובר מכוכב לכוכב ומלמד את סיפורה של מלכת הכוורת אותה השמיד במלחמתו. הוא מטיף את משנתה הסדורה של תרבות נכחדת, מספר על יופיה, כוחה, מעלותיה וחסרונה הבלתי נסבל. אך בעוד על אנדר, הנוסע בחללית הטסה במהירות הקרובה למהירות האור, חולפים שבועות מסע ספורים בין כוכב לכוכב, הרי שבעולם הסובב אותו, עקב עקרון היחסיות, חולפות עשרות רבות של שנים. שמו של אנדר משמיד הגזע, מצוי כבר עמוק בזכרון הקולקטיבי, ואנדרו ווג'ין מופיע כעת בפני קהל שומעיו כ''דובר המתים''. בספר זה, כמו גם בשני המשכיו, מפתח אנדר את תיאורית הגזע שלו, תורה המטיפה לאהבת האחר, השונה, הזר, החיזר. זו היא במידה מסוימת התורה לה מטיף המדע הבדיוני באשר הוא. לא עוד סיפורו של אדם הניצב אל מול גורלו, אלא סיפור של חרטה ומחילה, סיפור של שינוי, סיפורו של גיבור המורד בגורלו ויכול לו. אנדר, שנתלש מביתו כילד קטן, נעקר שוב מכור מחצבתו. הוא מוצא עצמו כעת מנותק מעולמו, חבריו ומשפחתו, כאשר עברו הנורא רודף את מצפונו ורק עתידו, הלוט בערפל, מצוי בפניו. ֿ ב'קול למתים' מוצא אנדר את עצמו בקו החזית של מפגש נוסף בין האנושות וחיים תבוניים זרים. אנדר, שעדיין נושא בלבו את זכר המפגש הראשון, הסופי כל כך, אשר ארע מבחינתו לפני שנים ספורות בלבד, מאמץ אל ליבו את השוני. הוא מנצל את ההזדמנות השניה שנקרתה בדרכו ומשתמש בה כדי לכפר על פשעו ואולי אף להחזיר את גלגל הזמן אחורנית. אולם הגזע האנושי, במהלך מאות השנים שעברו, כבר הספיק לשכוח. הסאגה של אנדר היא משל פיוטי על כל אלה בינינו אשר נידונו לחזור על טעויות העבר כיוון שהם נחושים בדעתם שלא ללמוד מהן דבר. במובנים מסוימים ניתן למצוא את הנמשל העכשווי לסיפורו של אנדר בקוסובו, אפגניסטן ולבנון. האנושות לפי אורסון סקוט קארד, כמו האנושות המוכרת לנו, נצמדת לדפוסי הפעולה הישנים ומסרבת לקבל את השינוי המהותי שמביא עמו הזמן החולף. שאלות מוסריות וקיומיות אלה נשזרות לתוך המרקם העדין של מראה מקום, דמות ועלילה, הרוקמים יחדיו סיפור מיתולוגי המתפרש על פני אלפיים שנים בזמן ושנות אור רבות במרחב. הישות שני הספרים האחרונים בסדרה, 'קסנוסייד' ו'ילדי המחשבה', הם המשך ופיתוח ישיר של הרעיונות שנזרעו ב'קול למתים'. שני הספרים יועדו, במקור, להיות ספר אחד, אך מפאת אורכם חולקו לשני כרכים. אלה מהווים את ה-Grand Finale של הסאגה של אנדר. תפיסותיו המורכבות של אורסון סקוט קארד בנוגע למימדי הזמן והמרחב, הממשי והקיברנטי כאחד, מגיעות כאן לפסגות חדשות. בחירתו של אורסון סקוט קארד בדמות וירטואלית תבונית כגורם מהותי נוסף המקשר בין כל חלקי הסיפור אינה נראית מקרית. שוב אנו חוזרים אל הקו הדק המפריד בין הגשמי לרוחני, בין האנרגיה לחומר, ומה טוב יותר לשם כך מאשר קו התפר עצמו, ישות וירטואלית המצויה בחלל הקיברנטי? המרחב הוירטואלי לפי אורסון סקוט קארד הנו המפתח לכל. שם מצויה נשמתה של המכונה החדשה, שהיא אנושית יותר מרוב בני האדם. שם מצוי גם הקו המפריד בין הצלחה לכשלון, בין טוב לרע, שם חבויה האמת על כל המשתמע ממנה. השאלות אותן שואל אורסון סקוט קארד נותרות ללא מענה גם בתום העלילה. שאלות המשאירות מקום למשאלת הלב של הקורא. אולם ספרות מדע בדיוני טובה באמת נמדדת בשאלות אותן היא שואלת הרבה יותר מאשר בתשובות שהיא מספקת להן. לנוכח קריטריון זה, הרי שרביעית אנדר נחה במדף אחד עם המשובחות שביצירות המדע הבדיוני בן ימינו. 'המשחק של אנדר' ו'קול למתים' זכו בפרסי נבולה בשנים 1985 ו-1986 ובפרס הוגו בשנים 1986 ו-1987. זכויות ההסרטה של הספר הראשון נרכשו לפני זמן לא רב. באשר לתרגום – הוא מוגש בצורה מרושלת משהו, כמעט כלאחר יד, ועושה עוול ליכולת הביטוי הלשונית של המחבר. הדבר פוגם במקצת בחוויית הקריאה של הקורא העברי – וחבל. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |