|
|
|
|||
|
נשיקה מאלוהים - חוויות מכנס עולמות 2006
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| בעוד שנים, כשליאה תחשוב על הדבר שעשה עבורה את כנס עולמות 2006 לחוויה הבלתי נשכחת שהיה, היא תזכור רגע מסויים מאוד, שבו שפתיה נגעו בשפתיה של אלוהים למשך כמה שניות ארוכות. יומן מסע אישי. | |||||
| מתי התחיל עבורי כנס עולמות 2006? זו שאלה קשה. התשובה הודאית היא: הרבה לפני ה-16 באפריל, התאריך הרשמי שלו. אולי היה זה בוועדת התכנים, כמה חודשים לפני, כשישבנו נציגי העמותות השונות בדירתי התל אביבית המצויה, ונאבקנו זה בזה עד חורמה על מקום בתוכנייה, עד שסיממתי את כולם בעוגת שוקולד. אולי היה זה בשלושת השבועות שלפני הכנס, כשהחלה ההזמנה מראש בטלפון ואני מצאתי שהיא ממלאת את רוב שעות היום שלי ("איזה אירועים? מספר כרטיס אשראי? חבר באחד הארגונים? כן, גם אני חושבת שצריך להגיד קלודיה ולא קלאודיה. לא, אין בעיה לשלוח ילדים בני עשר לכנס. לא, אין לי ביטוח מקרינה." וכו'). אבל בסופו של דבר, מה שסימן עבורי את פתיחת הכנס יותר מכל היא ארוחת הסגל בחברתם של דין האגלנד וקלודיה כריסטיאן, בערב שלפני הכנס. עוד לפני תחילת הארוחה התמקמנו בעמדות אסטרטגיות כדי לשבת כמה שיותר קרוב לאורחים, שנכנסו באיחור אופנתי. את הערב העברנו בנעימים, מדברים עם קלודיה על הגבות העבות מדי שלה ב"בבילון 5", על השפעתה של סוזן איבנובה כדמות לסבית-מרומזת על קהלים בעידן נטול טלויזיה גאה, ועל איך בספר שהיא כותבת עבור הסדרה היא מאמתת את עובדת הרומן שלה עם טליה ווינטרס הטלפתית. על כל זאת שוחחנו בעודנו מביטים בתדהמה מסויימת כיצד קלודיה החביבה מרוקנת בקבוק אחר בקבוק של יין. דין, בחור נטול פוזה לחלוטין ומודע לחלוטין לעובדת היותו שם על תקן הסייד-קיק של קלודיה בלבד, התברר כבחור משעשע עד דמעות והתעקש לדבר איתנו דווקא על הדברים שאנחנו אוהבים – ג'וס, למשל, וכמה מצחיק זה שפוגשים אותו בזמן שהוא עושה שתי תוכניות במקביל והוא מסתכל לכל הכיוונים במקביל ואין לו אפילו זמן לומר לך שלום. הרבה דברים לגבי העונה הרביעית של אנג'ל הפכו הרבה יותר מובנים לאחר שיחה זו. בסוף הערב, עם הפרידה מקלודיה, האווירה כבר חמימה, מאושרת ואפופה אדי אלכוהול. כשאני אוזרת אומץ סוף סוף כדי לחבק את אותה - אלילה גבוהה ויפהפייה לפרידה, היא אוחזת בכתפיי ומנשקת אותי על שפתיי. כשהיא רואה שאני מתקשה להתאושש, היא חוזרת על המחווה, והפעם נאלצות שתי נשות סגל מלאות רחמים לאחוז בי כדי שלא אשמט לקרקע, או לחילופין, אתחיל לרחף. בדרך הביתה אני מתקשה להאמין שזה קרה לי, ומבקשת שוב ושוב מהעדים לספר לי שקלודיה כריסטיאן אכן נישקה אותי. אבל כבר למחרת בבוקר בכנס, אני שומעת שאחרי שהלכתי היא נישקה אנשים אחרים, וגם ישבה להם על הברכיים. איזה חוסר נאמנות, אני ממלמלת לעצמי ומתנחמת בשמועה על תמונות הפלייבוי של קלודיה שיהיה אפשר לקנות באירוע החתימות. את מתחם המדיטק אני מכירה בפעם הראשונה תוך כדי ריצות מכריזה לכריזה, חיבוק ידידים ותיקים וחדשים, וסידור ההזמנות באשראי. את כל זאת אני עושה כמובן תוך כדי דיווח לכל מי שאני פוגשת – איך לא – שקלודיה כריסטיאן נישקה אותי אתמול בלילה, וכן, אנשים אחרים ראו את זה, ולא, הם לא היו בחלום שלי. מאמציי למצוא את ידידתי שיר עולים בתוהו, ואני מחליטה לסרוק סוף את אולמות המתחם, דבר שלו הייתי יודעת שכמעט לא יזדמן לי לעשות עוד עד סיום הכנס, הייתי ללא ספק משקיעה בו זמן רב יותר. אני מגלה מהר מאוד שהאולם החביב ביותר בקומפלקס הוא "הביצה", חדר עגול עם מדרגות לישיבה במקום כסאות, שטיח מקיר לקיר שמזמין להוריד את הנעליים, קירות צבועים בעליזות ועץ מוזר אחד שעומד בפינה ונועץ מבטים ביושבים (צוות העיצוב נשבע שהיה שם הרבה לפני שהם הגיעו). אגב צוות העיצוב, ליד דוכן השגרירות שאני מבקרת בו כהרגלי, עומד השגריר הוורלוני קוש - גבוה, מרשים, ועם תקע חשמלי יוצא מגלימתו הארוכה השחורה. "בשביל מה זה?" אני שואלת את המתנדב בדוכן, ותוהה האם ייתכן שבאמת פספסתי משהו כזה על קוש האמיתי במשך חמש עונות. "יש אגדה אורבנית שהוא מדבר," עונה המתנדב. אנחנו מחליטים לבדוק את התיאוריה ולתקוע את קוש בחשמל, אך לא שומעים כלום. אכן תעלומה. עם זאת, מאוחר יותר באותו יום רצה אליי חברה נרגשת ומספרת לי שהיא כרגע נפלה על קוש, והוא אכן מדבר, רק שהיא לא הבינה אף מילה. לצערי, לא מדובר בידידה שצפתה בבבילון 5, ולכן התקשיתי להסביר שלא מדובר במצב חריג לגבי הוורלוני. חדר הצוות, שנראה יותר כמו אולם בפני עצמו, מלא בשלב הזה ערימות של תיקי הצוות והסגל. כשאני עוברת ליד אחת מאותן ערימות היא ממלמלת אליי "היי, ליאה." אני לא תמהה, שכן זהו כנס מדע בדיוני ופנטסיה, ולא רק זה, הוא עוסק בגורל ובחירה חופשית, ולכן אם ערימת תיקים בחרה לדבר אליי, מי אני שאשפוט את מגעיה הראשונים עם בני מיני? מצד שני, אני תוהה לעצמי, אם הייתי אני ערימת תיקים, האם הייתי רוצה ש"היי, ליאה" יהיו המילים הראשונות שלי? מחשבה נוספת בנושא גורמת לי לחשוד כי יש דברים בגו, ואני מפנה את התיקים כדי למצוא תחתיהם, סוף סוף, את ידידתי האהובה שיר. זו האחרונה מעבירה את זמנה תחת התיקים כאשר היא כותבת מחדש בפעם החמישית את ההרצאה שלה, "האודיסאה של באפי", שאמורה להתקיים בחמש באותו יום, ובמקביל חותכת פתקי הצבעה לבחירות הראשונות לשגרירות סאנידייל בישראל, שיתקיימו למחרת היום. אני גוררת אותה החוצה לאכול משהו. "קיו נגד ג'יינוויי," מופע הסטנד אפ והאירוע הגדול של הכנס, מתגלה למעשה כמופע אלתורים בהשתתפות הקהל, בסגנון "של מי השורה הזאת בכלל", אך כשלעצמו משעשע עד מאוד. בין השאר בוחרים קלודיה ודין משפטים שכתבו עבורם הקהל ומשלבים אותם בשיחה, מעלים על הבמה מתנדבים ומנצלים את זרועותיהם כדי להרכיב את משקפיו של דין, ומאשימים את קלודיה בפשע נורא שביצעה ללא ידיעתה, דיג באסלה עם מברג. מדובר במופע מהנה ביותר, הנפגם רק עקב היעדרותו של מרבית הסגל ממנו והנוכחות החלקית באולם. אני מחליטה להצטרף לקהילה הטולקינאית הנמצאת כעת ברובה בהרצאתם של רן בר-זיק ואילן אמינוב על מסתרי הטולקינאים. ההרצאה ההומוריסטית כוללת בין השאר הודעות נבחרות של טרולים בפורומים בדיבוב השניים, קטעי וידאו מלחמתיים עם שלושה רובים וענף, והכשרת טולקינאים להתנקשות בפיטר ג'קסון והריסת מפגש פורום סטאר-טרק. אני מגלה את עצמי צוחקת חזק אפילו יותר מאשר במופע הקודם, הישג כשלעצמו, ומחליטה לא להפסיד יותר אף הרצאה הומוריסטית בקהילה הטולקינאית, במיוחד כאשר השניים מבטיחים שקטעי הוידאו שלא עבדו יועברו מחדש בכנס מיתופיה המתקרב. את היום השני אני מעבירה בעיקר בהתרוצצות, הסתובבות, דיבורים, עוד קצת חיבוקים, קניית ספרים, אוכל בקפיטריה, קצת שינה על אחת מערימות התיקים המדברות, צפייה במישהו אחר מקבל מסז', והתלהבות מפאנזין השגרירות החדש שעל כריכתו הקדמית עיצוב המציג את ג'וס כשטן המתעלל בדמויותיו מהסדרות השונות. הפאנזין זוכה למחמאות רבות, ואני אפילו רואה מישהו צוחק מטור ה"מכתבים לבאפיבוט" שכתבתי, ומרוב הנאה כמעט שוכחת לרגע שקיבלתי נשיקה מקלודיה. כמעט. לאחר כל אלו אני מגיעה לבחירות לשגרירות סאנידייל בישראל, לאחריהם לא אהיה יותר לשמחתי יו"ר השגרירות, ואעביר את התואר רווי-הסבל למישהו אחר. הבחירות עצמן זוכות לאחוז מצביעים גבוה יחסית, ומספר גדול של מועמדים, כל אחד יותר נלהב מהשני לתרום לקהילה. אני יוצאת בתחושת חופש עילאי לאחר שסיימתי את כהונתי, ואפילו מקבלת בהפתעה פרחים וכוס עם סמל השגרירות וכתובת "boss of us" כהוכחה לתרומתי לקהילה ומגלה דמעות התרגשות בעיניים. במקום לשמוח לאידם של היו"ר החדשה וחברי ההנהלה החדשים, אני נכנסת להרצאה על קלפי טארוט ובאפי של דנה סוסלוביץ', אחת המרצות היחידות שהתאימה מראש את ההרצאה שלה למסגרת הקצרה מדי של השעה, ומבלה שעה בעולם המרתק של הטארוט ובהקשרים שלא דמיינתי שיוכלו להיות בין אותם קלפים מסטיים ל"באפי". את היום אני מסיימת עם ההקרנה הפעילה החדשה של פרק המחזמר של באפי, שנקראת השנה "פעם נוספת, עם מדע בדיוני ופנטסיה", ואכן רוויה מחוות מבדחות לכל סדרה וסרט בז'אנר, מזינה לסטאר-טרק, לרוקי ולמלחמת הכוכבים. הצוות המופיע, חדש כולו למחזמרים, נותן את כולו וניכר כי הם נהנים מההופעה. הקהל פורץ בצחוק כאשר באפי מופיעה כנסיכה ליאה מ"מלחמת הכוכבים" בעוד R2D2 נגרר אל הבמה. ווילו, המופיעה כעת בזינה, שולפת נשק כנגד שני בחורים כדי להיאבק על תשומת ליבה של טארה, וקטע הפתיחה לקוח בצורה מושלמת מהסרט הטראשי "מעודדות צמודות". כמו כל הקרנה פעילה, גם כאן הכיף האמיתי הוא לראות את החידושים הקטנים, ההברקות החדשות שמשתנות כל פעם, ממופע למופע. מאז תחילת המסורת, אין הקרנה פעילה של המחזמר שזהה לקודמתה, וגם הפעם ההמצאות המצחיקות הן גולת הכותרת של המופע, שמתוזמן היטב ועושה שימוש נפלא בכל אלמנט מדע בדיוני ופנטסיה אפשרי. את היום השלישי אני מתחילה בתחושת דיכאון על כך שזה כמעט נגמר. כדי להתעודד אני אוספת את הגיליון החדש של "חלומות באספמיה" שיצא סוף סוף לאחר ההמתנה הממושכת. לאחר מכן אני מבלה קצת זמן בסדנת השניצל, סדנת הכתיבה המוצלחת של פורום כותבי מדע בדיוני ופנטסיה ב"תפוז", שככל הנראה ירש את מקומו של פורום האגודה כבמה המוצלחת ביותר לפרסום סיפורים לכותבים מתחילים. ההרצאה המקדימה מתגלה כמשעשעת, מהנה ובעיקר מועילה לכל כותב מתחיל. היא עוסקת במניעים של הדמויות, ויותר באופן ספציפי, כיצד לכתוב מה הדמות רוצה בלי לכתוב את הדבר עצמו. לסדנה עצמה אני לא נשארת, ובמקום אני עולה לשמוע את הרצאתה המוצלחת של נעמי וינר, "איך קולומבוס כבש את החלל". את נעמי וינר אני מכירה כבר שנים כמרצה מצויינת, ואני לא מתאכזבת כשהיא מעלה מצגת משעשעת ומספרת על הדמיון המפתיע בין קולומבוס לקפטנים של ספינות החלל המוכרות לנו מסדרות המדע הבדיוני האהובות, ועל מקורו של אותו דמיון. אני יוצאת משכילה יותר, ומבינה לתדהמתי שהכנס כמעט נגמר והייתי במעט מאוד אירועים. עם ההבנה הזו, אני נכנסת להרצאה של אפרת דסקל, מרצה אהובה ביותר על קהילת באפי, המספרת את סיפורה של פיירפליי. אפרת מגיעה להרצאה עם תזה ברורה ומרתקת לגבי שלוש מהדמויות בפיירפליי, ונותר לי רק להצטער על שלא קיבלה זמן רב יותר להרצאתה. בעקבות ניתוח הדמויות רב-הרבדים שלה אני מגלה מחדש עד כמה "פיירפליי" היא יצירה מתקדמת יותר של ג'וס לעומת "באפי", ותוהה מה היה קורה אילו רק היו נותנים לו להמשיך אותה לעוד עונה או שתיים. ההרצאה האחרונה בה אני נוכחת בכנס היא הרצאה על שמועות בהארי פוטר. המרצה מספרת למה לדעתה המורה סנייפ למד דווקא בבית גריפינדור, ועל התיאוריה שהופרכה, שדמבלדור הוא למעשה ידידו של הארי, רון, אשר חזר בזמן. למרות הנושא המשעשע והמעניין, ההרצאה הופכת לצערי לדיון רועש וצעקני בהשתתפות כל קהילת הארי פוטר, שככל הנראה היתה הקהילה היחידה שישנה בלילה במהלך הכנס, דבר אשר יסביר את ההיפר-אקטיביות שלהם במהלך ההרצאה. אך אין בכך ובכאב הראש שאיתו אני יוצאת מאולם הביצה לבסוף כדי להעיב על הנאתי הכוללת מהכנס, שמסתכמת ברגעים אלו, בהם אני מחבקת את כולם, עולה על האופנוע שלי, ונוסעת הביתה כדי להתמודד עם הדאון-שלאחרי-כנסים המוכר. לפני שאני חוזרת להתמודד עם העולם האמיתי, אני טורחת לברר בדיוק מתי בדיון, מתי מיתופיה ומתי כל האירועים הקרובים האחרים של הקהילות, ולהזכיר לעצמי את ערימת הספרים החדשה שמחכה לי בתיק כדי לעודד אותי, ואת המזכרת המוחשית פחות אך מוצלחת הרבה יותר שנשארה לי מעולמות 2006 – נשיקה אמיתית מאלוהים. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |