|
|
||||
|
והכל אמת לאמיתה
יעל פורמן |
|||||
|
|
|||||
| אלעד פתח את הדלת ולראשו כובע ירוק רחב שולים עם נוצה אדומה תקועה בתוכו. עדנה פרצה בצחוק. "היי, עדנה." "מה זה הכובע הזה?" "זה בשביל האווירה." הדלת נסגרה מאחוריהם. | |||||
| כולם כבר היו במקום, ישובים מסביב לשולחן קטן, מנשנשים מקערות חטיפים ושקועים בשיחה על סרט. עדנה החליפה חיבוקים עם כמה מהנוכחים. חוץ מאלעד בכובעו, לבשו כל הנוכחים בגדים רגילים. עדנה הוציאה מהשקית את תרומתה לערב הזה – שני בקבוקי בירה – והניחה אותם על השולחן. כולם פרצו בצחוק. עדנה הסתכלה על השולחן, וראתה שגם האחרים הביאו בקבוקי בירה. היא הצטרפה לצחוקם. "אנחנו חייבים לתאם את זה בפעם הבאה." אמרה סיגי, מתיישבת על כורסת הטלויזיה של אלעד. כולם התיישבו בעקבותיה. עדנה שקעה על הספה לצד אבי ומאיה. אלעד ישב על כסא נדנדה בצידה הימני. סיגי מימינו, ומימין לה על הספה השניה ישבו שושי ורועי. לידם על כסא מתקפל ישב מישהו שעדנה לא הכירה. אלעד שעקב אחרי מבטה אמר: "עדנה, זה ערן. הוא ידיד שלי מהאוניברסיטה." "היי, ערן." אמרה עדנה. ערן הנהן. הוא היה גבוה ונאה ולבש ג'ינס וטריקו. אלעד לקח אוויר מלוא ריאותיו ואמר, "נתכנסנו כאן כדי לשחק במשחק מינכהאוזן. ואלה כללי המשחק: האחרון שהגיע הוא הראשון לספר..." "מה?" קראה עדנה, "למה לא אמרת לי? הייתי באה ראשונה." כולם צחקו שוב. "זה עונשו של המאחר". אמר אלעד בחיוך, "ובכן, אנחנו חבורה של אצילים מכובדים שכל מילה היוצאת מפינו היא אמת. האדם שמימין למספר שואל אותו על אירוע מעברו, והמספר חייב על המקום לספר את הסיפור. המשתתפים האחרים יכולים להפריע בשאלות, אך מאחר שהכל אמת לאמיתה לא יתכן שהם טועים. הם יכולים לשאול למשל, איך יתכן שטיפסת על הר מירון אם ידוע לכל שהר מירון עשוי בוץ טובעני ולא ניתן למצוא עליו מדרך רגל, והמספר חייב להגיב לשאלה הזו שהיא כמובן תיאור עובדתי של הר מירון ולתקן את הסיפור. הסיפור מסתיים לאחר שמולאו כל תנאי השאלה המקורית. המלים האחרונות יהיו 'והכל אמת לאמיתה'. יש שאלות?" "מישהו אחר יכול להיות ראשון?" שאלה עדנה. "לא. אז אם אין יותר שאלות נוכל להתחיל." הוא לקח מצית והדליק נרות שהיו פזורים על השולחן. ערן הוציא מתיקו נר גדול בצבע סגול, שם אותו במרכז השולחן בין הבירות והצית אותו באמצעות אחד הנרות האחרים. הנרות לא תרמו הרבה, אבל עדיין נכנס מעט אור מבחוץ. אלעד התיישב ואמר: "חברי האצילים, נתכנסנו כאן בערב חורפי זה..." "חורפי?" שאלה מאיה, שלבשה חולצת בטן וחצאית מיני. "נכון." אמר אלעד. הוא קם שוב, הפעיל את המזגן וסגר חלקית את החלון. "אוקיי, לא עד כדי כך חם." אמרה עדנה, שלבשה גופיה ומכנסיים קצרים. "זה בשביל האווירה." אמר אלעד, "יש פה שמיכות אם למישהו יהיה קר." "ובכן," הוא אמר, "נתכנסנו כאן בערב חורפי זה, חבורה נכבדה שכזו, על מנת לספר על זכרונות מרתקים שכל איש ואיש בינינו נושא עמו..." "למה אתה מדבר ככה?" שאלה עדנה. "זה בשביל האווירה." אמר אלעד בפעם השלישית והמשיך, "הבה נמזוג את היין." "בירה." אמרה שושי, והחלה לחלוץ את הפקקים. "זה יין." אמר אלעד, "חברה מכובדה שכמונו לא שותה סתם בירה המונית." ערן ואבי מזגו בירה לכל הכוסות. עדנה התכבדה במנת פיצוחים. אלעד לגם מכוס הבירה שלו ולבש הבעה שדימתה שזה המשקה המשובח ביותר בעולם. הוא אמר, "ובכן, הדוכסית עדנה העדינה, אנא ספרי לנו על האומץ שגילית בזמן שהצלת את תושבי קפריסין מאימת הפיראטים ומדוע התחתנת עם דוכס קפריסין פעמיים באותו הלילה." עדנה כמעט נחנקה מהפיסטוק שבפיה, "מה?" "עליך לספר עכשיו על זכרונותייך מאותו אירוע." "אלוהים ישמור." "את יכולה להשתמש במה שאת רוצה – רק תקפידי שזה יתיישב עם נתוני השאלה כולל החתונה עם הדוכס." "אבל אין שום דוכס בקפרי..." "לצורך הסיפור יש. סעי." "בסדר." אמרה עדנה והחלה לחשוב. כדי למשוך זמן היא לגמה מעט מהבירה שלה ואכלה עוד מהפיצוחים. "ובכן," היא אמרה, "יום אחד הלכתי לטייל בים של תל-אביב. פתאום עצרה לידי ספינה של פיראטים..." רועי הרים את ידו ועדנה השתתקה. "אני מצטער לקטוע את סיפורה של הדוכסית, אך אינני מבין דבר מה. הרי ידוע לכל שמאז שהמכשף הנורא זִיגְבַּלְד הטיל את קללתו על מי הים שלקח את אהובתו, מי הים הפכו לחומצה רבת עוצמה ושום כלי שיט אינו יכול לנוע בהם. כיצד זה שטה ספינת הפיראטים במי הים החומציים?" עדנה הסתכלה על אלעד, "מותר לו לעשות את זה?" "הוא רק מרענן את זכרונך." "אז מותר לי להגיד שהם השתמשו בשטיח מעופף?" "אם זה מה שהיה, אז כן." "ספינת הפיראטים נעה על גבי שטיח מעופף שטס מעל מי הים החומציים ולא בתוכם." אמרה עדנה, שבעת רצון מעצמה. "היה להם שטיח אקסטרה לארג' מיוחד, שסחב את כל הספינה." רועי קפץ את שפתיו. הוא נראה לרגע כאילו הוא רוצה להגיד משהו, ואז לגם מהבירה שלו. היא השתהתה עוד רגע כדי לחשוב, ואמרה, "אז כמו שאמרתי, ספינת הפיראטים נחתה לידי על החוף. מתוכה יצא קברניט הספינה ואחריו באו כל המלחים האימתניים. מיד פרצו כל המשתזפים אשר על החוף בזעקה רמה כי הקברניט... אה... הוא... היה לו רובה קסמים אשר יורה את חומצת הים. רק אני לא נבהלתי, התייצבתי בפני הקברניט ואמרתי לו, 'בשם אבי, רוזן תל-אביב, אני מצווה עליך לעזוב חוף ים זה'. מאיה הרימה את ידה. "סלחי לי גבירתי הדוכסית, אך ידוע לי שבאותו יום בו פשטו שודדי הים על חוף תל-אביב שהו בחוף כוחות ההגנה של הרוזן. מדוע הם לא פעלו מיד כנגד הפיראטים במקומך?" "אה...." היא בלעה רוק, ומיהרה ללגום מעט מהבירה. "אני אה.... הייתי יותר קרובה לספינה, ולא ידעתי שיש שם כוחות של אבי. כי, הם, אה... הם היו במסווה אזרחי. אבל כמובן, ברגע שאמרתי את שאמרתי, זינקו כל כוחות המשטרה והקיפו את ספינת השודדים. הקברניט אחז מיד בזרועי והכריז שהוא לוקח אותי כבת ערובה. כוחות המשטרה לא יכלו לעשות דבר, כי פחדו לפגוע בי. הקברניט והמלחים גררו אותי לתוך הספינה והמריאו מיד." שושי אמרה, "אני לא הולכת יותר להשתזף בחוף. לא ידעתי שכל כך מסוכן שם." כולם פרצו בצחוק. עדנה קמה כדי להתעטף בשמיכה נגד הקור. "אל דאגה," היא אמרה כשהתיישבה עטופה בשמיכה, "כוחות השיטור של אבי הרוזן למדו את הלקח, ועכשיו הם מוכנים גם לפיראטים. השהות בחוף היא פעולה בטוחה. בכל אופן, בעוד אנו טסים מעל פני הים, שאלתי את השודדים לרצונם..." רועי קטע אותה, "אני לא מבין, גבירתי, איך בכלל התנהלה השיחה הזו. הרי ידוע שהשודדים מדברים רק נורווגית עתיקה." עדנה מצאה עצמה ללא מלים. אלעד התערב, "כבוד הברון, אני חושש שהשאלה אינה במקומה." "למה לא?" שאל רועי. "כי כבר עבר השלב הזה בסיפור. היית צריך לשאול את זה מיד כשהשודדים פתחו את הפה. אתה לא יכול להקשות רטרואקטיבית. השאלה מבוטלת." "למה לא אמרת קודם?" מאיה אמרה בקול חד, "זה לא מובן מאליו?" "סליחה." "המשיכי בבקשה בסיפור, הדוכסית עדנה." אמר אלעד. עדנה אמרה, "הקברניט אמר שכוונתם המקורית היתה לשדוד את המשתזפים, אבל כעת משנפלתי בידם הוא מעוניין לבקש כופר. אמרתי לו שאבי לעולם לא יכנע לשודדים מתועבים." מאיה הרימה שוב את ידה, "גבירתי הנכבדה, ידוע לי ששודדי הים נוהגים להרוג מיד כל מי שמכנה אותם בשם גנאי. כיצד יושבת את עמנו היום?" "וזה בדיוק מה שרצה לעשות קברניט השודדים," אמרה עדנה והניפה את ידה. "הוא שלף את חרבו הגדולה ואיים לקצוץ את ראשי", היא סייפה בידה באויר, משספת אותו עם הציפורן, "אלא שאז, למזלי הטוב נאחז בשטיח המעופף דג שקפץ מן הים..." רועי אמר, "הים חומצי. כל הדגים מתו." "אולי מספיק?" שאלה עדנה, "לא היית נטפל ככה למישהו אחר." "זו היתה הערה הוגנת הפעם." אמר רועי. "טוב, זה היה דג חומצה. מצפה אני ממלומד שכמוך לדעת שהמכשף זיגבלד, כשהפך את מי הים לחומצה, הפך גם את כל אשר חי בים ליצורי חומצה. דג החומצה נגס בשטיח, והחומצה החלה לאכל אותו. השטיח החל להנמיך לכיוון הים, וכל המלחים זעקו באימה. הקברניט הורה להכין את שטיחוני ההצלה, אך הגאי הספינה הצליח להביא אותה לנחיתת אונס בסמוך לחוף קפריסין. במזל לא התנגשה הספינה בכבלי חשמל..." סיגי קטעה אותה הפעם, "גבירתי הדוכסית, הרי ידוע לכל שהחשמל לא הומצא מעולם." "כמובן," אמרה עדנה, "ולכן אמרתי שזה מזל גדול שהחשמל טרם הומצא ולא נמתחו כבלים. עכשיו, איפה הייתי?" "נחיתת אונס," אמר ערן שרכן קדימה והביט בעדנה בעיניים בורקות. "נכון. אז הספינה התרסקה לה אל האדמה. אני השלכתי את עצמי מהסיפון ונאחזתי בעץ, אבל שאר הפיראטים התרסקו עם הספינה. כידוע לכל מכרי, לבי רך אפילו כלפי אויבי, ולכן ירדתי מהעץ ומיהרתי לסייע לפיראטים להחלץ משברי הספינה. הקברניט התרגש מאוד ממחווה זו, ולכן הודיע שמעתה ועד עולם אני ידידתו והוא מוותר על תביעת הכופר. הוא התעתד להשיבני מיד לחוף תל-אביב, אך לדאבוננו גילינו שגם השטיח המעופף וגם שטיחוני ההצלה הושמדו בהתרסקות. התחלנו כולנו לצעוד לפנים הארץ בתקווה לעצור מכונית חולפת..." "גבירתי," אמרה סיגי בחיוך גדול, "חוששני שגם מכוניות מעולם לא..." "...הומצאו." השלימה עדנה באנחה קלה, "כן, ולכן זו היתה בבירור תקוות שווא שנלקחה מתוך חלומותי. חצי יום הלכנו ולעת ערב הגענו לניקוסיה הבירה." עדנה הרגישה צמא, וגילתה שכוסה התרוקנה. "חשקה נפשי בעוד כוס יין." היא אמרה. אלעד מזג לה עוד מהמשקה. בחוץ רעשי הרחוב נדמו, והאפלולית התגברה. עדנה שתתה, והמשיכה בסיפור. "שכחתי לציין שעדיין היה בידי הפיראטים אותו רובה חומצה נורא. בעוד אנו מתקרבים לניקוסיה, שמעתי את הפיראטים מדברים בינם לבין עצמם על שוד תושבי העיר. ידעתי ששומה עלי למצוא דרך למניעת פשע זה. ניגשתי אל הקברניט והצעתי לו שאלך אל דוכס קפריסין, ואפנה אליו כבתו של רוזן תל-אביב ואבקש ממנו לסייע לפיראטים שאיבדו את כל רכושם עם התרסקות הספינה. ציינתי באוזניו שהרי ממילא לא יוכלו להרחיק עם הרכוש הגנוב לפני שחילות קפריסין העולים עליהם מבחינה מספרית יתפסו אותם, ואפילו אם יאבדו מאות אנשים תחת רובה החומצה. הקברניט הסכים לתת לי לנסות, אבל רק בתנאי שכולם יתלוו אלי כדי לשמור על בטחוני, שהרי ידידתם אני." "קר פה מאוד." אמרה מאיה, "וחשוך". "צודקת את, גבירה נאוה," אמר אלעד. הוא הושיט את ידו ומשך בחוט הפעמון שליד הקיר. "גבירתי הדוכסית," אמר אבי לעדנה, "כיצד זה סברו הפיראטים שבידם לאיים על תושבי ניקוסיה, אם רובה חומצה פועל אך ורק בסמוך למי הים?" "היה זה מסעם הראשון של הפיראטים לפנים היבשה מאז בזזו את רובה החומצה. הם לא ידעו שרובי חומצה אינם פועלים בתוך היבשה. אני ידעתי זאת, אך לא יכולתי לקחת את הסיכון, שכן היה זה רובה חומצה קסום, ויתכן שהוא פועל גם במרחק מה מהים." אדם גבוה במדי שרד נכנס אל החדר. "כן, אדוני?" הוא שאל. "הגף בבקשה את החלון, והבא הנה עוד כמה נרות." הורה אלעד. "כן, אדוני." אמר המשרת, וניגש לסגור את החלון. "האם אדוני רוצה שתודלק אש באח?" "כן, במטותא," אמר אלעד. המשרת יצא מהחדר. אבי מילא את כוסות היין מחדש. המשרת חזר עם שני פמוטים גבוהים מרובי קנים, הציב אותם בסמוך לשולחן והדליק את נרותיהם בגפרורים. לאחר מכן ניגש אל האח. עדנה קיוותה שעוד מעט החדר יתחמם מעט. השמיכה קימטה את שמלתה. "ובכן," היא המשיכה, "נכנסו אל ניקוסיה בירת קפריסין ועשינו דרכנו לכיוון ארמון הדוכס. הקברניט הסתיר את רובה החומצה מתחת למעילו על פי דרישתי, כדי שלא להפחיד את התושבים. אני הייתי נחושה בדעתי להפיס את רוחו, כי ראיתי עד כמה מהיר הוא להתרגז וחששתי לשלומם של תושבי האי. הגענו אל הארמון באין מפריע, ובהיותי בתו של רוזן תל-אביב, הניחו לי השומרים להכנס ולפגוש בדוכס." עדנה לגמה עוד מהיין וחייכה, "הדוכס היה איש צעיר ויפה תואר. הוא הקשיב לסיפורי ומיד שלח יונת דואר כדי להודיע לאבי הרוזן שאני בסדר. הוא אמר שלא יעלה על הדעת שהוא יעזור לשודדי ים, אבל היתה לו הצעה מעניינת. הוא אמר שאם נתחתן אז דבר לא ימנע ממנו לסייע לחבריה של אשתו. הפיראטים שועשעו מאוד ונתנו הסכמתם. ואכן נערכה חתונה זריזה, והדוכס נתן מתנות יפות לפיראטים והציע למצוא להם בתים ופרנסה על מנת לגמולם מחיי הפשע המסוכנים. הפיראטים למרבה השמחה נתנו הסכמתם. הם קיבלו חנינה מאת הדוכס וכולם חיים בניקוסיה עד היום כאזרחים מועילים לחברה. כך הצלתי את תושבי קפריסין מאימת הפיראטים, שכן זו היתה הכנופיה הגדולה ביותר בים התיכון, וסכנותיו פחתו מאז." "וכיצד קרה שהתחתנת עם הדוכס פעמיים באותו הלילה?" שאל אלעד. "החתונה הראשונה היתה רק כדי להפיס את דעתם של הפיראטים, ולכן כשהללו הלכו מיד התגרשנו. אלא שבינתיים פרחה האהבה ביני לבין הדוכס, ובהחלטה פתאומית נערכה לפנות בוקר חתונה שניה מפוארת יותר. וכך נישאתי פעמיים לדוכס קפריסין באותו הלילה. זה סוף הסיפור, והכל אמת לאמיתה." ערן התכופף קדימה וכיבה את הנר הסגול בנשיפה. כולם חייכו. אלעד אמר, "אכן, היה זה סיפור מופלא שבמופלאים. והערב עוד צעיר." "אני מסכים," אמר רועי, "ואני מתנצל בפני הוד מעלתה על הערותי הנלוזות בתחילת סיפורה. הבה נרים כוסית לכבודה." כולם שתו לכבודה, ועדנה חייכה והודתה להם. המשרת נכנס לחדר ואמר, "אדוני, דוכס קפריסין נמצא בפתח הבית. הוא בא לאסוף את אשתו." עדנה קמה ממקומה, הסירה את השמיכה מעל כתפיה ויישרה את שמלתה. "אני מתנצלת מעומק לבי, חברים יקרים. לא סברתי שסיפורי יתארך עד כדי כך. עלינו לחזור היום לקפריסין וכבר ירד הליל. השטיח המעופף ממתין לי." "גם אני אפרוש עכשיו." אמר ערן, "הנאה רבה הסב לי הערב הזה. כולי תקווה שנוכל להפגש בשנית." הוא הקפיד לאסוף את נרו הסגול ולאחסנו בתיקו. הם נפרדו מהנוכחים שנשארו להמשיך ולספר את זכרונותיהם, והמשרת ליווה אותם אל דלת הבית. הדוכס, אשתו וכל הפמליה התיישבו על שטיח מעופף גדול והמריאו לדרכם. ערן נותר לבדו ברחוב התל-אביבי. הוא לבש בגדי בד רכים וגלימה שהתבדרה ברוח. אנשים הלכו ברגל, רכבו על סוסים או טסו על גבי שטיחים מעופפים. האויר היה נקי וקר. כולם לבשו בגדים צבעוניים ופזרו את שערם. פנסי גז האירו את הרחוב. המשרת הביא לערן את סוסו. זה היה עולם נחמד מתאים להרפתקאות, הרבה יותר נחמד מהעולם הממוסחר הקודם. ערן החליט לחקור אותו במשך זמן מה. עד המשחק הבא. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |