|
|||||
|
אדון השבטים - פרק מתוך הספר
כריסטי גולדן עברית נירה ברק |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם פרק ראשון מתוך הספר השני בסדרת וורקראפט שראה אור לאחרונה בהוצאת השראה. | |||||
| מהכריכה האחורית עבד. גלדיאטור, שאמאן. מכשף. האורק אפוף המסתורין הידוע בשם ת'ראל, הוא התגלמות כל אלה. מינקותו הוא היה נתון לחסדיהם של אדוניו, בני אנוש אכזריים מאין כמותם, אשר ניסו לחצוב את נפשו כחומר ביד היוצר. טבעו הפראי וערמומיותם ארוכת השנים והמשוועת של מאמציו הניעו אותו להתקומם וללכת בעקבות גורל שהיה עלום בפניו. כך מצא עצמו ת'ראל מתיר את הכבלים ויוצא לגלות מחדש את אורחותיהם הנושנות של בני עמו. כעת ניתן יהיה סוף-סוף לספר את אגדת מסע חייו המסעירה – סאגה עתירת כבוד, שנאה ותקווה... פתח דבר הם נעתרו לקריאתו של גוּלְ'דָאן, אלה אשר עשו זאת ברצון, אפילו בשקיקה – מכרו את נשמתם לכוחות האופל. פעם היו הם, כמו גם גוּלְ'דָאן, נשמות רוחניות במהותן. היו זמנים בהם, הם חקרו את נבכי עולם הטבע ואת התפקיד שמילאו האורקים בו; הם למדו מחיות היער והשדה, מן הציפורים אשר בשמים, מדגי הנהרות והאוקיינוסים. הם היו חלק ממעגל החיים הזה, לא יותר, לא פחות. אך לא עוד. אלה אשר היו שאמאנים, היִדְּעוֹנִים הללו, זכו להתענג בחטף על טעמו של הכוח, וכטיפת הדבש הניגרת כמתערטלת על הלשון, מצאו אותו מתוק להפליא. כך, מצאה להיטותם את סיפוקה בכוח בלתי נדלה. גוּלְ'דָאן עצמו למד ממורהו נֶארְ'ז'וּל עד אשר לבסוף, עלה התלמיד על המורה. על אף שניתן היה לזקוף לזכותו של נֶארְ'ז'וּל את הפיכתם של השבטים לנחשול עוצמה והרס חסר מעצורים, חסר נֶארְ'ז'וּל את התעוזה הנדרשת כדי להביא את העוצמה הזו לכדי מיצוי. הייתה לו חולשה לאצילות המובנית בטבעם של בני עמו. גוּלְ'דָאן לא סבל מבעיות שכאלה. השבטים שמו קץ לכל אשר היה בעולם הזה. כעת היו הם אבודים, ללא מעוז אליו יוכלו לתעל את תאוות הדם שלהם. הם החלו להשתלח זה בזה, שבט קם על שבט בניסיון נואש להשׂביע את היצר האלים הבוער בקרבם. היה זה גוּלְ'דָאן אשר מצא מִפְלָט בדמות יעד חדש, אליו יוכלו לתעל את חציהם השלוחים, המשוועים לטרף. כעת יוכלו להגיח לעולם חדש, שבו יהיה להם טרף קל, טרי ותמים. או אז תגאה התאווה בקרבם ותשבור שיאים חדשים, והשבטים יזדקקו למועצה שתשמש להם כיד מכוונת. גוּלְ'דָאן ינהיג את המועצה הזו. הוא נד לעברם בראשו כשנכנסו, כשעיניו הקטנות, הבוערות בלחש חרישי, אינן מחמיצות ולוּ פרט אחד קטן. הם באו בזה אחר זה, כשהם משתטחים כחיות מתרפסות לרגלי אדונן. לרגליו. הם היו ישובים סביב השולחן, היו אלה השבטים מטילי המורא, הנערצים והנתעבים ביותר מבין בני מינם. חלקם היו מבעיתים; היה זה הפדיון, מחיר הידע האפל שקנו להם, מחיר שהיה יקר בהרבה ממחיר נשמתם בלבד. מצבם של אחרים היה יחסית נסבל, כוחם היה עדיין במותניהם; גופם שלם, צבע עורם ירוק מבריק, בריא ומתוח לאורך שריריהם המוצקים, המשורגים. זו הייתה בקשתם כשנקבעו תנאי העִסְקָה האפלה. והם היו כולם ללא יוצא מן הכלל חסרי רחמים, ערמומיים, ובעיקר חסרי מעצורים בכל הנוגע להשגת כוח ועוד כוח. אך אף לא אחד מהם היה אכזרי כגוּלְ'דָאן. "אנו, הספורים שהתקבצו כאן," פתח גוּלְ'דָאן בדבריו בקולו הסדוק, "לנו הכוח הרב ביותר מבין בני עמנו. אנחנו התוודענו אל הכוח. למדנו כיצד להשיגו, איך להשתמש בו ואיך להשיג עוד. האחרים מתחילים לדבר בגנות אחד או אחר מבינינו: שבט זה מבקש לחזור לשורשים, השבט האחר עייף מהרג עוללים חסרי ישע." שפתיו הירוקות הבשרניות התעקלו לכדי נחרה עמוסת בוז. "כך משתלשלים הדברים כאשר אורקים הופכים לרכי לבב." "אך מכובדִי," אמר אחד המכשפים, "אנו שחטנו את כל בני הדְרָאנֵאי. מה עוד נותר להרוג בעולם הזה?" גוּלְ'דָאן חייך, כששפתיו העבות נמתחות וחושפות שיניים חדות וגדולות להחריד. "כלום," הוא ענה. "אבל ישנם עולמות אחרים הממתינים לפתחנו." הוא דיבר על התוכנית כשהוא נסחף על גלי התשוקה שנשקפה אליו מעיניהם האדומות. כן, זה יצליח. זו תהיה התארגנות האורקים האיתנה ביותר אי פעם, ובראשה יעמוד לא אחר מאשר גוּלְ'דָאן. הוא סיים בדברים אלה, "ואנו נהיה המועצה אשר תגרום לשבטים לרקוד לצלילי החליל שלה. לכל אחד מאיתנו יש קול חזק, אולם הגאווה האורקית ממאנת להכיר בקול אחד מוביל, ייחודי ואמיתי. לכן, הבה נניח לכל אחד מהם להאמין שהוא מניף את גרזנו מכוח החלטתו שלו, ולא משום שאנו מורים לו לעשות כן. אנו נשמור את דבר קיומנו בסוד. אנו נהיה אלה המהלכים בין הצללים. לנו הכוח המוּעצם והמוּנע גם מכורח שקיפותו. אנו מועצת הצללים, וּדְבַר כוחנו לא ייוודע." אולם לא ירחק היום... היום שבו יהיו אלה אשר ידעו. אחת הקור המקפיא חודר אפילו עד עצמותיהן של החיות בלילה שכזה, הרהר דוּרוֹטָאן. בהיסח הדעת הוא הושיט ידו וחיכך אותה באחורי אחת מאוזניו הלבנבנות של עמיתו הזאב, שן-חדה. החיה נהמה בהכרת תודה והתכרבלה כמו נאספת צמוד אליו. זאב ומנהיג אורק לטשו עיניהם בשלג הלבן הצונח מטה בדממה, כשהם ישובים על פי מערתו של דוּרוֹטָאן שנראה כביצת ענק, גסה, חלולה וקעורה. בעבר, נהנה דוּרוֹטָאן, מנהיג שבט זאבי-הכפור מאקלים אוהד יותר. הוא נהג להניף את גרזנו תחת קרני החמה, כשעיניו מסנוורות מהחזר השמש על המתכת ומן הדם האנושי הניתז לכל עבר. פעם הוא חש קרבה עזה לכל בני עמו, לא רק לאלו מהם שהיו בני שבטו. כתף אל כתף הם היו עומדים כגל ירוק, חוצה הרים וגבעות, המאיים לשטוף למוות את בני האנוש. יחדיו הם היו סועדים לבם אל מול המדורה, כשצחוקם מתפרץ מאליו, עמוק ומתגלגל, ומפליגים בסיפורי גבורה טבולים בדם ובאש הכיבוש. זאת עשו שעה שצאצאיהם היו מתנמנמים להם אל מול הגיצים הדועכים, כשבדמיונם משייטות להן תמונות של הרג עקוב מדם. אולם כעת, קומץ בני שבט האורקים שהיה ידוע בשם זאבי-הכפור, מצא עצמו רועד מקור, מבודד בגלות אי שם בהריה הקפואים של אָלטֵרָאק בתוככי עולם עוין. חבריהם היחידים היו הזאבים הגדולים, הלבנים. אלה היו שונים כל כך מן הזאבים השחורים הכבירים שעליהם רכבו בני עמו של דוּרוֹטָאן בזמנים עברו. ובכל זאת, זאב נשאר זאב, בלי קשר לצבע פרוותו. סבלנות נחושה בשילוב עם כוחותיו של דְרֶק'תָ'אר רתמו את הבהמות לעזרם. כעת הם יצאו לציד יחדיו, אורק וזאב, וחיממו לבבותיהם בצוותא בלילות החורף הנצחיים והמושלגים. קול רך של משיכת אף שנשמע מלב המערה גרם לדוּרוֹטָאן לפנות לאחור. שנים רבות מספור של מתח וזעם ניקרו על פניו הנוקשים שהיו חרוּשי קמטים לרוב, ונתרככו מיד למִשמע הקול. בנו הפעוט ששמו לא ייקבע אלא ביום המיועד לכך, גִרְגֵר בקול, שעה שינק את ארוחתו. דוּרוֹטָאן התרומם בכבדות ממקומו ופנה לעבר ליבת המערה, כשהוא מותיר את שן-חדה להמשיך לבהות בפתיתי השלג לבדו. דְרָאקָה אשר חשפה שָדהּ כדי לאפשר לפעוט לינוק ממנו, הייתה רכונה על הפעוט כעת, כשהיא מרחיקה אותו ממנה. זו כנראה הייתה הסיבה להתייפחותו. בעוד דוּרוֹטָאן מביט בה, זקפה דְרָאקָה את האצבע המורה. היא החדירה ציפורן שחורה מושחזת חדה כתער, עמוק לתוך הפטמה, ואז החזירה את ראשו של הפעוט אל חזהּ. פניה הנאוות, חדות הלסת, לא הסגירו ולו לרגע, שמץ של כאב. כעת, בזמן היניקה, יִזּוֹן הפעוט לא רק מחלב אימו, אלא גם מדמהּ. היה זה המזון הראוי ללוחם מבטן ולידה, בנו של דוּרוֹטָאן ויורשו, שעתיד להיות ביום מן הימים ראש שבט זאבי-הכפור. לבו הוצף באהבה לזוגתו, שהייתה לוחמת שווה לו באומץ ובפיקחות, ולבנם המשותף שובה הלב והמושלם כל כך. ברגע זה ממש, ירדה עליו ההכרה של מה שעליו לעשות, ועטפה אותו כשמיכה שהונחה על כתפיו. הוא התיישב תחתיו ונאנח עמוקות. דְרָאקָה הביטה לעברו בעיניים חומות מוּצרות לחריצים. היא הכירה את אישהּ, הכירה היטב. הוא לא רצה לספר לה על החלטתו הפתאומית, למרות שידע בלבו שהייתה זו ההחלטה הנכונה. אך יהיה עליו לעשות כן. "עכשיו יש לנו צאצא." אמר דוּרוֹטָאן כשקולו העמוק מהדהד ממעמקי חזהו הרחב. "אכן," השיבה דְרָאקָה כשגאווה בקולה. "בן נאה וחסון, אשר ינהיג את שבט זאבי-הכפור אחרי שאביו ימות מות אצילים בשדה הקרב בעוד שנים רבות." היא הוסיפה. "אני נושא באחריות לעתידו." המשיך דוּרוֹטָאן. תשומת לבה של דְרָאקָה הייתה מופנית כולה כלפיו כעת. בעודו מביט בה, שקעה ההכרה בתוכו, עד כמה יקרה היא לו ברגע זה והוא ניסה לחרוט את דמותה אל לוח לבו. האש שיחקה על עורה הירוק במשחקי אור וצל, כשהיא מטילה אור על שריריה המשורגים ועל ניביה. היא לא פצתה את פיה, אלא המתינה בסבלנות למוצא פיו. "לולא דיברתי בגנות גוּלְ'דָאן, היה בננו יכול לגדול עם שותפים רבים יותר למשחק," המשיך דוּרוֹטָאן. "לולא דיברתי בגנות גוּלְ'דָאן, היינו מוסיפים להיות מוערכים בקרב בני השבטים." דְרָאקָה נהמה כשהיא פוערת לסתותיה וחושפת את ניביה, כשפניה אומרות מורת רוח אל בן זוגה. "לולא נהגת כך לא היית בן הזוג בו בחרתי," היא רטנה לעברו. התינוק, שנבהל מטון הדיבור, זרק ראשו לאחור כשהוא מביט מעלה לעבר פניה של אימו. חלב לבן ודם אדום נטפו וזלגו מטה במורד סנטרו השמוט. "דוּרוֹטָאן אשר משבט זאבי-הכפור לא היה יושב בחיבוק ידיים שעה שבני עמו מובלים כצאן לטבח כמו אותן כבשים אשר אותן רועים בני האנוש. המידע שהיה ברשותך לא הותיר בידך ברירה אחרת, היה עליך להשמיע את דבריך, שותף יקר. נבצר ממך לעשות פחות ולשמור יחד עם זאת על צביונך כמנהיג השבט." דוּרוֹטָאן הנהן בהסכמה בתגובה לדבריה. "הידיעה שבלבו של גוּלְ'דָאן אין דבר וַחֲצִי דבר אל בני עמנו, שלא הייתה זו אלא תאוותו הבלתי נדלית לכוח שהניעה אותו..." הוא השתתק בהיזכרו בהלם, באימה ובזעם, אשר אחזו בו כאשר הגיעה לאוזניו הידיעה אודות מועצת הצללים, והכפילות שבהתנהלותו של גוּלְ'דָאן. הוא ניסה לגרום לאחרים לראות את הסכנה הטמונה באלה. הם נוצלו כבובות סמרטוטים, כדי להשמיד את הדְרָאנֵאי, בני גזע אשר דוּרוֹטָאן החל להאמין שהשמדתו לא הייתה הכרחית ככלות הכול. ושוב, הם נישאו דרך שער האופל אל תוככי עולם שאנן – לא הייתה זו החלטתם, לא, אלא החלטת מועצת הצללים. כל זה נועד לצרכיו של גוּלְ'דָאן, נועד לשרת את תאוות הכוח שלו. כמה אורקים נפלו בקרב על תפישה ריקה מתוכן? הוא תר אחר מילים אשר יאירו לבת זוגו את החלטתו באור נכון. "אני אמרתי את דברי, ואנחנו הוגלינו. כל אלה אשר הלכו בעקבותיי הוגלו. זה היה מביש." "החרפה כל כולה של גוּלְ'דָאן היא." אמרה דְרָאקָה חדות. התינוק התגבר על פחדו הרגעי והמשיך לינוק. "דוּרוֹטָאן, בני עמך חיים וחופשיים. זהו מצב קשה, אך אנו מצאנו את זאבי הכפור שהיו לנו לרֵעים. יש לנו שפע של בשר טרי, אפילו בשעות הקשות של החורף. שימרנו את אורחותינו ככל יכולתנו, והסיפורים סביב למדורה הם חלק מן המורשת שאנו מנחילים לילדינו." "הם ראויים ליותר," אמר דוּרוֹטָאן. הוא החווה באצבע חדת ציפורן לעבר בנו היונק. "הוא ראוי ליותר. אחינו התועים-עדיין ראויים ליותר. ואני אעניק זאת להם." הוא התרומם והזדקף למלוא תמירותו המרשימה. הצל הענק הוטל על דמויותיהם של אשתו ובנו. פניה היו נפולים מההכרה ששקעה לתוכה, כך הוא ידע. היא ידעה מה הוא עומד לומר, אך היה צורך לבטא את המילים. היה זה הדבר אשר מיצק אותם, עשה אותם אמיתיים, נֶדֶר שלעולם לא יוּתַר. "מביניהם היו כמה שהִטו אוזן, ועדיין הוסיפו לפקפק. אני אחזור ואפנה אל המנהיגים האלה. אני אשכנע אותם באמיתות דבריי והם ירתמו את אנשיהם למשימה. אנחנו לא נוסיף להיות עבדים לגוּלְ'דָאן, עבדים שקורבנם שווא הוא, שחייהם לא מקופחים אלא כדי לשרת את מטרותיו. בזאת אני נשבע, אני, דוּרוֹטָאן, מנהיג שבט זאבי-הכפור!" הוא זרק את ראשו לאחור, פער את פיו מרובה השיניים והרחב להפליא, גלגל את עיניו ומגרונו פרצה שאגה רמה, עמוקה וזועמת. התינוק החל לצרוח ואפילו דְרָאקָה התכווצה תחתיה. הייתה זו שאגת השבועה, והוא ידע שלמרות שקולו ייבלע מעט על ידי השלג העמוק, היא תגיע לאוזניהם של בני שבטו כולם. תוך רגעים הם יתקבצו סביב מערתו, כשהם דורשים לדעת מה משמעות הקריאה ומשמיעים קריאות משל עצמם. "אתה לא תלך לבדך אישי," אמרה דְרָאקָה, כשקולה הרך מתנגן כנגד שאגת השבועה הרועמת שלו. "אנחנו נבוא איתך." "איני מרשה זאת." בפתאומיות מתפרצת שהקפיצה אפילו את דוּרוֹטָאן, שכבר היה אמור לדעת אחרת, הזדקפה דְרָאקָה בבת אחת. התינוק הבוכה התגלגל מירכיה בעודה מאגרפת את ידיה, מניפה אותן מעלה ומניעה אותן כאחוזת תזזית. בחלוף אך רגע, מצמץ דוּרוֹטָאן מכאב חד שפילח את גופו ודם ניגר מפניו, הייתה זו ידה של דְרָאקָה שפילחה בציפורניה את לחיו. "אני היא דְרָאקָה, בתו של קֶאלְקָאר, בנו של רָאקִיש. איש לא יאסור עליי ללכת אחרי אישי, אפילו לא דוּרוֹטָאן בעצמו! אני הולכת לכל אשר תלך, אני עומדת לצדך, אני אתן את חיי אם אדרש לכך. פהה!" היא ירקה לעברו. בעודו מנגב את תערובת הרוק והדם מפניו, נתמלא לבו באהבה לאישה זו. בצדק הוא בחר בה כשותפתו, כאם ילדיו. האם היה אי פעם זָכָר בר מזל ממנו בתולדות דברי ימי האורקים? הוא לא חשב שהיה. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |