|
|
|
|
|
|
|
דרקולה של פרנסיס פורד קופולה נגד דרקולה עם בלה לוגאסי
ליעד הרמן |
|||||
|
|
|||||
| בשנת 1931 יצא לעולם הקולנוע האדפטציה הראשונה לספר "דרקולה" של בראם סטוקר. אדפטציה מודרנית יותר יצאה ב 1992, עליה היה אחראי הבמאי פרנסיס פורד קופולה. במאמר זה נשווה בין שני הסרטים וננסה להחליט, מי משתי הגרסאות היא המוצלחת ביותר? | |||||
| דרקולה הוא ספר שנכתב על ידי בראם סטוקר בשנת 1897 ומספר על הרוזן דרקולה, אציל קרפטי שאנושיותו אבדה לו לפני שנים כאשר השתנה והפך לערפד. הספר מתאר את הרפתקאותיהם מסמרות השיער של קבוצת אנשים הנרדפים על ידי הרוזן – החל מהאיש שחשף אותו לעולם הגדול - ג'ונת'ן הארקר - ועד לצייד שמוביל את המלחמה כנגדו, ד"ר ואן הלסינג. מבנה הספר מעניין, שכן כל פרק כתוב כאילו הוא פרק מיומנה של אחת הדמויות וכך רוב הספר הוא בגוף ראשון המתאר את האירועים מזוויות שונות. בתקופה בה יצא, הספר היה הצלחה מסחררת אשר הציג לעולם ערפדים כפי שלא נראו קודם. את דמותו של הרוזן דרקולה ביסס סטוקר על דמותו האמיתית של ולאד "דרקול" טפש, שהיה ידוע בכינויו – המשפד. טפש נודע כאציל אכזר שעינה ורצח אלפים, כדי לנקות את עירו מעניים הריץ אותם לצוק ובתחתית התהום היו עומדים שיפודי ענק, אשר שיפדו את קורבנותיו. באותם שיפודים השתמש על מנת להעניש את הצבא התורכי – הוא הושיב את החיילים שלכד על ראש השיפוד ונתן למשקלם לגרור אותם מטה, במוות מלא ייסורים. ציורים מהתקופה מתארים את טפש סועד מול המחזה המזוויעה, חיוך על שפתיו. ישנה אגדה המספרת שאותו דרקולה היה שותה את דמם של קורבנותיו, כחלק מטקס שעל פי האמונה היה אמור להגביר את כוחו ולשמור על צעירותו. דרקולה כמו אביו לפניו, היה חבר במסדר הדרקון. אביו אשר היה איש חשוב במסדר נקרא בכינוי "דרקול" (דרקון) ולכן בנו נקרא דרקולה (בנו של הדרקון). דרקולה במאי: טוד ברואנינג שחקנים: בלה לוגאסי, הלן צ'נדלר, אדוארד ואן סלואן, דיוויד מאנרס 1931 הסרט דרקולה הוא אחד מסרטי האימה הראשונים בעולם הקולנוע האמריקאי. הוא היה תחילתו של ז'אנר והיה בין הסרטים הבולטים בתקופתו. הסרט משנה טיפה את העלילה אך מצליח לשמר בצורה כזאת או אחרת את האווירה. לתקופתו הסרט היה מפחיד מעוד אך כיום הוא נראה מגוחך ומי שחושב שהסרט מאיים גם כיום, כנראה נשען על נוסטלגיה ונדמה שהזיכרונות עולים על המציאות. יחד עם זאת, חשוב לנתח את הסרט תוך התחשבות בזמן בו הוא נוצר. עלות הצילום של אותה התקופה והעובדה שסרטים אז לא עברו את תחום 90 הדקות כמעט, גרמה לכך שהתסריטאים נאלצו לפשט את העלילה, לכן רוב הקטעים המעניינים בספר פשוט מתוארים על ידי דמות שמספרת את המקרה לשאר הדמויות. גורם נוסף איתו היו צריכים יוצרי הסרט להתמודד, היא העובדה שרק ערוץ קול אחד קיים, דבר שלא מאפשר למוסיקה להתנגן ברקע בזמן שהדמויות מדברות. מבחינה קולנועית, הסרט לא היה פריצת דרך, גם לא בתקופתו; צילומי חצובה פשוטים ולא יותר, המעבר בין סצנות גס ובנוי בצורה לא אסטטית , המשחק יחסית טוב לאותה תקופה אבל לא מדהים, האפקטים פשוטים, ביניהם עטלף על חוט וצרעות הבוקעות מארונות קבורה זעירים. יחד עם זאת יש רגעים של חסד: בלה לוגאסי, אשר החזיר את שמו לראשי שחקני התקופה בזכות המשחק של דרקולה, מצליח ליצור דמות של אציל שהוא מפלצת, לעומת רעיון הערפד המקורי שהיה פשוט מפלצת חסרת תבונה. ישנו משחק משעשע של תזמון המרמז לקהל מה קורה, כאשר דוקטור ואן הלסינג מסתכל על נשיכות הערפד ושואל: "מי יכל לעשות זאת?" מודיע המשרתת: "הרוזן דרקולה, הגיע". על מנת לתת ללוגסי תחושה של יצור שלא מן העולם הזה, מאירים את עיניו בפנס בכל פעם שדרקולה מהפנט מישהו והטריק הפשוט הזה מוסיף חן לסרט. לחיוב יש לציין את התפאורה בסרט שהיא אחת מן הטובות לאותה תקופה וכוללת מיקומי צילום רבים מאוד. חסרונו של הסרט נגרם גם בשל היותו סרט ישן החסר את האיכות ההופכת אותו לאלמותי, וגם בגלל עבודה קולנועית ממוצעת בלבד, שני גורמים אלו מקנים לסרט את איכותו הנמוכה. כיום הסרט מתאים במיוחד לחובבי הסוגה ולקולנוענים לעתיד המתעניינים במקור של סרטי הערפדים. את הסרט אפשר להשיג בגרסת DVD יחד עם שני סרטי ההמשך שלו. דרקולה של בראם סטוקר במאי: פרנסיס פורד קופולה שחקנים: וינונה ריידר, קיאנו ריבס, גרי אולדמן. 1992 הסרט הינו אדפטציה טובה מאוד לספר המוצלח. בסרט מופיעים כמה שמות מוכרים כמו קיאנו ריבס (שלרבות ההפתעה מצליח לשחק כמו שצריך), וינונה ריידר, אנתוני הופקינס (הידוע בתור חניבעל לקטר משתיקת הכבשים) וגרי אולדמן בתפקיד הרוזן דרקולה. הסרט כתוב נפלא התסריט זורם ומעביר בצורה מאוד ייחודית את הרעיון של גוף ראשון בסרט בעזרת שילוב קטעי יומן של הדמויות כטכניקת מעבר בין סצנות בסרט. העריכה מיוחדת במינה ומשתמשת בלא מאט "התמוססויות" מיוחדות אשר מקנות לסרט אווירה מיוחדת ושונה. הצילום יפיפה ונראה נהדר, הטכניקות המיוחדות של קופולה חוזרות פה שוב והעבודה הכללית מעניקה תחושה קולנועית אמיתית, החסרה כל כך בסרט המקורי. לטובה יש לציין את עבודתם של השחקים אשר מאפיינים את הדמויות ומפיחים בהם חיים, קל להבין מדוע נחשבים רבים מהצוות לשחקי אופי מוכשרים כאשר צופים בסרט הזה המשלב בין עדינות ויקטוריאנית טיפוסית לאפלה האדירה העוטפת את הסיפור ויוצרת טון קשה, גם ברגעיו ה"עולצים" של הסרט. קופולה משתמש בטריקים קולנועיים שמוסיפים המון לאווירה, לדוגמא: כאשר דמות כותבת מכתב לדמות אחרת שומעים את הכותב מקריא את המכתב ורואים את המכתב הכתוב ולבסוף שומעים יללה קטנה ודמעה נופלת על המכתב. הסרט מלא בעשרות סוגי טריקיים קולנועיים מכל הסוגים ומכל המינים. אלו טכניקות אשר מאפשרות למדיום הקולועי לפרוח ולהוכיח את כוחו. קופולה (בעקבות סטוקר) מציג את הערפד במלוא תפארתו ולא חושש לגעת באחד התחומים החשובים הנוגעים בנושא הערפדים וזו המיניות – החל ממתח מיני ההולך ונבנה בין הרוזן לסובבים אותו ועד לאקט מיני בוטה בין הרוזן באחת מדמויותיו המזוויעות יותר לבין אחת מקורבנותיו. במהלך הסיפור קופולה מסביר את תהליך היווצרות הנוספרטו (שמם של הערפדים במזרח אירופה מקום מגוריו של דרקולה), את מהות היצור ואת כוונותיו. הוא מציג את הערפדים מפן גופני, כטפילים שלא נותנים לגוף למות אבל לא שוכח את הפן הרוחני ומבחין בכך שגם נשמת המת לא תוכל לנוח עד שאותו יצור ימות. קופולה מתרכז בשתי דמויות מובילות, האויבים הראשיים של העלילה. הראשונה, דמותו של ד"ר ואן הלסניג המבוגר אשר כל חייו הבוגרים רדף אחר אותו יצור מתועב בשם דרקולה. הוא מראה חוזקה, המון ציניות וטיפה של חוסר אנושיות מסוימת שכנראה איבד במהלך עבודתו. ולאומתו ישנו את דרקולה, המפלץ המרושע והמזוויעה, אשר בניגוד לואן הלסינג שמאבד מאנושיותו על מנת להתמודד עם האימה, הופך לאנושי יותר וחושף פחדים, געגועים שבריריות. דרקולה, למרות מתת האלמוות חושש מהזקנה. באופן מוזר אפשר להתחבר יותר לדרקולה מאשר להלסניג ולהרגיש את תחושותיו ואת מחשבותיו על מצבו. בעקבות כל העבודה הנפלא בכל סעיף וסעיף, בזכות הבימוי והעריכה הנפלאים של קופולה, הסרט יוצא דופן בעולם הקולנוע. הוא מספק חוויה אשר יכולה לעבור רק דרך הקולנוע והיא עבודה יוצאת מן הכלל, מרגשת, סוחפת, מפתיעה. פשוט תענוג לצופה ולקולנוען המתחיל (ואף התקדם) הבא ללמוד מן יצירת מופת זו.הסרט מומלץ בחום לכל אוהבי קולנוע מכל סוג. לסיכום בהחלט אפשר לאמור שהסרט של קופולה מנצח מכמה בחינות: קולנועית הסרט עשוי יותר טוב, למרות האמצעים הדלים של הסרט משנת 1931 אפשר היה לעשות עבודה יותר טובה עם שבירת הסצנות, בימוי שחקנים טוב יותר, תזמון צילומים וכדומה. סרטים רבים מהתקופה ההיא הפכו לפנינים קולנועיים וחבל שדרקולה לא ביניהם. המבט על דמותו של דרקולה רחב יותר, קופולה מוסיף סקירה היסטורית ומאפשר התפתחות דמות אמיתית. לוגסי יצר אומנם ערפד אצילי יותר ומפלצתי פחות אך אן ספק שגרי אולדמן הפך את האציל לאנושי ושבה את ליבם של הצופים. יתרה מכך, סרטו של קופולה אמין למרות הדברים הבלתי אפשריים המתקיימים בו והאמינות הזו, המצמררת לעיתים, שולחת את הצופה חרה לעולם עם תחושה שאולי, רק אולי, יש דברים שלא נראים על פני השטח. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |