|
צבא ומלחמה בראי סטארגייט - חלק ב'
אסנת רוזנברג |
|||||
|
|
|||||
| אז מה היה לנו עד עכשיו? ראינו כיצד סרט הקולנוע, אשר הניח את היסודות ליקום סטארגייט, הציג בפנינו צבא אבסולוטי וחיילים אשר רואים סכנה בכל מקום, ומוכנים להשתמש בכוח מוגזם ולסכן חפים מפשע על מנת לפגוע באויב. הארנו את השינוי אשר חל בצבא במעבר לסדרת הטלויזיה, כאשר הצבא והמדע (חקר התרבות והארכיאולוגיה) התמזגו ומיתנו אחד את השני. | |||||
| הבנו שהמלחמה בסטארגייט היא לא מרכז העלילה, אלא גורם מקדם לעלילות אחרות של חקירת תרבויות זרות והתמודדות עם דרמות אנושיות (כי הרי בכל זאת מדובר בסדרה אמריקאית, ואי אפשר בלי דרמה ומוסר השכל). ראינו כיצד המלחמה בסטארגייט היא מלחמה נקייה בלי יותר מדי נפגעים בקרב בני האדם, וכיצד גם כאשר אנשים נפצעים או נהרגים, זה קורה רק על מנת לקדם עלילה אחרת, חשובה יותר, אשר מתרחשת בפרק המדובר. וכמובן, הגענו למסקנה שקשה מאוד למצוא בימינו אויבים טובים לכדור הארץ. עכשיו, אחרי שהבנו כיצד מובנית המלחמה ביקום סטארגייט, הגיע הזמן לבחון את האנשים אשר עומדים בראש הצבא והמאבק אשר מלווה את סטארגייט מאז עונתה הראשונה. כן, המפקד. כפי שכבר ציינו, ג'ק אוניל של סרט הקולנוע היה המנהיג הצבאי האולטימטיבי – המנהיג הקשוח אשר כל שהיה בראשו אלו טקטיקות צבאיות. במעבר לסדרת הטלוויזיה נראה כי משהו השתנה בבחור שלנו – כאמור, כבר בפרק הראשון אנחנו מגלים שהוא שיקר לממונים עליו כאשר הוא חזר לכדור הארץ. אולם לא רק שהוא לא מועלה למשפט צבאי על שקר זה, גם נותנים לו לחזור לאבידוס עם צוותו המקורי. במשך השנים שיבואו, קולונל ג'ק אוניל רק הולך ומדרדר – התחצפויות לבכירים ממנו (בעיקר פוליטיקאים יש לציין), פעולות כנגד הוראות מפורשות והסתכלות לצד השני כאשר הדבר התבקש לנוכח המצב. ובסוף עוד מעלים אותו לדרגת גנרל ונותנים לו את הניהול של פיקוד הסטארגייט. האם זהו המנהיג האולטימטיבי ע"פ סטארגייט? האמת, בערך. סביר להניח כי אין אוהב סטארגייט אשר לא יסכים עם האבחנה שקולונל ג'ק אוניל וגנרל ג'ורג' המונד הם שני המפקדים אשר מובילים את סטארגייט. את מעלליו של ג'ק אוניל אנו מכירים היטב, ואין צורך לפרט מעבר למה שכבר ציינו בפסקה הקודמת. בעוד שאנו לא יודעים להעיד על צבא ארה"ב (ע"פ דבריו של ריצ'ארד דין אנדרסון, בכירים בצבא האמריקאי הודו בפניו שיש להם מפקדים שאפילו יותר גרועים מג'ק אוניל), קשה להאמין כי מפקד בעל גישה שכזו היה נשאר זמן רב בעמדת פיקוד בצה"ל. אז כן, ג'ק אוניל הוא המנהיג הסורר, אולם הדבר מתבקש מעצם העיצוב הייחודי של דמותו. כמו כן, על מנת שלא לעשות עוול לג'ק, חשוב לציין כי כאשר הוא נמצא במצב של קרב, אין רציני ומקצועי מקולונל אוניל. אבל בכל זאת, אם אנחנו רוצים לבחון לעומק את המפקד הצבאי ע"פ סטארגייט, יותר מתבקש שנפנה לגנרל ג'ורג' המונד אשר במשך כ- 7 שנים היה המפקד הבכיר בבסיס פיקוד הסטארגייט בהר שאיין. אחרי הכל, הוא צריך להיות קול ההיגיון במקום הזה, המפקד הרציני שלא סוטה מהכללים ומעל לכל מעמיד את חוקי הצבא. נכון? אז זהו, שלא. כבר בפרק הראשון אנו מבינים כי המונד הוא מנהיג קצת שונה. מצד אחד, הוא תקיף ועומד על שלו, לא נותן לג'ק לשחק בו וברור שהוא סמכות בכל הקשור לסטארגייט, אף אחד לא מפקפק בזה. מצד שני - כאשר המונד עומד לשלוח את פצצת האטום דרך השער, ג'ק מתעמת איתו ומודה בפניו שהפצצה הקודמת התפוצצה בזמן שספינתו של רע הייתה בחלל, ושהאבידונים עדיין חיים. בתחילה המונד לא מתרשם ומורה לשלוח את הפצצה כפי שתוכנן, וגם כאשר ג'ק טוען בפניו שיש אנשים חפים מפשע בצד השני, לא נראה כי המונד מתרגש מהעניין. הוא מורה לשים את ג'ק במאסר בעוד הוא שוקל מה לעשות איתו, עם ג'ק, לא עם הפצצה. רק לאחר שהמונד מגיע לתא שבו ג'ק מוחזק אנו מגלים כי גנרל זה שונה משאר המפקדים – הוא שואל את ג'ק כמה אנשים יש באבידוס, ולשמע התשובה של ג'ק (כחמשת אלפים) הבעת פניו אומרת הכל – יותר מזה ג'ק לא צריך על מנת להבין שהגנרל הזה עומד לצידו. ובאמת, גנרל המונד עמד לצד אנשיו. במשך שבע השנים בהן הוא עמד בראש פיקוד הסטארגייט, באינספור פעמים, המונד תמך באנשיו ואף היה מוכן להגיע עד הנשיא על מנת לאפשר להם לבצע את תפקידם כפי שהם ראו לנכון. המונד לא אחת הסתכל לצד השני כאשר היה צריך והגן על אנשיו מפני הממונים עליו, גם כאשר משמעות הדבר הייתה הליכה נגד הכללים וסיכון תפקידו. בשביל אנשיו הוא היה מוכן ללכת באש ובמים, לא משנה איזה פקידים בוושינגטון הוא מעצבן תוך כדי כך. ואם נחזור לרגע לג'ק, הרי הוא יותר גרוע מהמונד... הרבה יותר גרוע. מספר הפעמים בהם הוא עבר על החוקים... אין ספק כי רשימה מפוארת של כל הפעמים יכולה למלא כמה עמודים במאמר זה. אולם בכל זאת יש לציין כי כאשר הוא הפך למפקד הבסיס, הבחור התמתן במקצת. אולי כי הוא פשוט היה פחות מעורב בדברים פנים מול פנים, או אולי כי הוא פשוט הרגיש קצת עייף בתפקידו החדש, תהיה הסיבה אשר תהיה – גנרל ג'ק אוניל לא היה אותו קולונל סורר אשר הכרנו קודם לכן. אין זה אומר שהוא שם את החוקים לפני אנשיו, ממש לא, אולם הוא כן לקח פחות סיכונים, גם כאשר הדבר אשר היה מוטל על הכף היו אנשיו. ועכשיו, בואו נעצור לרגע ונחשוב על אפשרויות אחרות... המממ... איך הכל יכול היה להיות אחרת אז איך בעצם הכל יכול היה להיות אחרת? ואנחנו לא מדברים על תאומים רעים אשר הופכים דמות טובה לרעה, ואפילו לא בהכרח על יקומים מקבילים... טוב, אולי רק קצת. למען המאמר שלנו, השאלה של כיצד יכול היה להיות אחרת מתחלקת למעשה לשני כיוונים שונים לחלוטין - בעולם אחר, רע יותר, לסם יש שיער ארוך... הפרק There but for the grace of God נתן לנו הצצה אל אפשרות אחרת ביקום סטארגייט, אפשרות בה אפופיס, האויב המרכזי של בני האדם (בסוף העונה הראשונה כמובן), מצליח להגיע לכדור הארץ ומתחיל להשמיד את האוכלוסייה בשיטתיות. האמת, לא ברור כל כך מדוע אפופיס הצליח כל כך במתקפה, במיוחד כאשר מסתכלים על הכישלונות העתידיים שלו, אשר מוכיחים משהו על יכולת הטקטיקה והביצוע של הגאולד החביב... מי יודע, אולי אפופיס של המציאות המקבילה חכם יותר. וגם מצידם של אנשי כדור הארץ, לא ברור כיצד הם נכשלו בהגנה על כדור הארץ - האם הכוח הצבאי במציאות המקבילה היה נחות יותר מזה שבמציאות שלנו? האם לא עמדו לרשותם אותם משאבים אשר עמדו לרשות אנשי כדור הארץ, מהמציאות שלנו, במאבק על אנטרקטיקה כמה שנים מאוחר יותר (מינוס הפרומיתאוס כמובן שנבנתה כמה שנים אחרי עלילת הפרק הנ"ל)? מאחר ודניאל מגיע ל"פיקוד" כבר בשלב מתקדם של הפלישה, לא ידוע לנו עד כמה הצבא ביקום זה שונה מהצבא ביקום המוכר לנו. אנחנו יודעים שמשחק הכוחות שם שונה במקצת (סם לא חלק מהצבא, אוניל מנהיג את ה"פיקוד" והמונד הוא החייל הזוטר יותר, וולטר חלק מהכוח הלוחם) אולם זה עדיין לא מספיק על מנת לתת לנו תמונה רחבה של הצבא והסיבה לכישלון במלחמה נגד אפופיס. האם העובדה שטיאלק לא היה לצידם ושדניאל חי לו בכלל במצרים, ומעולם לא היה חלק מהפרוייקט, האם אלו המשתנים אשר הפכו את היוצרות? האם המנטליות של הצבא ביקום החלופי שונה במשהו מהמנטליות של הצבא ביקום שלנו, וזה מה שחתם את גורל כדור הארץ? או שאולי הדבר השונה היחיד הוא שאפופיס הצליח להגיע לכדור הארץ מבלי שבני האדם ידעו על כך ויוכלו להתכונן (כפי שקרה לאחר מכן במציאות שלנו בזכות הידע המוקדם שדניאל רכש). באם זהו המשתנה אשר עשה את ההבדל – האם זה אומר שבמקרה ואפופיס היה מצליח להגיע לכדור הארץ במציאות שלנו, כדור הארץ היה נופל בידיו? אכן, שאלות אלו חשובות ביותר – הן יכולות להעיד רבות על הסיבות להישרדותו של כדור הארץ במלחמתו נגד הגאולד ואולי לספק הוכחות עד כמה באמת צוות SG1 הוא זה אשר עמד בין כדור הארץ לגאולד לאורך השנים. אולם שאלות אלו נשארו פתוחות בסופו של הפרק, וכל אשר נותר לנו לעשות זה לנסות ולשער כיצד יכול היה להיות אחרת. עכשיו ילדים, נלמד אתכם לקח מוסרי... סטארגייט, כמו כל סדרה אמריקאית טיפוסית, "חוטאת" אף היא באותם רגעים בהם היא מנסה לדחוף לצופה התמים לקח של מוסר, כאשר לפעמים הדבר נעשה בעדינות ראויה לשבח, ולפעמים בעדינות של פיל בחנות חרסינה. הלקח יכול להיות באספקטים רבים בחיים – מ"דע להעריך את מה שיש בחייך כי אתה עלול לאבד את זה מחר", דרך "לפעמים צריך פשוט לעצור ולהקשיב לצד השני" ועד הלקח האהוב של "ככה העולם שלך יראה אם מלחמות האחים לא יפסקו". ואכן, נראה כי סטארגייט מאוד אוהבת את הלקח האחרון – בזכותו זכינו לראות מלחמות אחים בקולונה, עולם הבית של ג'ונאס קווין, וגם בכוכב הלכת בפרק Icon. מלחמות האחים תמיד מנוהלות ע"י צבאות שני הצדדים כאשר, דרך עיניהם של המבקרים מעולם אחר, הצופה יכול לראות כיצד העולם שלו יהיה גרוע יותר אם מלחמות האחים לא יפסקו. במרבית המקרים אנו יודעים מדוע המלחמה מתקיימת (בדרך כלל אמונה דתית כלשהי אשר מפלגת את העם), אולם לפעמים נראה כי המלחמה הפנימית אשר הורגת אנשים כה רבים היא כלל ללא סיבה (מישהו זוכר מדוע אנשי עולם הבית של ג'ונאס קווין החליטו להרוג אחד את השני?). וכמובן, חברי צוות SG1 (דניאל ג'קסון בראשם) יהיו הקול ההגיוני אשר ינסו להבהיר לתושבי המקום כיצד הם נלחמים מלחמה מיותרת וכיצד הסכנות אשר נמצאות מחוץ לכוכב הלכת שלהם הרבה יותר גדולות. הדור הבא - סטארגייט אטלנטיס כפי שכבר ציינו קודם לכן, אטלנטיס היא עליית מדרגה מהמלחמה הנקייה שראינו כל השנים ביקום סטארגייט. כאן יש לנו אנשים מ"הצד הטוב" שנופלים בקצב של זבובים (מעניין כמה אנשים מהצוות המקורי לאטלנטיס נשארו להם בכלל, זה לא שהם יכולים להרשות לעצמם לבזבז אנשים בקצב שהם עושים זאת) ויש לנו אויב אימתני - בניגוד לגאולד, שהם אויב שאנשי כדור הארץ הלכו נגדו ראש בראש ופנים מול פנים, כבר מההתחלה, הריית' הם אויבים אשר הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא פשוט להסתתר ולחכות שהם יעברו, בתקווה שהם לא יבחינו בבני האדם שמסתתרים מפניהם. אחרי הכל, בעוד שהגאולד יקח אותך בשבי ויקשקש לך בשכל עד שתצליח למצוא דרך לברוח, הריית' לא ישאלו שאלות מיותרות – הם פשוט ישאבו ממך את החיים באותו המקום. לכן, אנשי אטלנטיס לא הולכים ונלחמים נגד הריית', כי הם פשוט יודעים שאין להם סיכוי. וגם כאשר המלחמה מגיעה אליהם, ואין להם ברירה אלא להלחם, רק תגבורת מכדור הארץ מצילה את המצב. פן נוסף אשר בולט באטלנטיס הוא המאבק בין הצבא למדע. לפני שנמשיך להסביר עניין זה, יש להבהיר את ההבדל בין המדע של שתי הסדרות. המדע ב- SG1 מתבטא בשני מובנים – הראשון הוא המדע התרבותי/ארכיאולוגי, אותו מדע, כפי שהצגנו בתחילת המאמר, אשר לאורך השנים עבר סוג של התמזגות עם הפן הצבאי של הסדרה. השני הוא המדע הטכני אשר אותו מייצגת בסדרה סם קרטר. בעוד שאין ספק שמדע זה תופס מקום רב בסדרה, הוא בדרך כלל מסתכם בכמה דקות של דיבורי ג'יבריש מצדה של סם, מבט מבולבל מכיוונו של ג'ק, והפעלת מכשיר חדש אשר פותר את כל הצרות ומציל את המצב. בסטארגייט אטלנטיס המדע הטכני הוא המרכז - אם ננסה להשוות בין משימות השדה של צוותי הפיקוד בכדור הארץ, למשימות אשר צוותו של שאפרד מבצע, ההבדל ברור כשמש – בעוד שצוותי הפיקוד מונים בתוכם ארכיאולוגים, והמשימות מורכבות בעיקר מחקר תרבותי וארכיאולוגי של הנמצא בעולמות החדשים, הצוות המוביל של אטלנטיס (וסביר להניח שצוותים נוספים, באם קיימים כאלו), מונה מדען טכני (ולפעמים אף מדענים נוספים, כפי שראינו בפרק The Defiant One) והמשימות שלהם מורכבות מחיפוש אחר טכנולוגיה של הקדמונים ולימוד הפעלתה. אז כך שבעוד שב- SG1 אנחנו זוכים לראות את שני סוגי המדע, באטלנטיס המחקר התרבותי נזנח כליל לטובת מחקר מדעי טכני גרידא. אז בחזרה לטענתנו על המאבק בין הצבא והמדע באטלנטיס - בעוד שבסטארגייט המאבק היחיד הם הויכוחים הבלתי פוסקים (אך כל כך אהובים) של דניאל וג'ק, באטלנטיס הכל אחרת. המשלחת לעיר הקדמונים בנויה למעשה משני עולמות נפרדים – החיילים והמדענים. שני העולמות שווים בחשיבותם בגלקסיה החדשה, מצד אחד הגנה על אנשי כדור הארץ מהלא נודע והאויבים החדשים, ומצד שני המטרה אשר לשמה הם הגיעו לאטלנטיס מלכתחילה – חקר של הקדמונים והטכנולוגיה שלהם. אולם הבעייתיות היא בכך שמעצם קיומם ומאפייניהם, שני עולמות אלו שבים ומתנגשים לאורך הסדרה. מאבק זה בולט בעיקר בתחילת העונה הראשונה, במאבקים שבין וויר לשאפרד, ובסוף העונה, במאבקים של קולונל אוורט וד"ר וויר. הראש הצבאי מול הראש האזרחי/מדעי, הצד הלוחמני והאינסטינקטים שלו אל מול הצד הדיפלומטי והסקרנות הטבעית. החדשות הטובות הן ששני הצדדים לומדים לחיות זה לצד זה... בערך. אז רגע? אנחנו צריכים בכלל אויבים? אז אחרי שראינו כיצד הצבא והמלחמה מוצגים ביקום סטארגייט, והגענו פחות או יותר למסקנה שהצבא בסטארגייט (או לפחות ב- SG1) איבד ממאפייניו לאורך השנים, הנה משהו שצריך לעצור ולחשוב עליו לכמה רגעים - אם הצבא באמת לא נוטל חלק כל כך גדול ביקום סטארגייט, ואם האויבים שלנו לא כאלה מפחידים, וגם כאשר הם כן אז עדיין צוות של ארבעה אנשים מצליחים לנצח אותם שוב ושוב, אז האם אנחנו בכלל צריכים אויבים? למה לא להסתפק בסדרה על מחקר בעולמות אחרים, בלי כל הקטע הזה של הסתננות לספינות אם של הגאולד וכמה חברים עם קול מצחיק ועיניים זוהרות. האם סטארגייט באמת הייתה יכולה לשרוד בלי האויבים שלה, אשר אנו חוזרים ומזלזלים בהם שוב ושוב? האם היא הייתה עדיין כה אהובה אם היה מדובר רק בפרקים של מחקר וגילוי עולמות חדשים, בלי אויבים שמאיימים מעבר לפינה? זאת היא אכן השאלה הגדולה, שאלה שהתשובה אליה, באם קיימת אחת, מצויה בכל אחד מאיתנו – אוהבי יקום סטארגייט. מאמר זה הועבר כהרצאה בכנס גבולות 2005 אשר נערך בחנוכה האחרון ונושאו היה העימות בתחום המדע הבדיוני. תודה רבה לsubatoi על ההערות וההארות, ותודה לבאי ההרצאה בכנס גבולות 2005 אשר העלו נקודות חשובות במהלך ההרצאה ובדיון שלאחריה. (הופיעה לראשונה באתר סטארגייט ישראל) | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |