|
|||||
|
חרא סתיו - סיפור לדוגמא
ניתאי פרץ |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם סיפור קצר מתוך קובץ הסיפורים - סופת חול עומדת להגיע – הקולות הבאים בספרות הישראלית 2005 - עורך יצחק בן נר. הסיפור מובא באדיבות הוצאת ינשוף. | |||||
| מהדש האחורי: יועצת טיפולית במושב נידח בדרום, ניצבת חסרת-אונים אל מול סיפורה של נערה על התעללות מינית. שתי אחיות, שאחת מהן חזרה בתשובה - והפסנתר המחבר והמפריד בין שתיהן. נער אתיופי שנרצח בדיסקוטק בידי נער רוסי. חתן וכלה יגעים במלון עלוב, בירח הדבש האפור שלהם בפלמה דה-מיורקה, והאסון הקרוב, המרחף מעליהם. קבוצת צעירים בשיינקין של ימינו מחפשים את עצמם, בצחוק ובדמעות, ובזעם ודרך האבסורד, ומוצאים מחדש את זולתם. די. ג'יי. של חתונות ממחישה את כוחה על קהל החוגגים. מוסיקאי צעיר מצטרף ללהקתו האתנית של מוסיקאי זקן ונערץ, נהג מונית חוטף לקטור של תחרות סיפורים בה לא זכה. צעיר נפחד קולט נקישות-איתות של צעירה במצוקה, מעבר לקיר חדרו, עמוק לתוך הלילה. בנות ובני שלושים, פלוס-מינוס, כותבים על עצמם ועל שכמותם, בגוף ראשון ובגוף שלישי. הם כותבים על החיים, כאן ועכשיו, כפי שהם רואים אותם, בדרך שבה הם מחפשים בהם את עצמם ואת הזולת, בדרך שבה הם חשים וסופגים אותם, מבעד לשמחות ולכאבים, בין האהבות והשנאות, מעבר לבדידות, לגעגוע, לטירוף ולחרדות, עד להתפכחות או לכליון. הם יודעים, כל אחד בדרכו, לספר סיפור - מרתק, משעשע, מטריד, מרגש. 23 מספרות ומספרים צעירים, 60 סיפורים קצרים וקצרים פחות. קולות חדשים ומרתקים בכתיבה הצעירה ובהוויה היוצרת של ישראל, 2005. קיראו אותם, רישמו בזכרונכם את שמותיהם של אלה מהם שאהבתם. עוד תפגשו אותם בעתיד. יצחק בן-נר, העורך יצחק בן-נר, יליד 1937, הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, עתונאי ומבקר, הנמנה על הקו הראשון של יוצרי הפרוזה הישראלית העכשווית. מספריו: "האיש משם", "שקיעה כפרית", "אחרי הגשם", ""ארץ רחוקה", "פרוטוקול", "מלאכים באים", "תעתועון", "בוקר של שוטים", "דובים ויער", "מיתחם אויב" ו"עיר מקלט". ערך והגיש תוכניות רבות בגלי צה"ל ובטלוויזיה והיה עורכו הראשון של המוסף הסאטירי "דבר אחר". סרטים שנוצרו לפי ספריו וסיפוריו: "רומן בהמשכים", "משחקים בחורף", "עתליה", "מיתחם אויב". הצגות: "ניקול", "דוד אוגוסט", "תעתועון" (פרס ראשון "תאטרונטו"), "ארץ רחוקה", "בוקר של שוטים" (פרס שני "תאטרונטו"), "אורי מורי" ו"ככה אני פאם-פאטאל" (פרס ראשון "תאטרונטו"). סיפוריו של בן-נר תורגמו והופיע בארה"ב, בריטניה, צרפת, יפאן, רוסיה, גרמניה, איטליה, מקסיקו ועוד. בן-נר הוא זוכה פרס ירושלים ע"ש עגנון לספרות, פרס ברנשטיין ופרס רמת-גן לספרות. הכותבים והסיפורים שבחר לקובץ זה הם פרי עיסוקו בשנים האחרונות כמנחה מבוקש של סדנאות לכתיבה יצירתית. חרא סתיו / ניתאי פרץ ניתאי פרץ. "נולדתי ב-1974 בקיבוץ רביבים, שבו אני עדיין חבר עם אשתי ובני הקטן. אני עוסק בתחקיר ובכתיבת תסריטים תיעודיים כפרילאנסר ועובד במכון למורשת בן גוריון, בתיעוד סיפורי חלוצים בנגב". לתגובות: : nitayp@revivim.org.il ידעתי שמשהו הולך לקרות. כולם ידעו שמשהו גדול הולך ליפול. אני ממש זוכר, שאנשים הלכו עם הרגשה כזאת. אבל הדברים האלה, אפילו אם הם צפויים כשהם באים, באים בהפתעה. לי הייתה הפתעה כפולה: קודם התרגיל המסריח של אוֹשר - ואחר כך ההארה של מקס. אפשר לומר, שאלוהים ממש עשה קומבינה על התחת שלי, אז, באותו חודש של סתיו. לפני שהכל קרה היה לנו ערב נחמד. הכנו חצי קילו גרעינים והתיישבנו שלושתנו על הספה בסלון. מקס לשמאלי, אושר לימיני והטלוויזיה מולי. בערוץ הראשון נתנו משחק של מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים. ממשחק כזה אפשר לקבל בונוס כפול: לראות את חיפה מנצחת ואת בית"ר מפסידה. הציפיות בסלון היו גבוהות. זה היה ערב שבו הכל יכול לקרות, או כמו שזוהיר ניסח זאת: "ערב-טוב-מאיר-ערב-טוב-צופים-יקרים-כאן-בקריית-אליעזר-המתח-קולוסאלי-מרקיע-שחקים…" במחצית חיפה הובילה אחת אפס, חבל לבית"ר על הזמן. רוסו תפס יום מעולה. עם כל גול שרנו וחגגנו, מנופפים את הצעיפים הירוקים באוויר. מקס הבין מהר מאד שהוא אכל אותה, כי התערבנו על התוצאה. זה נגמר שלוש אפס לחיפה. הזמנו פיצה בשביל לחגוג. השליח הגיע מהר, המניאק. לא קיבלנו את השתייה חינם שהם נותנים על עשרים דקות איחור. מקס שילם לשליח, קילל ונשבע שזו הפעם האחרונה שהוא מתערב איתי. הוא גם לא נתן לשליח טיפ. אני חי מפיצות, חולה על פיצות. ניסיתי כבר את כל התפריט הבין-לאומי החדש שלהם. הכי אני אוהב "טונה פרש-קרם". אין לי שום בעיה לאכול חצי פיצה משפחתית ולשתות איתה ליטר וחצי קולה. החיים יפים. אחרי הפיצה, מקס גלגל לנו ג'וינט. יצאנו למרפסת, העברנו אותו האחד לשני ודיברנו על החיים. פתאום נהייה מאוחר. לא שמנו לב איך שהזמן עף לנו. נכנסנו פנימה, רוקנו את המאפרות שהתמלאו בדלי סיגריות וקליפות של גרעינים שחורים, שטפנו את הכוסות והצלחות, זרקנו את המגש של הפיצה לפח, והלכנו לישון. אושר כבר הייתה במיטה. לא שמתי לב כשהיא עזבה את הסלון. נכנסתי למיטה בזהירות, חשבתי שהיא ישנה. המחשבה האחרונה שעברה לי בראש, לפני שנרדמתי, היתה: למה אושר מתהפכת במיטה ולא מצליחה לישון? קמתי בבוקר וצחצחתי שיניים. יצאתי מהאמבטיה עם המברשת בפה. אושר ישבה בסלון. כוס קפה ריקה על השולחן וסיגריה דולקת בפה שלה. אושר לא מעשנת. העיניים שלה היו נפוחות ואדומות, כאילו שהיא בכתה או משהו. הבנתי שהיא ישבה שם הרבה זמן, למרות שלא שמתי לב כשהיא יצאה מן המיטה. הַי, עידו, אמרה ובקול שלה היה משהו שונה, כמו ים כחול ושקט אחרי שהסערה כבר עברה. נגמר לי, עידו, היא אמרה. מה נגמר, חמודה? שאלתי. פתאום שמתי לב, שהיתה לידה מאפרה מלאה סיגריות שלי, שהיא עישנה במשך הלילה. מתי היא התחילה לעשן? לא יודעת ממה נגמר לי, אמרה אושר, אבל זה פשוט נגמר. היא משכה באפה, כאילו משהו עומד תכף לגלוש החוצה. זה לא אתה. בכלל לא אתה. להיפך, אתה כל כך עדין וחמוד ומתחשב והכל. זה לא אתה. תבין. זאת אני. אושר פרצה בבכי, עם דמעות והכל, ולא הצליחה להפסיק. התיישבתי לידה, מברשת השיניים עוד תקועה לי בפה. ליטפתי אותה בגב, למעלה, כמעט בצוואר, איפה שהיא אוהבת, רק כדי להרגיע אותה - אבל היא זזה לי, כאילו שזה לא נעים לה, ואמרה לא, עידו, זה נגמר. טוב, קוקי, אמרתי. אין לי זמן עכשיו, נדבר בערב, כשאני אחזור. אין על מה לדבר, אמרה אושר. נגמר לי. טוב, חמודה, אני חייב לרוץ לעבודה, אמרתי לה. אפילו שזה לא נכון והיה לי עוד הרבה זמן עד תחילת המשמרת שלי. גם אושר ידעה שאני משקר, אבל לא אמרה כלום. סידרתי את השיער באמבטיה ושטפתי את השיניים. הסתכלתי במראה, רק כדי להיות בטוח שזה באמת קורה לי. זרקתי על עצמי סוודר, ולקחתי את הפאוץ'. ניסיתי לנשק את אושר, אבל היא התחמקה לי. ביי, קוקי, אמרתי לה. אנחנו עוד נדבר בערב. יצאתי לפני שתספיק לענות לי וטרקתי את הדלת מאחורי. הלכתי במסלול הקבוע שלי לקפה גרוס. בחוץ השמיים היו אפורים-שחורים והאוויר לא זז. גשם התחיל לרדת וכולם התחילו לרוץ, או נכנסו לאיזה קיוסק, עד שיפסיק. אני שמתי זין. הלכתי באמצע המדרכה והרגשתי את הטיפות נוזלות לי מהשיער אל תוך הסוודר ובתוך הסוודר לאורך עמוד השדרה, עד למטה, לחריץ של התחת, ומשם למכנסיים, ואל תוך הנעליים, מרטיבות את גרבי פו הדוב של אושר, שהיא כל כך אוהבת. נעמדתי מול קפה גרוס. יש שם חלונות זכוכית גדולים ואפשר לראות את כל מה שקורה בפנים. ליד החלון ישב זוג, ולא סתם זוג, אלא גבוהים ויפים, לבושים בטעם, כמו בפרסומות האירופאיות בטלוויזיה. הם שתו שוקו חם ומהביל בכוסות גבוהות, אכלו קרואסונים וצחקו, מכורבלים להם בגן העדן הפרטי שלהם. רינה הגיעה לשאול אותם אם הכל בסדר והגבר כנראה סיפר לה בדיחה או משהו, כי כולם התחילו פתאום לצחוק. הגשם התחזק. למעלה היה רעם קצת מפחיד, ברק האיר את הרחוב והתחילו לרדת גם גושי ברד קטנים עם הגשם. לא הרגשתי את הרגליים. פתאום הכל נראה לי כל כך לא פייר. בבטן שלי נוצר מין גוש כזה של כעס בוער, שעלה לי עד שנתקע מעל הסרעפת. העיניים התמלאו דמעות, כמו בבית הספר, כשהילדים מהשכבה שמעלי היו מרביצים לי. רציתי להחזיר, אבל לא היה למי. החלטתי לחזור הביתה. אני אבריז מהמשמרת. ממילא אף אחד בקפה לא ראה אותי. הבית היה ריק. אושר כבר הלכה. היא רוקנה את המאפרה, שטפה אותה ושמה אותה במייבש הכלים יחד עם כל כוסות הקפה המלוכלכות ששתתה בלילה. בדיקה יותר מעמיקה בדירה העלתה, שגם מברשת השיניים שלה נעלמה, עם הבגדים שהשאירה אצלי ללילות שהיא ישנה פה. גם הדובי שלה נעלם, והכרית שלה, שהיא לא יכלה לישון בלעדיה בשום מקום ושהיא אפילו לקחה לטיול בארצות הברית, לא היתה יותר במיטה. לא היה בזה שום ספק: אושר הלכה, בלי שום הסברים או התנצלויות ועוד בצורה כל כך פתאומית. איזה חרא של עולם. אחרי ארבע שנים ביחד, אתה חושב שמגיעה לך איזו אזהרה - אבל כלום. רציתי לצעוק, לצרוח כל כך חזק, שהחלונות ישברו; רציתי לבעוט ולתת אגרופים, לשבור ולרסק - אבל זה הרי ילדותי ומטופש. ישבתי על הספה והדלקתי סיגריה. הרגשתי איך הכעס שפעפע ורתח בתוכי מתקרר, מתקרש ומתקשה לכדי החלטה נחושה. החלטתי שלעולם הזה, שלקח לי את אושר, לא מגיע שאהיה בו. ולא רק זה. אני לא אסבול לבד: אם חרא כזה יכול לנחות עלי סתם ככה, בלי אזהרה, אז הוא ינחת גם על עוד כמה אנשים. איי אם גואינג דאון, בייבי, ואני הולך לקחת איתי עוד כמה אנשים בדרך למטה. יו- הו! מקס נכנס לדירה, הסתכל עלי מכף רגל ועד ראש, ואמר לי שאני נראה רטוב. היה לו כשרון כזה, למקס, להגיד את המובן מאליו. מקס הוא השותף השני בדירה. לפעמים חושבים שאנחנו אחים, כי הוא גם מהגבוהים והרזים שנראים כאילו בכל רגע הם עומדים להתפרק. אני לא יודע איך אפשר לחשוב ככה. אנחנו בכלל לא דומים. מקס סאונדמן ועובד במוקד טלפוני של "וויזה אלפא". הוא גם הולך, כמעט בכל שבת, למסיבת אסיד באיזה יער. אני חושב שהוא חוזר משם "דלוק" מאקסטה, אבל אנחנו לא ממש מדברים על זה. סיפרתי לו שאושר עזבה אותי היום. מקס אמר שחבל ודווקא נראינו לו זוג נחמד ושהוא היה בטוח שאנחנו הולכים להתחתן, בסופו של דבר. הוא שאל אותי אם זרקתי אותה. אמרתי לו שדווקא היא זו שזרקה אותי ואפילו לא אמרה לי למה, רק אמרה שנגמר לה. העיניים של מקס נעשו פתאום מצועפות. הוא תקע מבט ארוך ומהורהר אל האינסוף והעיר שהוא ממש יכול להבין אותה ושגם לו ממש נגמר והוא מרגיש שככה זה לא יכול להמשיך יותר וששינוי ענק חייב לבוא בקרוב. לא מתאים למקס להגיד דברים כאלה. ציפיתי שהוא יהיה בעדי. לא שמתי על השטויות של מקס. בדרך כלל, אחלה לדבר איתו. הוא יודע להקשיב, שזאת תכונה חשובה שחסרה להרבה אנשים. הוא תופס מהר ויש לו ראש טוב. הוא היה ממש סבבה של שותף. לא הגיע לו, כל האסון שקרה לו אחר כך. כבר מההתחלה, קיבלתי החלטה נחושה ששום דבר לא יפריע לדיכאון שלי. אני בנאדם רציני. כולם אומרים את זה עלי. לכן אצלי, שום דבר זה באמת שום דבר. גיבשתי לעצמי סדר-יום קבוע, שבחודש שבא אחר כך, למרות כל האטרף שהלך אצלנו בדירה, השתדלתי שלא לחרוג ממנו. זה הלך ככה: קמתי על השעון, כל יום בשתים-עשרה וחצי, והכנתי לעצמי קפה בוץ בלי חלב. הקפדתי שלא לצחצח שיניים לפני זה או אפילו לשטוף את הפה. ישבתי ליד שולחן המטבח ושתיתי את הקפה. פרשתי לי דף נייר לבן ומרובע על השולחן וכססתי עליו את כל החומר שרציתי לעשן באותו היום. אחרי שגמרתי את הקפה, שמתי את הכוס בכיור. היה לי חוק, שאסור לשטוף כוסות. מותר רק כשנגמרות כל הכוסות הנקיות - וגם אז רק כוס אחת, שיהיה במה לשתות. כשלא היה לי כוח, לא הייתי שוטף בכלל, אלא רק שופך את הבוץ הישן ובדלי הסיגריות מן הכוס, מעיף את מה שנשאר עם האצבע, ואז מכין קפה חדש באותה הכוס. אחרי שגמרתי את הקפה, הייתי מגלגל לי חמישה ג'וינטים מסיגריות "ווינסטון לייט", מכין לעצמי עוד כוס קפה, ומעשן איתה את הג'וינט הראשון. אחר כך הייתי יורד לפיצוציה למטה וקונה לי קופסה חדשה של סיגריות ובקבוק קולה גדול. הייתי חוזר הביתה, נכנס לחדר שלי ושוכב במיטה בעיניים פקוחות בחושך. עד שתיים וחצי הייתי שוכב על צד שמאל, וחושב איזה זונה היא אושר, שעזבה אותי, וכמה שאני שונא אותה ובא לי להרוג אותה. בשתיים וחצי, פלוס-מינוס עשר דקות, הייתי מסתובב לצד ימין וחושב כמה אני אוהב אותה ואיך, אם היא היתה מציעה לחזור, הייתי מקבל אותה בזרועות פתוחות וכמה שהיא חסרה לי עכשיו. בארבע הייתי רואה "היפים והאמיצים". אחר כך זפזפתי בערוצים. אם היה משהו מעניין לראות בטלוויזיה, הייתי רואה. אם לא, הייתי מדליק את האור, פותח את היומן שלי בסוף, בקטע של ספר הטלפונים, וחושב את מי אני אעליב היום. למסע שלי למטה, אל תהומות הייאוש והדיכאון, היו כמה יתרונות: המרכזי שבהם שכבר לא שמתי זין על אף אחד. לא היה איכפת לי. לעולם הרע הזה, שלקח לי, ככה, את אושר, בלי אזהרה, לא מגיע שיהיה איכפת לי ממנו. הרגשתי, שכשאני זרוק במיץ של הזבל, לאף אחד אחר אין זכות לשמוח - ואם בכל זאת טוב להם, אז סחבק עומד לדאוג שזה ייפסק לאלתר. ואני מדבר במיוחד על אלה מבני הזונות, שהעליבו או השפילו אותי. פתאום נראה לי שיש הרבה כאלה. עברתי על הרשימה וניסיתי להחליט במי לפגוע. זה היה נורא קשה: כל כך הרבה אופציות מושכות ומפתות. עברתי על השמות. האצבע שלי היתה כבר על השם של דורי, כשהטלפון צלצל וגרוס היה על הקו. לא הגעתי לשלוש משמרות רצוף והוא חשב שאולי קרה לי משהו; שאולי חליתי. הוא דאג לי, הפשושון. אמרתי לו ששום דבר מיוחד לא קרה. פשוט, אני לא מרגיש כל כך טוב. גרוס לא התעצבן. להיפך. הוא היה נורא נחמד. הוא שאל אם יש לי חום ואם כבר הלכתי לרופא. אמרתי לו ביובש, שאת מה שיש לי, אף רופא לא יוכל לסדר. גרוס גיחך, ואמר אה, אז זו מחלה מן הסוג הזה, אני מבין. איך קוראים לה? אושר, אמרתי לו - וזאת מחלה חשוכת- מרפא. אחר כך הקול שלו נהיה רשמי קצת והוא אמר לי, שיכולתי להודיע על כך מראש, כי עשיתי לו פנצ'ר לא נורמאלי עם המשמרות והוא צריך ממש להתחנן לאנשים שייסתמו לו את החורים. אמרתי לו, שאת החורים שלו יכולים לסתום החברים האוכלים-בתחת שלו, שכל היום יושבים שם ואוכלים בחינם ומנסים להתחיל איתי כשאני משרת אותם ואפילו לא משאירים טיפ ושהקפה אצלו ממש גרוע. לא ייאמן כמה קל היה לעצבן את גרוס. כנראה שפגעתי בו בנקודה רכה. הוא צעק שהוא שונא שונא שונא אותי ושנמאס לו שכל מניאק, שהגיע אתמול לעיר הזאת, תופס עליו תחת. הוא צעק כל כך חזק, שהייתי צריך להרחיק את האפרכסת מן האוזן. אחר כך הוא אמר, שאם אני אתקרב לקפה שלו, הוא יזרוק עלי כוס בראש ושהוא יפעיל את הקשרים שלו וידאג שיותר אני לא אעבוד בשום מקום בעיר הזאת, אף פעם. ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף באמצע הצרחות שלו. לקחתי עט אדום וסימנתי "וי" עבה ליד השם ומספר הטלפון של גרוס. חייכתי לעצמי בשביעות-רצון: הנקמה המתוקה שלי בעולם, על מה שהוא עולל לי, יצאה לדרך. מקס שאל מה היו כל הצרחות. סיפרתי לו שכרגע פוטרתי מקפה גרוס ושאני מובטל טרי. הוא משך בכתפיו באדישות, והלך להכין לנו נס. אחרי שהמים רתחו והוא מזג אותם לכוסות, גילה שנגמר לנו החלב, אז הוא ירד לסופר להביא. ואז מקס חטף. תקראו לזה תאונה, התגלות נבואית, פגע-וברח או אירוע קוסמי. זה לא משנה. את מה שבאמת קרה, ברגע ההוא, בשיינקין פינת אחד העם, עוד אף אחד לא ממש הצליח להסביר. מה שבטוח, זה שהיו שם מכונית שברולט קפריס קלאסיק שחורה וארוכה, שבתוכה ישב קבלן עשיר, ג'יפ מיצובישי פג'ארו קצר, שבו נהגה בחורה גבוהה מאד, יפה באופן שמכאיב לעין, עם שער קצוץ קצר וצבוע אדום - והעגלה של אחמד, האלטע-זאכן. הראשון שהתאושש מן התאונה היה טוני, החמור הצולע של אחמד, שהתיישב על התחת והתחיל לצעוק בקול רם: "אלטע זאכן, אלטע זאכן. מקררים, ארונות, מכונות-כביסה. אלטע זאכן..." . אחר כך יצאו הבחורה והקבלן מהמכוניות והתחילו לצעוק האחד על השני בטירוף ובשנאה, כמו מוכי כלבת, והפנים שלהם היו מעוותות מכעס ואדומות לגמרי. הג'יפ והשברולט היו מעוכים זה בתוך זה וכל הזגוגיות שהתנפצו היו מפוזרות על הכביש. טוטאל לוס. הרהיטים שהיו על העגלה של אחמד התפזרו על הכביש. אחמד עצמו ישב על תנור-אפיה שבור, שעף על המדרכה, תפס את הראש, ואמר: "יא אלוהים, יא אלוהים, הלכה הפרנסה, יא אלוהים..." ומקס? מקס נשאר לשכב על הכביש. הוא הסתכל על השמיים - והאישונים שלו היו רחבים כמו בטריפ של אקסטה. כל מה שהוא הצליח להוציא מהפה, היה: "שְיוּ", כאילו שהוא נגנב או משהו. הוא המשיך לשכב על הגב ולהגיד בקול שקט, כל עשרים שניות, "שיו", עד שבא האמבולנס. העמיסו אותו על אלונקה, וכשרצו להעמיס את האלונקה על האמבולנס, הוא התיישב ואמר בקול שַליו: "לא צריך. תודה. אני ממש בסדר". ואז העביר מקס את ידו על גופו של הדוקטור והפסוריאזיס המכוער שכיסה לרופא את כל הצוואר נעלם. אחר כך הוא הקיש באצבעותיו שלוש פעמים על גרונו של החובש וזה נירפא מהגמגום שהיה לו מגיל שש. מקס אסף את התיק שלו, שעף למדרכה, ואמר בקול רם וברור, "אני הולך הביתה, חבר'ה" - ואז התחיל הבלגן: מור, הכּוּסית מהפג'ארו (אפילו שם של כוסית היה לה), אמרה: "אני באה איתך לאן שתלך". אזולאי הקבלן (אפילו שם של קבלן היה לו) אמר: "גם אני. לאן שתלך". שניהם שכחו שעד לפני רגע היו מוכנים לקרוע את הצורה, האחד לשני. טוני החמור אמר: "איתך לכל מקום, באש ובמההההייים". זה יצא לו קצת נעירתי, כי הוא עדיין לא התרגל לדבר (לימים, כשהוא נהיה לדובר התנועה, היינו יושבים במרפסת ביחד, וטוני היה אומר לי: "תאמין לי, עידו, כולם חמורים - אבל החמור שיושב איתך יודע, לפחות, מה הוא מדבר"). אחמד, שהיה קצת מבולבל בגלל מה שקרה לטוני, אמר, "גם אני בא, על בטוח!", כי הוא לא רצה להיות שונה מכולם וגם כי בלי טוני במילא לא היה לו לאן ללכת. ואז כולם התחילו ללכת, בטור עורפי, לכיוון הדירה שלנו. יצאתי לשירותים עם ג'וינט דולק בפה, כשמקס והחסידים שלו נכנסו לדירה. זה היה הרביעי שלי, באותו יום. החיים נראו נמסים כאלה, מעוגלים קצת בקצוות - וכבר לא היה טעם להתעצבן על כלום. הייתי מסטול-תחת. הי מקסי, אמרתי לו, רוצה שאכטה? הושטתי לו את הג'וינט, מחזיק את הצד הבוער כלפי מעלה, כדי שלא ינשור. לא, תודה, אמר מקס - וזאת הפעם הראשונה בחיים ששמעתי אותו אומר, "לא" לסמים. השתניתי, עידו, הוא אמר. אני לא אותו המקס. אני אדם קדוש עכשיו. ובאמת, משהו במקס השתנה: הוא פתח את העיניים שלו - ובאישונים היתה לו אש. העיניים נצצו, כאילו שהשתילו לו שמה שני פנסים קטנים. למחרת בבוקר החלטתי לעשות ניסיון נואש ואחרון בהחלט להחזיר אלי את אושר. צלצלתי אליה ושמעתי בקול שלה, שהיא בכלל לא שמחה לשמוע ממני. היא נשמעה עייפה, בטלפון. אחרי שהתעקשתי, היא הסכימה לפגוש אותי בצהרים בבית-קפה במרכז העיר. היא הציעה שניפגש בגרוס, אבל הסברתי לה שאני כבר לא עובד שם. אחר כך הלכתי לבחור לעצמי אקדח. בחנות "רתע" בקניון כבר מכירים אותי. התעניינתי אצלם שלוש פעמים באקדחים, אבל אף פעם לא לקחתי אחד, כי עד היום לא ממש הייתי צריך אקדח. למוכר קראו עוז. עד שפגשתי את עוז, חשבתי שזה שם של רוטוויילר, אבל מסתבר שיש כל מיני סוגים של הורים נותני שמות, בעולם. הוא פתח בשבילי את ארון הזכוכית שבתוכו נעולים כל האקדחים והסביר לי על כל כלי. עשיתי לו "כן כן" עם הראש ואפילו שאלתי שאלות, כדי להראות לו שאני באמת מתעניין וגם מבין משהו. מדי פעם אפילו לקחתי אקדח ביד, כדי להרגיש את המשקל שלו ולבדוק אם הוא מאוזן. זה היה סתם דאווין. ידעתי בדיוק מה אני רוצה. חיכיתי עד שהוא יגיע ל"יריחו מאגנום", עם ציפוי כרום נוצץ. לקחתי אותו ביד וליטפתי אותו באהבה. היה לו ריח טוב של שמן-רובים ומתכת. בכל מה שקשור למוות, אני מעדיף תוצרת הארץ. האקדח הגדול והכבד ישב בדיוק בכף היד שלי, מתאים לכל הקפלים והקימורים שלה, שולח וויברציות עדינות של ביטחון שקט לאורך כל היד, עד למעלה, למרפק, ומשם לחזה ולעמוד השדרה. אחר כך בחרתי כדורים. "הולו פוינט", כמובן. הסתכלתי בגולת העופרת הכסופה, שהציצה דרך חריצי הנחושת של הקליע שהחזקתי בידי. כשהכדור פוגע בבשר, נפתחת הנחושת העוטפת את העופרת לשושנה קטנה, המסתובבת במהירות עצומה ומשאירה פצע, שאפשר לזרוק דרכו כדור טניס, מבלי לגעת בשוליים שלו. אם זה צריך להיגמר, חשבתי, אני רוצה להיות בטוח שזה באמת ייגמר. לא רציתי לפספס בטעות ולשכב עשר שנים בבית לווינשטיין, לבהות בתקרה ולחכות שהאחות תאכיל אותי דייסה בכפית. הזמנתי עשרים כדורים. הם לא מוכרים בודדים. ביררתי. שילמתי לעוז את המקדמה בצ'ק, והסכמנו שאת השאר אתן לו בעוד עשרים ושישה יום, כשאבוא לקחת את האקדח, אחרי שהניירות של משרד הפנים יהיו מסודרים. הספקתי עוד לעבור במשרד הפנים ולמלא טופס-בקשה להחזקת כלי-יריה. בדרך לקפה הדלקתי לי ג'וינט, כדי לסדר קצת את הראש. הגעתי עשר דקות לפני הזמן ל"קפה אחר", הדלקתי סיגריה והזמנתי לי בירה. ישבתי וחיכיתי לאושר. אושר, כרגיל, איחרה. זה לא כל כך טוב לערבב אלכוהול וסמים. כשהיא הגיעה, קמתי לחבק אותה ולא שמתי לב לכסא. נתקלתי בו ונפלתי הישר אל בין הציצים הריחניים של אושר, שבלטו בגלל חולצת הצמר השחורה וההדוקה שהיא לבשה. אושר שונאת, בדרך כלל, שאני מערבב סמים ואלכוהול ומאבד שליטה על עצמי. בפעם האחרונה שזה קרה, עוד היינו ביחד. היא בכתה וצעקה עלי שאני הורס את עצמי ושממש חבל לה לראות בחור אינטליגנטי כמוני מתבזבז ככה. הפעם אושר לא התעצבנה מזה בכלל. היא רק עזרה לי לשוב ולשבת. אחר כך היא התיישבה מולי, הסתכלה בי כאילו בכלל לא איכפת לה. היא לקחה אחת מהסיגריות שלי והציתה אותה, מעווה את פניה עם השאכטה הראשונה. איכס, אמרה והסתכלה עלי, מכווצת את שפתיה ונושפת את העשן בסילון דק לכיווני. אני לא מבינה איך אתם מעשנים את החרא הזה? משתדלים, אמרתי וחייכתי אליה. אושר חייכה בחזרה - ולרגע זה היה כמו פעם, ונהייה לי חם בפנים, בתוך הבטן; אבל רק לרגע. קניתי אקדח היום, אושר, אמרתי לה. "יריחו מאגנום", עם כדורי דומדום, כמו שתמיד רציתי. אתה חולה-נפש, היא אמרה. למה אתה צריך בכלל אקדח? כדי לפוצץ לעצמי את המוח, ולעוף מכאן, אמרתי, וראיתי אותה מתכווצת בכסא שלה. ואז, פתאום, נהייה לה מבט עייף בעיניים, כמו של זקנה בת שבעים. והיא אמרה לי שבאתי לחפש עזרה במקום הלא נכון, כי בפנים אצלה הכל ריק וכבר אין לה שום דבר בשבילי. היא לקחה את היד שלי בין הידיים שלה והסתכלה לי בעיניים: תאמין לי, עידו, אני לא מנסה לשקר אותך או משהו. אני לא יכולה לעזור לך. באמת נגמר לי. ירדו לה דמעות ומרחו את השחור שהיא שמה בעיניים. לא יודעת איך להסביר לך את זה, היא אמרה, אבל משהו שישב לו שם בפנים ותמיד ידעתי שהוא יהיה שם גם מחר - פתאום נעלם, בבת-אחת. עכשיו צריך לחפש משהו חדש. כולם מחפשים. אני לא היחידה שזה נעלם לה. אף פעם לא שמעתי את אושר מדברת ככה. אבל מהר מאד היא חזרה לעצמה ואמרה סליחה, אני לא יודעת מה עובר עלי. אתה לא צריך גם את בלבולי המוח שלי על הראש שלך. אני נורא מצטערת. אחר-כך כבר לא נשאר שום דבר להגיד. ישבנו האחד מול השני ושתקנו אולי עשר דקות. אושר עישנה עוד אחת מהסיגריות שלי, עשתה פרצופים של נגעלת, ואז קמה, חייכה אלי חיוך חנוק, כזה שיוצא בטעות, והלכה מבלי להגיד שלום. חזרתי הביתה ברגל. הלכתי לאט ובלי למהר לשום מקום, גורר את הרגליים, שותק ועגמומי. הרגשה מעייפת של תבוסה התפשטה בכל האיברים שלי. נתתי לרגליים הארוכות שלי לקחת אותי. הן קיבלו את התפקיד, ופתחו צעדים ארוכים, גומאות את הרחובות התל-אביביים במהירות. שכחתי את עצמי והתמכרתי להרגשת הצעידה. דלת האוטובוס נסגרה. האוטובוס הירוק יצא ברוורס מהרציף שלו. הבנתי שאני יושב בקו חמש מאות ושתיים של אגד לרעננה, בדרך הביתה. בהיתי החוצה, כאילו זה הדבר הכי מעניין בעולם, למרות שהכרתי כל עץ ורמזור בדרך. אני נוסע לרעננה, לבקר את אמא. ירדתי בתחנה ליד "יד לבנים". הרגליים שלי, עדיין במצב "אוטומט", המשיכו להוביל אותי ברחובות הצדדיים, שדוק של שלווה פרוורית נסוך עליהם, עד לבית האפור בן ארבע הקומות ברחוב ההגנה חמישים ושמונה. עליתי במדרגות ונעמדתי מול הדלת שעליה היה שלט פשוט: "מנשה". זמזמתי בפעמון ואמא פתחה. אוי, היא אמרה, עידו. בדיוק צלצלתי אליך. לא היית בבית, אז היתה לי שיחה עם השותף שלך, מקס. על מה דיברתם? שאלתי. שום דבר מיוחד, אמרה אמא. על החיים. המנורה בכניסה האירה באור צהוב, עגום וחלש, מגדילה את הצללים שהטילו הקמטים שעל פניה. "מפת הצרות של משפחת מנשה", קראתי בלב לקמטים שכיסו את הפנים של אמא. זאת היתה מפה טופוגרפית, קנה מידה אחד לאחד, של כל החרא שאנחנו כאן במשפחה אכלנו בעשרים השנים האחרונות. הרים, גאיות. הכל כולל הכל. רק לעלות על אוטובוס תיירים ממוזג, ולצאת לסיור מודרך. ליידיס אנ' ג'נטלמן, איף יו לוק טרו דה רייט ווינדאו, יו קן סי את הקמט שהולך מהצד של האף אל קצה השפה העליונה. הוא מאד העמיק, ביום שהעסק המשפחתי פשט את הרגל. אמא אמרה שזה בגלל ש"הוא" טומטום וגולם. למרות שהם לא מודים, זה מה שהרג את הנישואים שלהם סופית. איף יו לוק טו דה לפט, יו קן סי את הקמט המרכזי לרוחב המצח. כן, שם. מיינד יור סטפ, מאדאם, זה מאד עמוק. זה מ"הוא": הטמבל, מאבא. הקמט הזה נוצר חדש, קומפלט, בלילה בו "הוא" נסע עם רינה להודו. לאחר מכן החל תהליך גיאו-קוסמטי ממושך, שהעמיק את הקמט באיטיות, אך בהתמדה, בלילות הארוכים, כשאמא נשארה לבד עם הסיוטים שלה. אווריבודי, לוק היר: איט איז וורי אינטרסטינג. כאן, באמצע המצח, בין העיניים, מתרומם באופן מאונך לגבות קמט שיש לי אליו סנטימנט. זאת עבודה שלי. לכל קיפלון של העור כאן יש משמעות. כל קמטוט מייצג שלב בהתבגרות שלי. משמאל למטה תוכלו להבחין בפעם שבה נסעתי עם תומר פרישטט לשבוע בסיני מבלי להודיע לאף אחד. קצת למעלה יותר ומצד ימין, אפשר לראות את ההתרסקות המפוארת שלי עם האופנוע בפרדס, שבועיים אחרי שקניתי אותו. עפתי שבעה מטרים ונתקעתי בעץ. לעץ שלום, הוא יצא בלי שריטה. האופנוע טוטאל לוס. הפגר שלו זרוק עדיין בחצר האחורית, מחליד בגשם. לי שמו מסמרי פלטינה בשתי הרגליים וכל הבנות של הכיתה באו ל'מאיר" לקשקש לי על הגבס. היה אחלה. פה מימין, אתם יכולים להבחין בקמטוט הקלאסי, הידוע בכינויו "קמטוט הבקו"ם", שכל אם עבריה נושאת בגאווה. הוא העמיק טיפה בכל יום, בשלוש השנים הסהרוריות שעשיתי בגדוד של גבעתי. בוא שב, היא אמרה. תאכל משהו. אם הייתי יודעת שאתה בא, הייתי עושה קניות ומבשלת. ככה, בשביל עצמי, אני לא טורחת. היא הוציאה מהמקרר ירקות והתחילה לחתוך סלט. אתה רוצה ביצה? שאלה, ובלי לחכות לתשובה שמה מחבת קטנה על אש הגז שהאירה את המטבח הצר והאפלולי באור קודר. כשהמחבת התחממה היא שפכה לתוכה שמן שבעבע ופצפץ. אני לא רעב, אמא, אכלתי כבר בבית, מלמלתי את הרפליקה שלי, כמו שחקן בהצגה המאתיים שלו. אבל אחרי כמה דקות היתה לפני צלחת עם חביתה וסלט ירקות, שתי לחמניות, חמות מהמיקרו, היו מונחות ליד הצלחת. אמא הכינה לעצמה כוס קפה שחור, הדליקה סיגריית "טיים". אתה צריך כסף? היא שאלה בתקווה ופניה אורו. לא, אמא, כסף זאת לא הבעיה, אמרתי. אני לא יודע מה אני צריך. מה את יכולה לתת? אני יכולה לרשום צ'ק, אם אתה רוצה. חוץ מזה, הוספתי, גם נפרדתי מאושר. למה? שאלה אמא, שקמה ועמדה ליד החלון הפתוח. אור אחרון האיר את פניה, כשנשפה את עשן הסיגריה החוצה, אל האוויר הפתוח. אושר דווקא היתה חמד של בחורה. היא זרקה אותי, אמא. היא אמרה שנגמר לה, פוף, ככה סתם. שלוש שנים התפוגגו להן בעשן, בגלל שלגברת אושר יהושע נגמר לילה אחד. אז היא מעשנת שתי קופסאות מהווינסטון שלי, גומרת את כל הקפה והטישיו בדירה, ומודיעה לי שזהו. לי נגמר, אמרתי. שברו את הכלים ולא משחקים. אני לוקח פוס מהחיים - ודברים איומים הולכים לקרות. בעיקר לי, אבל גם לכם. לכולכם. החרא עומד לפגוע במאוורר - ואף אחד לא ייצא נקי. נמאס לי לקום כל בוקר לבדוק מה חרבנו לי בצלחת, לאכול ולגמור הכל כמו ילד טוב, ועוד לחייך ולהגיד אחר כך יפה תודה. אתם כולכם עוד תצטערו. אמא נשארה לעמוד ליד החלון, הפנים שלה עדיין מופנות החוצה. היא לקחה עוד שאיפה עמוקה מהסיגריה, ואז הוציאה אותה עם מין "אוח" כזה, שמאד הזכיר את הקרעכצים שסבתא עשתה, כשהיא עוד היתה בחיים. טוב, אז מה אתה רוצה? אפשר לחשוב שאני חלק מאיזו קונספירציה נגדך. אני אמא שלך, עידו. בסך הכל אמא. היא כיבתה את הסיגריה במאפרה. מה יש לכם, שניכם? קודם "הוא", ועכשיו גם אתה. אני בסך הכל דואגת, מגיע לי עונש על זה? היא נאנחה שוב. תעשה מה שבא לך. אם תרצה ארשום לך צ'ק. כבר לא נשאר שום דבר להגיד. אז הלכתי. רק כשחזרתי הביתה גיליתי את הזוועה. הקירות הצהובים והמתקלפים של הדירה כוסו ביריעות בד לבן ונקי. הספה הכתומה והבלויה, שהבאתי מהבית הישן של סבתא שלי, נעלמה. לרצפה קרה משהו מאד מוזר: אפשר היה לראות את הצבע המקורי של המרצפות. זה היה ממש משונה. משהו בסיסי באווירה של הבית השתנה. הסירחון והגועל-נפש, האופיינים לדירות-השכרה זולות עם שותפים, במרכז תל-אביב, התחלפו במשהו אחר לגמרי. מקס פקד על מבצע הניקיון. הוא הניף את הידיים הרזות שלו בתנועות רחבות ואיטיות, כשדיבר, ונשמע ממש רציני. כשראיתי אותו ככה, כבר לא יכולתי לכעוס עליו בגלל הספה שנעלמה. רק ריחמתי עליו נורא. מקס המסכן. זה דווקא לא הגיע לו. הוא היה בחור טוב. מהמטבח עלו ריחות של בישול ביתי, שמעולם לא נישאו קודם בחללה של הדירה שלנו. שתי תאומות שמנמנות, עם שיער ארוך, בהיר ומתולתל, עמדו שם, בוחשות בשני סירים ענקיים על הגז. הן אמרו לי שלום, ושנעים מאד להכיר אותי ושהן שמעו עלי סיפורים ממקס. אם לא הייתי מצליח להתחמק, הן היו מחבקות אותי. הן ניסו, באמת. אורית וחגית, הציגו את עצמן בחיוך שהעמיק את גומות הלחיים שלהן. חגית הציעה לי כיסא ואורית דחפה לי צלוחית עץ עמוסה באורז מלא עם ירקות ורצתה שאוכל את זה. כשראיתי את חתיכות הסלרי באורז, סירבתי בנימוס. איזה זיין זה, חשבתי. יש להם מזל, שאין לי כרגע אנרגיות להתמודד עם כל הבלגן, אחרת הייתי מעיף את כולם, חת-שתיים, מהדירה. הלכתי להתחבא בחדר שלי. נכנסתי לחדר - ויצאתי מיד וטרקתי אחרי את הדלת. זה לא יכול להיות. זה פשוט מזעזע. נכנסתי שוב לחדר. הדבר הראשון שהכה בי, היה ניחוח הסחלבים. הרצפה היתה אשכרה כמו בפרסומת, בניחוח סחלבים. החלונות היו פתוחים ואוויר צח, טרי ורענן נכנס לחלל החדר, אחרי הרבה זמן שדבר כזה לא קרה. הרצפה הבריקה מניקיון. זנבות הפיצה, בקבוקי הקולה הריקים ושאריות האוכל הלא-מזוהות שהיו עליה, נעלמו. לפני שבוע הפסקתי לכבס את הבגדים שלי. כשנמאס לי, הייתי זורק את הבגדים המלוכלכים על הרצפה, ובוחר לי בגדים מלוכלכים אחרים, במקום. הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה כבר לא היו שם. פתחתי את ארון הבגדים שלי ומצאתי אותם, מכובסים ומגוהצים, מקופלים יפה וישר, מונחים בערימות, ממויינים לפי סוג וצבע הבגדים שלי. אפילו הקונדום שנשאר זרוק מתחת למיטה, מהפעם האחרונה שהייתי עם אושר, נעלם. כוס-אימם. היה לו ערך סנטימנטאלי בשבילי. לא היה צריך לחפש רחוק את האשמים באסוני: אזולאי ומור כרעו על ברכיהם, כפפות פלסטיק על ידיהם, וניקו בריכוז וביסודיות את הפאנלים במברשות שיניים, שאותן טבלו מדי פעם בדלי מלא סבון עם קצף. מור התרוממה לעמידה על הברכיים. אהלן, אמרה, מורידה את הכפפה ומנגבת בתנועה חיננית את הזיעה ממצחה. אנחנו מצטערים שפלשנו ככה, בלי רשות, לחדר שלך, המשיכה, אבל מקס אמר שזה יהיה בשבילנו תרגיל מעולה לפיתוח האישיות ולהקטנת האגו. וכשמקס אומר, אתה יודע..., היא משכה בכתפה וחייכה. אזולאי התעלם ממני, ממשיך לקרצף במרץ. המכנסיים שלו ירדו למטה, חושפים את חריץ התחת האדום והמזיע שלו. ה-חוצה! אמרתי בשקט, מאריך מאד ומטעים את תחילת המילים, כי באופן לא ברור היתה לזה עלי השפעה מאד מרגיעה. ה-חוצה מ-ייד ע-כשיו! אמרתי להם. אזולאי פינה במגב את שאריות המים בחיפזון ומור הספיגה את מה שנשאר בסמרטוט לח. הם יצאו החוצה מהר ואני שמתי לב לכך שהידיים שלי רועדות. הרגשתי שאני חייב לצאת מיד מהחדר ומהדירה, לשאוף קצת אוויר. בהתחלה אף אחד לא לקח את הכת הקטנה שלהם ברצינות. אחרי הכל, באותו הסתיו בתל אביב, אם היית זורק אבן ברחוב, היית פוגע בשני גורואים ובנביא. אף אחד לא לקח אף אחד יותר מדי ברצינות, באותו הסתיו בתל אביב. אבל הסתבר, שיש גם חיים מחוץ לתל אביב. יצאתי מהדירה והרגליים הארוכות שלי נשאו אותי צפונה. שקעתי במחשבות ולא שמתי לב לזמן. כשהגעתי למבואות פארק הירקון, ראיתי שם המון אנשים; המון אפילו לגבי יום שישי אחרי הצהריים. נו טוב, אמרתי, בטח העירייה עושה עוד אחד מהפסטיבלים הטיפשיים שלה. "אוכל העיר", "ג'אז בפארק", או כל דבר אחר שיהווה תירוץ לצעירים מסודרים נקיים ומאושרים לצאת עם החברות האופנתיות וזקופות החזה שלהם. אבל בסוף הסתבר שזה לגמרי לא היה זה. לא "טעם הפארק" ולא "ג'אז העיר". זאת היתה נחיתה של עב"ם מהחלל החיצון. הצלחתי לראות זאת אחרי שנדחקתי דרך המוני האנשים, הפלתי זקנה רועדת והבאתי לא בכוונה מרפקיה איומה בפרצוף לשוטר-סיור שהסתיר לי. זו היתה מין בועה כסופה, שעמדה על רגליים דקות וקלקלה את הדשא של העריה. לשוטר הסיור קראו נסים. הוא לא כעס על המרפקיה, הוא רק החזיק את העין שלו, שכל המסביב שלה התנפח במהירות וקיבל צבע כחול ומדאיג, ואמר לי, אירוע היסטורי, אני אומר לך, אירוע היסטורי - ואני, רק מזה שהוא לא לקח אותי לתחנה ולא דפק לי מכות-רצח, הבנתי שהוא כנראה צודק. מסביב לעב"ם היו החבר'ה של הימ"ם עם השכפצי"ם שלהם והרובים הקצרים עם הכוונות הטלסקופיות, שאפשר לחשוב מה כבר הם יכולים לעשות לבועה בצבע כסף. חוץ מהם, היו על הדשא גם שלושה טנקי מרכבה סימן שלוש בית וטנק מצוות אחד של חב"ד, שחנה באופן בלתי-חוקי-בעליל מעבר למחסומים של המשטרה. רק אלוהים יודע איך הדוסים המטורפים האלה הצליחו לקמבן ככה את המערכת ולהגיע כל כך קרוב לעב"ם. כולם מסביב היו ממש הרוסים מזה שהבועה לא אמרה כלום ולא הוציאה סימן-חיים. הכתבים במיוחד. היו שם איזה מאה ציוותי טלוויזיה, שמרוב שלא היה להם מה לעשות, ראיינו כל הזמן האחד את השני ונדחפו לכל מקום עם המצלמות שלהם, המיקרופונים הענקיים והפנסים, מפילים סבתות רועדות ומכניסים בלא כוונה מכות לשוטרי-סיור. מה זה? למה הם לא אומרים כלום? אם הם הגיעו מכל כך רחוק, הם בטח יודעים דברים ממש חשובים, אמר נסים, כשהוא מחזיק את הכתף שלו שנחבלה מצלם עם תג של "סקאי ניוז", שנכנס בו עם המצלמה, כשניסה לעבור משום מקום לשום מקום אחר, ואחר כך עוד קילל אותו באנגלית במבטא בריטי כבד: יו בלאדי אידיוט, דונט יו האו אייז? למה הוא אומר לי ככה, מה עשיתי לו? שאל אותי נסים ואני הבנתי שנפלתי על השוטר הכי חננה במרחב ירקון ואמרתי לו שלדעתי הוא צריך לעצור את הצלם החצוף. המשכתי לנסות לחמם את נסים על הצלם של סקאי, ללא שום הצלחה. הוא נראה לי הרבה יותר מעוניין בחייזרים מאשר בצלם שעמד לידנו, אדום מהשמש, וצילם את הכתב, שבירבר באנגלית במבטא בריטי כל כך כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שהוא אמר. כולם בקהל התחילו לדבר בהתרגשות, ולהצביע: בבועה הכסופה נפתח פתח קטן, והצלמים נכנסו לאקסטזה. לאט-לאט יצא משם משהו שנראה כמו רמקול של גרמופון. כולם היו בשקט מוחלט עד שזה גמר לצאת, חוץ מהצלמים שהיו באקסטזה, וניסו לדרוך זה על זה, כדי לקבל זווית טובה יותר. שיו, אמר נסים, זה הולך לדבר. בטח יש לו משהו חשוב להגיד. אבל הרמקול שתק. ואז הוא אמר "שלום". הדוסים של חב"ד השתגעו. הם תפסו האחד בכתפיים של האחר, יצרו מעגל והתחילו לשיר "הבאנו שלום עליכם". מהר מאד הם עברו לשירת "משיח- משיח- משיח", עד שהקהל פרץ את הגדרות והשתיק אותם בכוח, כי אנשים רצו לשמוע מה יש לעב"ם להגיד. ולעב"ם היה מה להגיד: הביאו את מקסים קורנפיין, מרחוב אחד העם 28. יש לנו מסר חשוב עבורו. שתי מכוניות לבנות עם סירנות כחולות על הגג יצאו מיד, תוך צפירות. ואני חשבתי שכל הסמים האלה דופקים לי את המוח ושלא שמעתי טוב מה שנאמר. למה הם צריכים את מקס? המכוניות חזרו תוך רבע שעה. הם נסעו כמו מטורפים. החלון של המכונית האחורית היה פתוח, והראש של טוני, החמור של אחמד האלטע זאכן, הציץ ממנה. הוא הבחין בי בקהל, וקרץ לעברי. מקס ירד מהמכונית. הוא נראה מאד מרשים, עם כל הגובה שלו והגלימה הלבנה שלבש. הוא עלה על טוני ואז הוא נראה עוד יותר גבוה ומרשים. ביחד הם התקדמו בטפיפה אצילית לעבר הבועה הכסופה. כשהם הגיעו ממש קרוב, הבועה התחילה לרעוד ולהתעקם כמו משטח מים שזורקים לתוכו אבן. ואז הבועה שרבבה זוג שפתיים ארוכות ו-שלוק! היא בלעה את טוני ומקס. הצלם של "סקאי ניוז" היה באקסטזה. אחר כך לא קרה כלום. ממש הרבה זמן, אולי עשרים דקות. הדוסים של חב"ד הניחו תפילין, והתנדנדו כמו לולבים. נסים תקע לי מרפק חברי בצלעות וגיחך: תראה, הם מנסים להאזין לרשת הקשר של הספינה. אני הדלקתי לי ג'וינט, והצעתי לנסים שאכטה. נסים הסתכל בחשש ימינה ושמאלה ואז לקח. הוא החזיר לי את הג'וינט, ואמר, אתה יודע, אני לא ממש מהסיור. אני מיחידת המחשבים של הסיור, אבל הגעתי לכאן בכל זאת, כי זה רגע היסטורי. - ואז התעוותו קצת פני השטח של הספינה, בגלים, והשפתיים שוב השתרבבו וירקו החוצה את מקס, שעדיין רכב על טוני. השפתיים חזרו פנימה. הגלים התגברו, בועת העב"ם עשתה בליפ, בליפ בליפ זבאבאבאם! חזק מאד ונעלמה בבת-אחת, מבלי להשאיר כל זכר חוץ מריח חריף של ברקסים שרופים, ארבעה מעגלים קטנים של דשא צהוב ומת, ואחד מהחבדניקים, שנעלם ומאז לא נודעו עקבותיו. התקשורת היתה בהיסטריה. הצלם של "סקאי ניוז" ניצל את ההזדמנות כדי להיכנס שוב בנסים, למרות שהוא בכלל לא הפריע לו לעבור. אני כבר לא יכולתי להבליג ודחפתי אותו בחזרה. הצלם נפל על הדשא, אבל הוא קם מיד והרים את המצלמה מבלי להתייחס אלי. שילמד מה זה להפריע לשוטר במילוי תפקידו. לקחתי את נסים ביד ורצנו קדימה עם כל הצלמים והכתבים. כשהשוטרים ניסו לעצור אותי, הצבעתי על נסים המתנשף, ואמרתי: "אני איתו!" ונתנו לי לעבור. מקס ישב על טוני בעיניים עצומות, שקוע במדיטציה עמוקה. הכתבים צרו עליהם במעגל ושאלו אותם איזה אלף שאלות: "איך נראה העב"מ מבפנים? מי היצורים שמטיסים אותו?" - והשאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה, "מה היה המסר?" למירב הפתעתם של הכתבים, פתח דווקא טוני החמור את פיו וענה לכל השאלות כדובר מיומן, בעברית צחה ובאנגלית שוטפת. לפעמים היה קצת קשה להבין מה הוא אומר, כי בגלל מבנה הפה שלו, כל המילים יצאו במין "בררר…" נעירתי כזה. בסוף הכתבים הבינו, שחמור מדבר זו אמנם אטרקציה לא נורמאלית ואייטם חם לחדשות - אבל מידע על המסר הקוסמי של העב"ם הוא לא הולך להסגיר. ואז הם היפנו את השאלות שלהם למקס, שלא ממש שם עליהם. כשנמאס לו מהניג'וסים, הוא פתח את העיניים ומתח את צווארו. דממה השתררה בשורות העיתונאים. מקס אמר, "זה היה שדר אישי עבורי. לא יכול לספר לכם מה הם אמרו". לפני שהכתבים ההמומים הספיקו למחות, הוא נתן לטוני מין דיו- הופלה! כזה עם הברכיים. טוני תפש ספרינט והרביץ קפיצה אדירה מעל לעיתונאים, שהתכופפו בבהלה, ופתח בדהרה מערבה. הוא ומקס רכבו אל תוך השמש, ששקעה בגוני ורוד וכתום מדהימים. חשבתי, שמעתה יתחילו לקחת אותם קצת יותר ברצינות. כשחזרתי הביתה נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה, עם אור דלוק, לא יודע כמה זמן, עד שנמאס לי. אז צלצלתי למר אליהו. מר אליהו הוא בעל הבית שלי ושריד ארכיאולוגי בעל ערך היסטורי רב. פלא שרשות העתיקות עוד לא שמה עליו יד. הוא עוד מהתקופה שהם חשבו שאפשר לעשות פה מדינה אירופית מתוקנת, שבה האנשים יהיו חביבים והגונים האחד לשני. לכן קוראים לו "מר אליהו". השם הפרטי שלו זה נפתלי, אבל אף אחד, כולל אשתו, לדעתי, לא קורא לו ככה. כשאמרתי לו שאני מרעננה, הוא נורא התלהב, ואמר שאת אשתו הוא פגש במחנה-עבודה, בפרדסים של רעננה, ביוני ארבעים ושבע. הם בנו את המולדת, אבל כל האקספרימנט התפוצץ להם בפרצוף, כשהאינדיאנים מהלבנט השתלטו על העסק, הוא אמר. עכשיו, החלטתי, יקבל מר אליהו הדגמה חיה של אינדיאניות לבנטינית, באדיבות חברת "בזק". למר אליהו יש עברית ישנה. הוא יכול להגיד משפטים כמו, "אתה תשלם לי פונקט בזמן, בעד זה שאני נחמד אתך, מר מנשה". אמרתי לו: נפתלי מותק, פיטרו אותי מהעבודה, המינוס שלי עבר את קו החמשת אלפים השקלים כבר בשבוע שעבר. אין לי גרוש על התחת ואני כל היום רובץ בבית ולא מחפש אפילו עבודה חדשה. לכן אתה יכול לשכוח מהכסף שלך. אני לא מתכוון לשלם לך כלום. גרוש לא תראה ממני יותר. מספיק כסף עשית על חשבונם של תפרנים כמוני. מה תעשה עם כל כך הרבה? אתה ממילא רקוב מבפנים וחצי מת. שכח מזה, נפתלי מותק. ממני לא תראה גרוש. מר אליהו לא התרגש בכלל. אני כנראה לא האינדיאני הראשון שנופל עליו. הוא אמר בקול יבש: אני מבין אותך, אדון צעיר. מבין אותך הרבה יותר טוב מכפי שאתה חושב. רק דע לך שהפרת-חוזה זה עניין רציני ביותר - ואתה מסבך את עצמך כאן מעל הראש. נפתלי מותק, קטעתי אותו בגסות, קח את החוזה שלך, גלגל אותו הדוק וטוב, ודחוף אותו עמוק בתחת שלך! ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף. עכשיו נראה לי, שאני הולך בדרך הנכונה ושהגדלתי מאד את סיכויי להפוך להומלס. תמיד תהיתי אם ספסלי העץ של העירייה נוחים לשינה או לא. השוטטות בעיר לא שיפרה את ההרגשה שלי בכלום. לא יכולתי להפסיק להסתכל על ספסלים, לשאול את עצמי איזה מהם עומד להיות הבית שלי. שורות של ספסלים עברו לי מול העיניים בכל פעם שעצמתי אותן - וזה נעשה כבר קשה מנשוא. הרגשתי שאני חייב להירגע, לרוקן את הראש, איך שהוא. לכן נעניתי בשמחה להזמנה של אחמד, האלטע זאכן, שישב בקיוסק של התימני בפינת רחוב קורדוברו, ליד מוזאון הלח"י, ונראה משועמם. שש בש? הוא שאל. יאללה, סדר את הלוח, אמרתי לו, אבל רק אם בא לך להפסיד. אחמד חייך מתחת לשפם שלו, הוציא קופסת "טיים", הציע לי סיגריה והדליק אחת לעצמו. ליוסי הוא אמר: שניים קפה שחור, יא זלמה, ושיהיה חזק. מדבר יותר מדי, אתה, אמר אחמד, פותח את הלוח ומציב אותו על שולחן הפורמייקה החום. הוא סידר עליו את הכלים במהירות מסחררת, זרק את הקובייה, כדי לקבוע מי יתחיל, ויצא לו שש. אחמד נעץ בי מבט בעין הרואה שלו, כשהשנייה שוטטה בחלל ללא מטרה. משחקים על כסף? שאל. לא תודה. אין לי גרוש, אמרתי וזרקתי את הקובייה שלי. יצא לי אחד. לא נורא, אמר אחמד, הקפה עלי. תתחיל, אמרתי לאחמד. שיחקנו בשקט, בלי לדבר, מזיזים את כלי המשחק השחוקים במהירות. רק שקשוק הקוביות נשמע, עד סוף המשחק הראשון, כשהפסדתי לאחמד במארס. מדבר יותר מדי, אתה, אחמד אמר, בלי להרים את העיניים שלו מהלוח. כל היום הראש שלך רק רץ במחשבות על בחורות ועל החיים, ואתה לא שם לב מה קורה מסביבך. ככה אתם כולכם. כל היום הראש שלכם בבילוסופיה ובבחורות, לא מסתכלים לאן נוסעים. אחמד הדגיש את הב' בבילוסופיה, בזלזול הפגנתי. כשהוא דיבר עברית, בדרך כלל, לא היה לו כמעט מבטא, והוא ידע להגיד פ' בלי שום בעיה. לי היתה הרגשה שמאז התאונה אחמד קצת ממורמר על היהודים. ובצדק גמור. לפני שבוע הוא קנה חמור חדש, אבל הם ממש לא הסתדרו. החמור לא הבין מה אחמד רוצה ממנו. הוא לא הסכים ללכת מטר, וכשאחמד אמר לו מה הוא חושב עליו, הוא שבר לו שתי צלעות בזוגיה אחורית אדירה. אחמד החזיר את החמור למוכר ומאז הוא יושב כל היום אצל התימני, מזמין את כל מי שעובר לשש-בש וקפה, ומשתדל לא לנשום עמוק מדי. הוא לא רעב ללחם. טוני שם לו כסף בבנק, פעמיים בשבוע. אבל זה לא חיים ככה. אחמד הוא איש עם עקרונות וכבוד. הוא לא צריך לחיות מנדבה של החמור הקודם שלו, כמו קבצן. אחמד הציע לי עוד סיגריה, משך שלוק ארוך וקולני מהקפה שלו, ואמר לי: תאמין לי, עידו. אין לך מה לדאוג, אתה. בסוף הכל יחזור כמו קודם. יש לי עיניים, אני רואה את האנשים, ואני לא מהיום מסתובב פה. שנה שעברה היה קבלה, לפני שנתיים הארי קרישנה, ולפני חמש, אי- אם. עוד מעט גם זה ייצא להם מהראש, כמו שייצאו להם כל האחרים. אינשאללה, חתמתי את השיחה. רוח החלה לנשוב, והביאה איתה טיפות קטנות של גשם מהים. הרמנו את השולחן, העברנו אותו לתוך הקיוסק והמשכנו לשחק בשקט ובמהירות. בסוף ניצחתי את אחמד שתים-עשרה-שתיים, קמתי ולחצתי לו את היד. אחמד הזמין עוד קפה ונשאר לשבת. אני הלכתי בחזרה לדירה. בחדר המדרגות נתקלתי פנים אל מול פנים במר אליהו, המלווה בשוטר של ההוצאה-לפועל. אני עליתי, והוא ירד. מזל גדול יש לך, אדוני, הוא אמר לי, שאדון אזולאי הוא מענטש אמיתי ובעד זה אתה נשאר לגור כאן, ולא ברחוב, על הספסל. הוא שילם לך? שאלתי. בבת אחת הפנים שלי נהיו אדומות וחמות. בטח שילם לי, אמר מר אליהו. שילם הכל, עם ריבית, פיגורים ולשישה חודשים הבאים מראש – והוסיף, פיצוי יפה בשביל כל הפוילעשטיקים והחוכמעס שעשית. חברה'מן אמיתי, אזולאי הזה. אני רק לא מבין מה הוא מוצא בך. מקס ולהקתו יצאו למדיטציית-הליכה. הם עברו אותי, בדרך למטה. כשאזולאי עבר במדרגות לידי, הסתכלתי לו בעיניים. איך הוא לא מתבייש? ביקשתי ממנו לשלם לי משהו? אני מוכן לשאת בתוצאות המעשים שלי. לא, תיקון. אני רוצה לחיות עם תוצאות המעשים שלי; לשקוע למטה, לתחתית, כשלאף אחד לא איכפת ממני. אפילו את זה לוקחים לי. אבל אזולאי לא השפיל את העיניים שלו. להיפך, הוא הסתכל אלי בצורה ממש מרגיזה. חתיכת חרא מפונק, הוא אמר לי בקול. מה אמרת? שאלתי. מקס המשיך לרדת במדרגות והקבוצה אחריו. חתיכת חרא מפונק, אזולאי אמר שוב, הפעם בקול רם יותר. מור וחגית סובבו את הראשים שלהם והסתכלו עלינו. אתה בטח חושב שאתה משהו, אמר אזולאי. מור תפסה את חגית ביד השמנמונת שלה והן המשיכו לרדת במדרגות, ממהרות כדי להדביק את שאר הקבוצה. אזולאי התקדם אלי. פתאום שמתי לב שהוא בנאדם די גדול, בערך בגובה שלי, אבל מאד רחב ושרירי, עם כרס בריאה שהשתפלה מעל למכנסיים שלו. אתה חושב שאתה מיוחד, הא? הוא שאל והגבות השחורות והעבות שלו התכווצו כשהוא תקע בי מבט חודר. אולי תשחק עם טוני ב"פלורנטין", אם אתה כל כך מיוחד. כשאזולאי עמד לרוחב, הוא חסם את המדרגות לחלוטין. לא הרגשתי כל כך טוב, פתאום. הוא עמד מדרגה אחת מעלי, כל כך קרוב, שיכולתי להריח את הזיעה החמוצה שלו. רציתי רק לשבת, אולי לעשן איזה ג'וינט, לנקות את הראש. לא היה לי כוח אליו. אתה לא צריך ללכת אתם? שאלתי אותו בחיוך. אזולאי הרים את היד הענקית והכבדה שלו, והוריד אותה על הלחי שלי. זה לא עשה קול נעים. באוזן ימין שלי היה זמזום ואיבדתי את המיקוד של הראיה לשנייה. אזולאי פנה ממני וירד שתי מדרגות בהליכה איטית ומכובדת. פתאום הוא פרץ בריצה גמלונית, כדי להשיג את הקבוצה, שהתרחקה בינתיים. מה הולך פה? כולם השתגעו לגמרי? כשנכנסתי לדירה, הלחי שלי עדיין צרבה מהסטירה שאזולאי העיף לי. מצאתי את טוני יושב על הרצפה ורואה ריקי לייק. בוא, עידו, קרץ לי. אני אזמין אותך לבירה, מהסטוקים הפרטיים שלי. הוא שלף שישית טובורג מתחת לתיבה שעליה ישב מקס בהרצאותיו והוציא סיגאר מכיס הז'קט השחור שלבש. טוני קטם את קצה הסיגר בנשיכה חמורית, הצית אותו ורמז לי בעווית של השפה השסועה שלו, לצאת איתו למרפסת. המרפסת תמיד היתה המזבלה של הבית. במסגרת המבצע של מקס לריסוק האגו של מור ואזולאי, נעלמו העלים, בקבוקי הבירה הריקים, שברי הרהיטים ושאר מיני הג'אנק שמילאו אותה. עתה הבריקה הרצפה (ניחשתם נכונה, בניחוח סחלבים). אדניות עם צמחי גרניום פורחים (גם להם היה ריח סחלבים, משום מה) נתלו מאדן המרפסת ופנסים חבויים האירו אותן בלילה. את התפאורה השלימו שני כסאות ושולחן פלסטיק, שכוסה במפת תחרה רקומה, ועליו הונח אגרטל עם פרחים רעננים, שהוחלפו פעם ביום. טוני אמר למקס, שכבר עשה מספיק מדיטציית הליכה במקצוע הקודם שלו והוא לא צריך יותר מזה, תודה רבה. אז מקס שיחרר אותו. טוני ניצל את את החופש שלו כדי לעשות חיים משוגעים. הוא ביקש שאפתח לו פחית טובורג של חצי ליטר. בגלל הפרסות שלו, הוא אף פעם לא הצליח לעשות את זה לבד, למרות שניסה כל הזמן. הוא שתה אותה בשלוק אחד. אחר כך פלט גרפס ארוך ולקח שאכטה מהסיגר. מה המצב, עידו? שאל, מניח פרסה משוייפת ומרוחה בלק שקוף על כתפי. אני יודע? אמרתי לו, החיים בזבל. בההה, אמר טוני, בחיאת דינק. כאילו שאני לא יודע. ארבע שעות מדיטציה כל יום, שעתיים שירה וריקודים בקבוצה - והכי גרוע, השיחות במעגל. נכנסים לך מתחת לעור ומספרים לך, שרע לך בגלל הניכור בינך לבין העולם. אני סתם חמור, לא בנוי לחרא הזה. אז אני מעגל פינות פה ושם, כדי להפוך את העניין לנסבל. ככה מעבירים את זה, יום אחרי יום. טוני קימט את הפחית והעיף אותה בבעיטת וולה מרהיבה למרפסת של השכנים. אחר כך פתחתי לו עוד פחית וגם אותה הוא שתה בשלוק. אז למה אתה נשאר? שאלתי אותו. אתה יכול לצחוק עלי עד מחר, עידו, אבל משהו כאן עושה לי טוב. לא יכול לתאר לך את ההרגשה - אבל פעם ראשונה בחיים המסריחים שלי מתייחסים אלי; מקשיבים לי. הם אולי קצת מתלהבים, אבל באמת איכפת להם ממני. זאת הפעם הראשונה שאני חשוב למישהו ולא סתם בתור כוח-סוס. טוני דיבר ממש פשוט, אבל כל מה שאמר, נגע לך ישר בלב. זאת הסיבה שאוהבים אותו בטלוויזיה. או נכון יותר, זו אחת הסיבות. הסיבה השנייה היא, כמובן, שהוא חמור מדבר. טוני נהפך מאז התאונה לפצצת רייטינג - ומקס ידע את זה טוב מאד ושיחק על זה. כוכבי טלוויזיה ומפיקים מערוץ שנים היו מגיעים אלינו לדירה ומתחננים למקס, שייאשר לטוני להופיע בתכניות שלהם. אבל מקס לא היה צריך את הפרסום. גם ככה היו לו המון חסידים. וכך, למרות שגם כסף הוא לא היה צריך - היו לו כמה תורמים כבדים מאד - הוא דרש מהם סכומים מדהימים. הוא הסביר, שהכיס הוא הדרך הכי טובה להכות באגו שלהם. המפיקים היו יוצאים מהפגישות עם מקס בלחיים רטובות מדמעות, אחרי שגמרו חבילות טישיו, נשמתם טהורה כמו חיוך של תינוק וכיסיהם קלים בהרבה. הפרק של "פלורנטין" עם טוני, בתור החמור הרוחני שמראה לאיגי את האור, היה להיט; פיצוץ. הוא שבר את כל שיאי הרייטינג. חשבון הבנק של עמותת "תובנת האהבה" התנפח בהתאמה. גם אני אהבתי את טוני. היה בו משהו קליל. הוא לא היה פנאט כמו השאר. אחרי שיחה עם טוני, ג'וינט קטן וכמה בירות, החיים נידמו כמשהו שאפשר להתמודד איתו. משמר החופים הגיע. ככה קראתי לה בראש, במחשבות, בשיחות הארוכות שלי עם עצמי: "משמר החופים". זה התחיל בים: עידו, תשים קרם שיזוף! עידו, אל תוריד את הכובע! עידו, אל תיכנס עמוק למים! עידו, אל תדבר עם זרים, כי מי יודע איזה מאניקים מסתובבים היום בחוף הים, כשהמדינה כבר לא כמו שהיתה לפני עשרים שנה, שהסתובבנו ברחובות מבלי לפחד. תקרא עיתון. רק אתמול הם רצחו מישהו, בגלל ויכוח על כיסא-נוח. אבל אמא, גם לפני עשרים שנה לא נתת לי להסתובב על חוף הים לבד. טוב, מה אתה רוצה, חמודי? אז היית עוד קטן. מה את עושה פה? נחה, לומדת, מרפאה את עצמי. פה?! כן, פה. מה רע? זאת הדירה שלי, אמא. עברתי לפה כדי להתרחק ממך. את לא יכולה להתפרץ לפה ככה, בלי שום הזמנה. זה בית של אנשים כאן, לא יערות הכרמל. "הדירה שלי"... ומי משלם לך את שכר הדירה? לא משנה. זה לא ענייני. חוץ מזה, אני מוזמנת. אתה אף פעם לא מצלצל הביתה ושוב הגיע לך מכתב מהצבא. בסוף הם עוד יזרקו אותך לבית הסוהר. אז צלצלתי הנה כדי להגיד לך. ענה לי מקס ודיברנו הרבה. הוא בחור נחמד, מקס. הדעות שלו מאוד הרשימו אותי. הוא הזמין אותי לבקר כאן. הוא אמר, שאולי הוא יוכל לעזור לי להיות אדם שלם יותר. חבל שאתה לא מספר לי מה קורה אצלך בדירה. הייתי יכולה להתחיל עם העבודה העצמית הזאת כבר לפני הרבה זמן. די, אמא! מה די, עידו? תפסיקי כבר. להפסיק עם מה, עידו? תפסיקי עם המשחק הזה. זה טפשי וזה כבר מזמן לא עובד עלי. אני יודע מה את מנסה לעשות. בטח שאתה יודע. אפשר לחשוב! סוד גדול... בשביל מה אנשים באים לכאן? היטהרות, טכניקות מדיטציה? תיקון העולם? שלמות עצמית... אנשים כן. את - לא. את באה הנה מסיבה אחת בלבד: לשמור על עידו'לה הקטן שלך, שלא יגדל מחדש את הכנפיים שקיצצת לו, חס וחלילה. להשאיר אותי קרוב וקטן מתחת לשמלה שלך. זה מה שאת תמיד רוצה. תשמע חמודי, זה כבר לא בדיוק ככה. דברים משתנים... מה משתנים? איזה משתנים? שום משתנים. דברים אולי משתנים, את לא. משוואה עם אפס נעלמים. האימפריה הסובייטית נפלה, אבל את בשלך: לא נותנת דקה מנוחה. הצילו! הושיעו! השב"כ הפולני בעקבותיי! די, עידו. אתה היסטרי. תפסיק עם הדרמה. אתה מפריע פה לאנשים, הם מנסים להתרכז במדיטציה שלהם. אתה מפריע גם לי. אני באמצע המחזור השלישי, המכריע. אני לא יכולה להפסיק עכשיו. זה חשוב לי בשביל עצמי. אולי נעשה את השיחה הזאת מאוחר יותר? בעוד שעתיים, בערך, תסתיים ישיבת המדיטציה. תפוס אותי בארוחת הערב ונשב על צלוחית של אורז וסלרי נדבר על הכעסים והתסכולים שלך. טוב, חמוד? לא ארוחת-ערב ולא בטיח. צאי מהדירה שלי, צאי מהחיים שלי, עכשיו ומיד! את יודעת איך אני שונא סלרי! לא השתנית, עידו. תמיד תישאר הילד המפונק של אימא. אוממממ ש-א-נ-ט-י , אוממממ ש-א-נ-ט-י, אומממ ש-א-נ-ט-י הההיייי! אמא עצמה את עיניה, נשמה עמוק והחלה מזמרת מנטרות בהודית עתיקה. אלה לא המילים של אימא שלי. יכול להיות שהחייזרים התעסקו לה בראש? נשארתי לבדי, עם תחושה קשה של בגידה, אכזבה צורבת מהחיים וסימן שאלה אחד ענק: הגם את, אמאל'ה? זמן לדיסקו. הוצאתי את הדיסק שהיה במערכת, וזרקתי אותו בלי העטיפה לתוך המגירה, שבה פזורות ערימות של דיסקים, באי-סדר. לא היה שם אחד בעטיפה המקורית שלו. שלפתי את הדיסק של הפיקסיז מהעטיפה של דיפ פורסט ושמתי אותו במערכת. הגברתי את הווליום עד הסוף, כדי לעזור להם במדיטציית הערב. נשכבתי על המיטה, ודפקתי על הקיר עם הרגליים, לפי הקצב של המוסיקה. סבבה לי. באמת. יש לי כל מה שאני צריך פה בחדר שלי. אין סיבה ללכת לשום מקום אחר. במגירה העליונה יש פקט וחצי ווינסטון לייטס, כדי שלא אתקע בלי מה לעשן. במגירה האמצעית יש שתי חבילות של נייר- אף "חוגלה", אם ארצה לבכות (לבכות? לבכות זה לכוסיות!). במגירה התחתונה החזקתי שקית ניילון עם שני שיחים מיובשים, באדיבות סוחר הסמים המקומי. אם מפוררים חצי עלה לתוך הסיגריה, זה עוזר להעביר את היום. בארון היה כל מה שצריך למנצ'יס: שתי חפיסות ענקיות של שוקולד-פרה עם צימוקים ואגוזים, מסיבמבה ושלושה בקבוקי קולה משפחתיים של ליטר וחצי. על הארונית היתה קופסת עץ מגולפת מהודו, שבתוכה תמיד היו כמה שטרות, לשלם על החגיגה הזאת. מאיפה הכסף? לא יודע, לא שאלתי שאלות. אבל העקבות של פרסותיו המשויפות בלק של טוני ניכרו היטב במעשה. כמו בכל דבר אחר שנעשה בכת, טוני תמיד בא והלך, הביא והוציא, סידר וארגן. וכמובן, היה גם הטלפון שלי, חמוד קטן ושחור, שנח לו בשקט בפינה. דפדפתי בספר הכתובות שלי, ולא מצאתי בו אף אחד שכרגע דחוף לי לחרב לו את החיים באופן טלפוני. אבל זה הביא לי רעיון. חיטטתי במגרות עד שמצאתי את ספר הטלפונים הישן שלי. פתחתי בד' וחייגתי לדורון. מלי ענתה לי. היא לא זיהתה את הקול שלי, עבר הרבה זמן. לא אמרתי מי מדבר. ביקשתי את דורון, והיא נתנה לי אותו. תולעת, מה עם המאג? הכנת אותו למסדר? עידו! זבל אורגני, למה אתה לא מתקשר? צהל דורון. מה איתך, אפס? הכל טוב, אמרתי. אני בתל אביב, לא עושה שום דבר מיוחד. השארתי מיליון הודעות אצל אמא שלך, אפילו שלחתי לך הזמנה לחתונה שלנו. אמרנו שנישאר חברים כל החיים. כן, אמרנו, אבל… שום אבל. עוד השבוע אתה בא לבקר אותנו. אני אגיד לך את האמת, דורי, לא רציתי לבוא לחתונה שלך ושל מלי. לא היה לי נעים כל כך ממך. מה לא נעים? אף פעם לא היו לנו סודות, האחד מהשני. אפשר לחשוב, חה, דפקת את אחותי או משהו? לא. כלומר, לא את אחותך. את מלי. במסיבת השחרור שלנו. זוכר שנעלמנו? מלי לקחה אותי לאיזה מבצר על הים. היה שם חול נעים על הרצפה, והיא צרחה ושרטה לי את הגב כשזיינתי אותה. מזל שלא היו לה אז ציפורניים ארוכות. אחר כך היא רצתה עוד פעם. עשינו את זה לאט. היא חייכה והסתכלה לי לעיניים, כשתקעתי אותה. אחר כך היא אמרה לי שהגודל בכל זאת קובע. דפקתי את אשתך, דורון, והיא סיפרה לי שיש לך זין קטן. כאילו שלא ידעתי, אחרי שלוש שנים שהתקלחנו יחד. בצד השני של הקו היה שקט. להתראות, דורי, חשבתי שאתה צריך לדעת. ניתקתי את הטלפון. דווקא כשהיה נדמה שהעניינים הולכים מדחי אל דחי, מתברר שאני שוב על הסוס. חוץ מזה, רק עשיתי טובה לחבר. לדורי מגיע משהו יותר טוב מהמלי הזאת. גם כן, לא יודע איפה הוא הגריל אותה בכלל. יצאתי מהחדר במצב רוח מרומם. הולך לי היום. האושר שלי היה זמני, זמני ביותר. כשפתחתי את הדלת ראיתי את אושר באולם המדיטציה. בא לי פתאום רעיון. זעם קדוש אחז בי, ותשוקה לנקמה בערה בי. אלתרתי חופשי, מהראש. הלו! מה חברה שלי עושה פה? הקהל הקטן בסלון שלנו התנער מהמדיטציה באחת. הם פנו אלי כולם והסתכלו. אושר פתחה את עיניה, ופנתה אלי גם היא. אני כבר לא חברה שלך, עידו. אני יכולה לעשות מה שבא לי. תתחיל להתרגל. זה שאת לא חברה שלי, אני כבר יודע. מה שאני שואל את עצמי עכשיו, זה למה? עידו, צא החוצה. אתה מפריע לקהילה בדרך אל האור, אמר מקס ברוגע מלכותי. בדרך אל האור?! זיבי. בדרך אל החברה שלי, אמרתי לו. זה הרי מה שרצית מההתחלה. פניתי אל אושר: כמה זמן הוא כבר "מנחה" אותך? כמעט מההתחלה, אבל לא יצאתי לסלון. לא רציתי שתראה אותי. לא רציתי לפגוע ברגשותיך. בטח שלא רצית לפגוע ברגשותי. הזדיינת עם מקס. עידו, תפסיק עם השטויות המשוגעות האלה. אתה יודע שזה לא נכון, אמר מקס, והקול שלו כבר לא היה כל כך רגוע. זין אני אפסיק. רק התחלתי. עידו, לא לפני כולם, זה מפריע. בוא החוצה, נדבר כמו אנשים תרבותיים. באבו-אבוה לפני כולם. למה-מה? רק אותי זיינת? גם אותם. גם להם יש זכות לדעת. נכון, יש לנו זכות לדעת מה עשית עם אושר בחדר הסגור, כששלחת אותי ואת מור לקרצף את הדירות של כל השכנים בבלוק. אזולאי קם. הוא דרש תשובה ונראה מאיים. מקס התחיל לענות, אבל קולות נוספים הצטרפו לאזולאי. הם דרשו לדעת עוד דברים: מה הוא עשה בכספי התרומות, עם מי עוד חוץ מאושר הוא שכב. וחוץ מאשר ברצח רבין, הם האשימו אותו בכל. הנימוקים של מקס נבלעו בים הטענות וההאשמות. כדור השלג התחיל להתגלגל, יהיה קשה מאד לעצור אותו עכשיו. פתחתי את המגירה התחתונה, כדי לקחת לי ג'וינט מוכן, מן המלאי שאני תמיד מחזיק למקרי חירום. כשגיששתי במגירה, היד שלי נתקלה במשהו אחר. זה היה האקדח שהבאתי אתמול מ"רתע". קיבלתי את האישורים ממשרד הפנים. עוז טפח לי על השכם ואמר בקול הכי רציני וסמכותי שלו: זה כלי רציני, ילד, אל תעשה איתו שטויות, שומע?! רציתי להגיד לעוז שאני לא הולך לעשות שום שטויות עם הכלי, רק לתקוע אותו בפה ולירות לעצמי כדור אחד בראש, אבל עם אנשים כמו עוז אסור בשום-אופן ובאיסור חמור ביותר להתבדח. אין להם ולו שמץ קל ביותר של חוש הומור. חבל על הזמן שלך. הם לא יבינו שזאת בדיחה - ואתה סתם תפדח את עצמך ותצא אהבל. חוץ מזה, הם תמיד מכירים המון אנשים במשטרה, במשמר הגבול, בשב"כ - ורק אלוהים יודע איפה עוד, וייסבכו אותך כמו כלום. ממש לא משתלם לצחוק עם אנשים כמו עוז. שמחתי שלא באתי מסטול לחנות, כי אז לא הייתי מצליח לעצור את הדחף להתחכם עם טיפש כמו עוז. חייכתי ואמרתי לו, שאני אשמור על הכלי שלי טוב-טוב. הגיע הזמן לוותר ולהודות שאני לא ממש מוצלח בזה. בכל זאת, מטרה אחת השגתי: שרפתי את הגשרים מאחורי. את הבלגן שעשיתי להם בכת ייקח להם הרבה זמן לסדר. אני יכול לשכוח מהעבודה אצל גרוס, שזו לא כזאת אבידה גדולה, בינינו. דורי כבר לא החבר הכי טוב שלי לתמיד, כמו שסיכמנו, והוכחתי לאושר שאני אידיוט. עכשיו אין סיכוי שהיא תחזור אלי, גם לא בעוד מיליון שנה. את ההרמוניה השקטה והשירה שבדרך כלל היו בסלון, החליפו צעקות. לא שמעתי מה הם אמרו, אבל הרבה אנשים דיברו בקול רם, קוטעים האחד את השני. מבעד למוסיקה בחדר הסתננו המילים: "מעילה באמון", "שרלטנות", "תרמית", "סוף הדרך" ועוד כל מיני דברים כאלה. זהו, זה סופי. כמו שתכננתי מראש, הרסתי הכל וכבר לא נשאר שום דבר חשוב להגיד. לבשתי את הז'קט הדהוי שלי. לכיס אחד דחפתי את ה"יריחו", לכיס השני הכנסתי שני ג'ויינטים, קופסת סיגריות ומצית. סגרתי את הדלת מאחורי ויצאתי מהר לחדר המדרגות. ירדתי לרחוב והתחלתי ללכת. אחרי שני רחובות נזכרתי שלא לקחתי פנקס. הרגשתי שאני חייב פנקס, ושזו תהיה טעות איומה לירות לעצמי בראש, בלי לרשום כמה מילים קודם. לא היה לי משהו חשוב להגיד לעולם לפני שאפרד ממנו, אבל הרגשתי שאסור לפשל בקטע הזה. כמו שאמא אומרת על חתונות: "עושים את זה פעם בחיים, אז שיהיה כמו שצריך". חזרתי למעלה, לקחת את הפנקס. כשנכנסתי, מקס שוב ישב על הקובייה שלו וכולם מסביבו. אף פעם לא ראיתי את הדירה כל כך דחוסה ומלאה אנשים. הצעקות המשיכו, אבל כששמו לב שנכנסתי, כולם השתתקו והסתכלו עלי. היו שם ממש המון אנשים. הלכתי לחדר שלי, לקחת את המחברת הסגולה שאושר קנתה לי לפני שנתיים ליומולדת, יחד עם "זן ואומנות אחזקת האופנוע" שאף פעם לא הצלחתי לגמור לקרוא. היא רצתה שאני אבטא את עצמי, אבל המחברת נשארה ריקה, חוץ מההקדשה הקטנה בעמוד הראשון למעלה, בכתב המסודר של אושר: "עידו החמוד בן עשרים וארבע. "תכתוב על עצמך, תכתוב על העולם. בשירים או סתם ברשימות, העיקר לכתוב. תגיד מה שיש לך, אף פעם אל תשתוק. תצעק ותצרח, רק אל תחשה. "אוהבת אותך, אושר". זאת מילה יפה, "תחשה". אף פעם לא שמעתי את אושר משתמשת בה, אולי בגלל שזו מילה שכותבים ולא אומרים. בכל אופן, לא התכוונתי להחשות יותר, לא עוד. שמתי גם את הספרון בכיס, שהתחיל להיות כבד ונפוח. רגע לפני שיצאתי שוב נזכרתי, ולקחתי עט "פיילוט". סמים מוחקים את הבנאדם. נהייתי שכחן בזמן האחרון. לפני שיצאתי, התעכבתי בסלון. משהו חשוד קרה שם. כמה מהבנות מחו דמעות. האווירה בחדר היתה כבדה ולא נעימה. קת האקדח בצבצה לי מכיס הז'קט ואנשים פנו והסתכלו עלי. הרגשתי כמו הקאובוי הרע שנכנס לפאב של העיירה, במערבון זול. כל הדרך לחוף, היתה ידי על קת הפלסטיק של ה"יריחו" החמוד שלי. הכובד שלו משך את צד ימין של הז'קט כלפי מטה. החוף היה שקט. למרות הערב הנעים, לא היה אף אחד בים. לא שרציתי שיהיה שם מישהו. אחרי הכל, התאבדות זה משהו שעושים לבד. הלכתי צפונה. שובר הגלים בחוף בוגרשוב נראה לי הולם למשימה. מילה משונה, "התאבדות". אמרתי לעצמי בקול, כמה פעמים, כדי להתרגל: "עידו התאבד"; "עידו מת, הוא התאבד"; "עידו מנשה התאבד"; "עידו ירה לעצמו כדור בראש"; "הוא התאבד אתמול בערב". אחר כך אמרתי, "התאבדתי" - וזה נורא הצחיק אותי, שיש מילה כזאת בעברית. כנראה המילה הכי לא-שימושית בשפה. התחלתי לצחוק בקול רם, ולהגיד, "התאבדתי, התאבדתי, התאבדתי". זקן שעבר שם עם כובע-מצחייה, טרנינג ונעלי ספורט הסתכל עלי במבט משונה והתחיל ללכת יותר מהר. די עם הצחוקים. צריך לבחור מקום הגיוני לעשות את זה. הלכתי לקצה שובר הגלים. אי אפשר לראות אותי מן החוף, החושך עטף אותי ובלע אותי לתוכו. בחנות "רתע" הסביר לי עוז, שאורך הקנה משפיע על פיזור רעש הירייה. ככל שהקנה של הכלי קצר יותר, אמר, רעש הירייה מתפזר יותר ולא נשמע למרחקים. נֶפֶץ של אקדח - לעוז היו כל מיני מילים מקצועיות יפות כאלה, כשהוא דיבר על אקדחים; מילים כמו "נפץ" - שומעים לעשרות בודדות של מטרים והגלים במילא יבלעו את הרעש. על החוף לא ישמעו את הירייה. דילגתי בזהירות בין האבנים הגדולות. מה שהיה חסר לי, זה ליפול ולשבור את הראש. הגעתי לסוף שובר הגלים והתיישבתי על אבן. הוצאתי את האקדח מכיס הז'קט ואת קופסת הכדורים מכיס המכנסיים. טענתי עשרה כדורים במחסנית, למרות שהייתי צריך רק אחד. הסנפתי את ריח השמן והמתכת שאני אוהב. הסתכלתי על המחסנית. העופרת של גוף קליע הדום-דום הציצה מבעד לשושנת הנחושת הסגורה, כאילו היא ממתינה רק לי. דרכתי את האקדח. זה היה נורא קשה, כי זה מנגנון דאבל-אקשן: דריכה ושחרור הנצרה במשיכה אחת של הפטיש. כיוונתי לסלע ויריתי ירייה אחת. אבק גיר התרומם ורסיסי סלע עפו לכל עבר. הרעש היה מהמם. התחיל לי צפצוף באזניים. בהתחשב בנסיבות, נראה לי אידיוטי לשים אטמים. אלוהים, הייתם צריכים לראות מה זה עשה לסלע. פוצץ את האם-אמא שלו. טוב, עכשיו אני יודע שהאקדח תקין ועובד ואפשר להמשיך לשלב הבא. הוצאתי את קופסת הסיגריות, גוננתי ביד על המצית מפני הרוח, בשיטה שלמדתי בצבא, והדלקתי לעצמי סיגריה. ישבתי על הסלע, ועישנתי את הסיגריה בשאכטות עמוקות וארוכות. הרוח הכתה בפנים שלי וציננה אותם. אף פעם לא נהניתי כל כך מסיגריה, כמו מהסיגריה האחרונה שלי. זרקתי את בדל הסיגריה האחרונה למים השחורים והסוערים. אפילו לא שמעתי את ה"תססס" שהיא עשתה. הכנסתי את ה"יריחו" לפה והרגשתי את הקנה, שעוד היה חמים מהירייה הקודמת, נלחץ אל הלוע שלי. היה לו טעם של עשן ואבק-שריפה. עצמתי את העיניים, כי זה מה שעושים כשמתאבדים. זה בא אינסטנקטיבית, כמו שעוצמים עיניים כשמתנשקים. לא הייתי עושה את זה במ-מקומך, אמר קול שבקע מאחורי, מבין שפתיים שסועות. טוני ישב שם על סלע ברגליים שלובות, מחייך חיוך חמורי. תסתכל על המאקרו, אחי, הוא אמר. תוריד את הראש עד שהגל יעבור. זאת רק תקופה. עוד יהיה לך טוב, חבל שתגמור ככה. טוני קם, ושם את פרסתו על האקדח, מסיט אותו בעדינות מן הפה שלי. לך מפה, טוני, אמרתי. אתה בדיוק כמוהם. החזרתי את האקדח לפה, עצמתי את העיניים והנחתי את האצבע המורה על ההדק. טוני שלח פרסה ושוב הסיט את האקדח. יש עוד מי שאיכפת לו ממך, עידו, אמר. זה לא ילך לך בקלות כזאת, אני לא מוותר לך. ביד ימין דחפתי את האקדח לתוך הלוע שלי. את יד שמאל הרמתי בתנועה מזרחית מגונה לכיוונו של טוני. התחלתי להגביר את הלחץ של האצבע על ההדק, בצורה הדרגתית. "סחיטה עדינה של ההדק", כמו שלימדו אותי בשיעורי קליעה בטירונות. טוני שלח פעם נוספת את הפרסה שלו לכיווני, ניסה להסיט את האקדח. הוא באמת היה רציני, אבל אני לא התכוונתי לתת לו לקלקל לי. פתאום שנינו התגלגלנו על הקרקע, נאבקים על האקדח. טוני ישב לי על החזה, והוא לא היה חמור רזה. בקושי יכולתי לנשום. אתה תחיה, עידו, אני לא אתן לך להרוס הכל, הוא אמר, ובקול שלו היו עקשנות והחלטיות שלא שמעתי קודם. אני אוהב אותך, אמר, תפס בכוח את הקנה בין שיניו החזקות ומשך. האצבע שלי היתה עוד תפוסה בהדק. האקדח ירה, כאילו מעצמו. הראש של טוני התפוצץ והתפזר כמו אבטיח בשל. טוני, בלי הראש, הלך וכשל עוד שני צעדים ימינה, ואז התגלגל ונפל לים. העיניים שלי בערו מאבק השריפה וזמזום דק מילא לי את האזנים, שכאבו מן הרעש. כל הבגדים הוכתמו בטיפות זעירות של דם, מוח ורסיסי עצם. הג'יפה נקוותה בשקעים של הגוף שלי ונזלה מתחת לחולצה, בזרמים חמימים ודביקים. קצת מזה הגיע לי לפה ואני חייב להגיד שמיץ-חמורים זה הדבר הגועלי ביותר שטעמתי מעודי. ודווקא מיץ טוני, החמור היחיד שבאמת היה איכפת לו ממני. זרקתי את האקדח בכל הכוח. הוא פגע רחוק במים, בשפריץ קטן, וצלל למעמקים. הגופה בלי הראש צפה על המים וזרמים שחורים סחפו אותה במהירות לתוך הים. בשמיים הופיעה נקודת-אור שהלכה וגדלה. העב"ם התקרב במהירות ונעצר מעל הגופה. צוֹהר נפתח בתחתיתו, קרן-אור צהובה נזרקה למטה והגופה של טוני נמשכה באיטיות מלכותית לתוך הבועה המעופפת. הגופה נשאבה פנימה, הצוהר נסגר במהירות והבועה עשתה בליפ, בליפ, סטאגאדאש! - והתפוגגה לאין. שקט השתרר. רק המיית הגלים נשמעה. ריח של ברקסים שרופים נישא אלי עם הרוח מהים. מצווה, אדוני? הסתובבתי במהירות. הדוס, שנעלם מפארק הירקון, עמד מאחורי עם טלית ביד אחת וסידור בשנייה. תגיד עליו קדיש? אבל הוא בסך הכל היה חמור, אמרתי. דע לך, אמר הדוס, יש יהודים עם לב של חמור, ויש חמורים עם לב של יהודי. אין לו אף קרוב שמדבר - אז אולי אתה, בתור חבר שלו, תוכל... אתה יודע, מצווה גדולה... לא היה לי כוח לזה. שיקרתי מבלי להתבלבל: אני דרוזי, אמרתי לו. אסור לי להגיד קדיש. הפניתי אליו את גבי, התפשטתי עד לתחתונים, זרקתי את בגדי למים וקפצתי בעצמי. שפשפתי את גופי והרגשתי את הדם וחתיכות המוח נשטפות ממני במים הקרים. רעם נשמע וברק האיר את הים. גשם חזק התחיל לרדת ותוך דקה אפשר היה רק בקושי לראות את הדמות שעמדה על שובר הגלים, עם ז'קט וכובע שחור, כשהיא מתנדנדת ומסלסלת בקול רם ובהברה אשכנזית, "יתגדל ויתקדש שמי ר-בא בעלמא די וימליך מלכותי ויקרב משיחי בעגלא ובזמן קריב ואימרו א-מן". התרחקתי בשחייה, משאיר מאחורי את שובר הגלים. בפעם הראשונה מזה שבועות, היה לי קצת עצוב בלב. באמת היה איכפת לו ממני. חמור. שבתי הביתה. מור עמדה על כיסא בכניסה, והורידה סדין לבן שהיה תלוי על הקיר. לידה היתה ערימת סדינים מקופלים, והקירות הצהובים-אפורים-מתקלפים של דירתנו החביבה נחשפו במלוא הדרם. מור, שאלתי, מה את עושה? חשבתי שאם הכל נגמר, ולא משתמשים יותר בסדינים האלה, אני אוכל לקחת אותם חזרה הביתה. מה זאת אומרת, הכל נגמר? מה, לא שמעת, ני-גמר! אמרה, מושכת את ההברה הראשונה בטון מתיילד. הוא סתם, אין בו כלום, כולם כבר יודעים. היה נדמה לי שהיא קצת כועסת, אבל אני בטוח שטעיתי, כי מור היא מאלה שאף-פעם לא כועסות. אמא יצאה מן המטבח. אני הולכת, עידול'ה, אמרה בקול צפצפני. השארתי לך כמה דברים טובים במקרר, שיהיה לך מה לאכול. איך תסתדר בלי השניצלים שלי? היא הדביקה לי נשיקה, משאירה כתם ליפסטיק רטוב על הלחי ויצאה מן הדירה. אזולאי נכנס מהמרפסת, נושא תחת כל אחת מידיו אדנית של גרניום, שמסיבה לא ברורה הפיצו ריח של סחלבים בכל הדירה. הוא התקדם לכיוון הדלת, ונהם לכיווני: 'תראות עידו. הוא היפנה אלי את גבו והמשיך ללכת, כבד וגמלוני, מבלי לצפות לתשובה. הדירה נראתה ריקה, כמו שלא היתה כבר חודש, מאז התאונה של מקס. הם החזירו את הטלוויזיה למקום, אבל בלי הספה זה ממש לא היה אותו הדבר. נכנסתי לחדר שלו. מקס שכב על המיטה לבוש טרנינג קרוע וחולצת טי, ידיו ורגליו פשוטות לצדדים, ושמע באוזניות מוסיקת טראנס בווליום כזה, שגם אני יכולתי לשמוע יחד איתו. מקס, אמרתי. הוא לא הגיב. מקס! צעקתי שוב. מקס ראה אותי. הוא הוריד בבת אחת את האוזניות, וניסה לברוח מהחדר, מסתבך בשרוכים הפתוחים של הנעליים, מועד ונופל בפישוט איברים על הרצפה. אל תרביץ לי, עידו. לא זיינתי את אושר. בחיי בספר התורה. אני יודע שלא. ידעתי מההתחלה. חשבתי שאולי אנחנו יכולים לחזור ולהיות כמו פעם. למה אתה רטוב, ואיפה הבגדים שלך? מה קורה? למה כולם הלכו? בגלל הבלגן שעשית, אמר מקס באדישות. הם שאלו שאלות קשות ולי כבר לא היו תשובות בשבילם. אז אמרתי להם שנגמר והם יכולים ללכת. היה בכי והיו קצת צעקות. כמה מהם ממש התלכלכו עלי. אבל באופן כללי, נראה לי שהם יתגברו על זה. עזוב, מספיק ניפחו לי את הראש היום. ממש אין לי כוח לדבר על זה יותר. תגיד, אולי במקרה נשאר לך קצת חומר לעשן? מקס צדק. זה יהיה טפשי לריב, כשאפשר לעשן יחד משהו טוב, בִּמְקום. הלכתי לחדר שלי להביא חומר, כי כל מה שהיה לי בכיס נרטב, כשנכנסתי לים. חשבתי על גוש קטן של חשיש מרוקאי משובח, שהיה תקוע מתחת למגירה התחתונה בשידה שלי כבר חצי שנה, מחכה להזדמנות מיוחדת. כשנכנסתי לחדרי, אושר ישבה על המיטה. אושר, גם את פה? שאלתי. חזרתי, עידו, אושר אמרה. אבל חשבתי שנגמר לך. אמרת שאת לא חברה שלי יותר. נכון, נגמר לי, אבל זה חזר. את לא כועסת עלי על הסצנה שעשיתי לך ולמקס? אוי, עידו. אושר אמרה בקול שכבר חודש לא שמעתי. מתי תבין? תמיד היית כבד מדי. אושר שמה את ידיה משני צידי ראשי, על האזניים והרקות. זה היה מאד נעים. תן לראש הזה שלך לנוח. כל הזמן אתה רץ עם מחשבות. זה לא בריא, עידו, וזה לא טוב לאף אחד. אתה והמחשבות שלך, לבד נגד כל העולם. מישהו בסוף עוד ייפגע מזה. אבל אושר, הייתי חייב למחות, חשבתי שדברים כאלה, שקורים בחיים שלנו, אמורים לבגר אותנו, להפוך אותנו ליותר בשלים-לחיים או משהו. לא קרה לנו כלום בחודש האחרון? לא התבגרנו, לא למדנו משהו, אין פה איזה לקח שאנחנו מפספסים? לסיפור הזה אין שום מוסר השכל? אתה לא רוצה להיות איתי? שאלה אושר, נעלבת. היא שמה את ראשה על חזי. היא היתה מטר שישים, ככה שהיא הגיעה רק להתחלת הצלעות שלי, כי שנינו עמדנו. הצלעות שלה רטטו בהתחלה של בכי, וכששמתי את האצבעות שלי על העיניים שלה, הן היו מלוחות. אחר כך פשוט עמדנו שם והתחבקנו. רציתי עדיין לומר לה המון דברים. לא הרגשתי שזה גמור, אבל כבר לא היה טעם. אני דווקא חשבתי שהתבגרתי, שעברתי משהו, שלחודש האחרון היה ערך. אבל לא היה למי לספר את זה. אז חיבקתי את אושר שוב, טמנתי את הראש שלי בשקע שבין הכתף לצוואר שלה, הרחתי את הריח הטוב של הדאודורנט שלה, וחשבתי שמצד אחד אני צודק, אבל מצד שני בחיים יש דברים חשובים יותר מלהיות צודק. בטח שאני רוצה להיות איתך, אושר. אני שמח שחזרת, אמרתי. לרגע היה לי עצוב ורציתי לבכות. התחבקנו ככה, בלי לדבר, כמה דקות. העצבות עברה לי. הרגשתי שהכל חזר להיות כרגיל, כמו שהיה קודם. אושר שמה יד על האגן שלי. איפה הבגדים שלך? איפה האקדח שלך? שאלה. העפתי אותם לים, עניתי לה. למה אני צריך אקדח עכשיו? יופי, אושר אמרה. רק תלבש משהו, אתה עוד תחטוף דלקת-ראות, בסוף. אלטע זאכן, אלטע זאכן, מקררים, ארונות ומכונות-כביסה, צעק אחמד ברחוב למטה. הוא מצא חמור חדש, קטן וחום, עם מבט סבלני בעיניים; חמור שלא דיבר אף פעם, ורק סחב את העגלה העמוסה לאן שאחמד אמר לו. הם הסתדרו ביחד ואחמד היה מאד מרוצה: "סוף-סוף חמור בלי בּילוסופיה", הוא אמר לי. דווקא לאזולאי אתגעגע. הוא בן-אדם אמיתי. זה היה ממש נחמד מצדו לבוא עם המשאית שלו ולהחזיר את ספת הנישואין הכתומה והמכוערת של הסבתא המנוחה שלי, לסלון. למרות כל החורים של הסיגריות בריפוד וכתמי הקפה והשפיך על הכריות שלה, בשבילי הספה הזאת היא בית - ואת זה אי אפשר להחליף. הימים הטובים חזרו, ובגדול. נמרחנו שלושתנו על הספה מול הטלוויזיה. מקס לבש ג'ינס משופשפים, שהיו קצת קצרים עליו, נעלי בית קיפי, עם חור שדרכו ביצבץ האגודל שלו ואת החולצה של הניו-יורק ניקס, שהוא הכי אוהב. מה קורה עם הפיצה? הוא שאל. אמרתי לו שהזמנתי כבר לפני עשרים דקות, טונה פְרֶש קרם ענקית, כמו שאנחנו אוהבים, ועם תוספות. הזמנתי גם שני בקבוקי קולה גדולים, שלא נהיה צמאים. אמרתי לו, שאם השליח לא יגיע בעשר הדקות הקרובות - תהיה לנו שתייה חינם, לפי עקרון הפיצה החמה של "דומינוס פיצה". הפה שלי ממש התמלא ריר, כשחשבתי על השליח שיצלצל בדלת ועל הרגע בו אפתח את עטיפת הקרטון של הפיצה וגל הריח הנהדר של גבינה צהובה מותכת, מעורב בריחות של טונה, בצל ופפרוני, יכה באפי. הבטן שלי קרקרה, מצפה לפיצה שהיא עומדת לארח בקרוב. הרגשתי שזה הולך להיות ערב מושלם. בערוץ שתיים היו פרסומות ופרומואים. עוד כמה דקות עמד להתחיל הדרבי החיפאי. השידור עבר לקריית אליעזר. זוהיר בעלול הנרגש אמר שבמגרש יש כבר עשרת אלפים אוהדים, שרים וצועקים. מאחוריו היה ים גועש של צעיפים וחולצות ירוקות. רימוני עשן עפו, מכסים את האיצטדיון בערפל וורוד. גלילי נייר טואלט וסלילים של מכונות חישוב עפו אל המגרש. הבלגן שם רק התחיל. היה צלצול בדלת. קמתי לפתוח. עמד שם שליח עם שתי פיצות משפחתיות. בדיוק בזמן. למה שתיים? שאלתי אותו. הוא אמר לי, שיש להם עכשיו מבצע לרגל שלושים שנות "דומינו'ס פיצה" בארץ. כל לקוח שלישי שמזמין פיצה, מקבל פיצה נוספת, זהה, חינם. השליח הסתכל מאחורי, כמנסה לבדוק מה מתרחש בתוך הדירה. הוא שאל, יש פה אשראם או משהו? אמרתי לו שהיה פה פעם, אבל עכשיו כבר אין. השליח שאל, אם זה לא היה במקרה האשראם של טוני, החמור מ"פלורנטין". אמרתי לו שכן, אבל טוני כבר לא יחזור לכאן. השליח אמר לי, שיחד עם השתייה הכל יוצא חמישים ושבעה שקלים ושישים אגורות. צעקתי למקס שאין לי כסף לפיצה, אז הוא צעק לי בחזרה, שאני יכול לקחת מקופת הצדקה והחסד שמונחת במטבח, ולדעתו צריך להיות שם המון כסף. שילמתי לשליח, והוספתי גם טיפ נדיב. התיישבתי שוב על הספה הכתומה והתקרבתי אל אושר. שמתי את ידי מסביב לכתפיה. הגוף החתולי שלה נצמד אלי, והרגשתי את התחת החמוד שלה נלחץ לשלי. היא התמתחה, נגסה בעדינות את האוזן שלי, ולחשה לי שהיא שמחה שחזרנו ושיותר לא ניפרד אף פעם. מסכנים הפועל. מכבי הולכים לקרוע אותם, אמר מקס. אתה מדבר שטויות, מקסי, אמרתי לו. ג'ובאני רוסו ובן-שמעון בכושר מעולה, הם הולכים לעשות להגנה של מכבי בית ספר. אתה רוצה להתערב? שקט, שתוק, מתחילים, אמר מקס כשהשופט שרק את שריקת הפתיחה. היד שלי החליקה אל מתחת לסוודר של אושר, ונחה על השד החם והמוצק שלה. העברתי את האצבע במעגלים מסביב לפטמה, והרגשתי אותה מתקשה ומזדקפת. אושר גרגרה בהנאה והתרפקה עלי. יד רכה וארוכת אצבעות הזדחלה מלמטה לתוך החולצה שלי, והתחילה לטפס באיטיות למעלה. חכה מה אני הולכת לעשות לך אחרי המשחק, לחשה לי באוזן, לפני שהיא נגסה אותה, קצת יותר חזק הפעם. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |