|
|
||||
|
''ג'ורסיקונג-ספיידרנינג'ה נגד גודזילה-טאניק וחרקי הענק'' VS ''האריה המכשפה וארון הבגדים''
אלי הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| שני סרטים, שני עולמות, ושני במאים שיעשו לכם את החורף – או אולי לא. | |||||
| בחודש דצמבר עולים על מסכינו שני סרטי ראווה גדולים, שניהם מבוססים על אושיות הז'אנר. הראשון, "סיפורי נרניה", המבוסס על ספרו הקלאסי של ק"ס לואיס - "האריה, המכשפה וארון הבגדים", והשני "קינג קונג" - המבוסס על הקלאסיקה הקולנועית משנת 1933 באותו השם. שני הסרטים ממשיכים מסורת עשירה של הפקות יוקרה נוצצות, הזורמות אל המסכים מדי שנה מבית היוצר ההוליוודי. רובן הגדול, הפקות עתירות תקציב ודלות תסריט העושות שימוש ציני באותו חלק ילדותי שלנו, שאינו מאפשר לנו לפספס את השמות הגדולים על המסך הגדול. חלקם המינורי הוא סרטים בעלי תסריט ומשמעות כאשר אין ספק שאליהם משתייכת טרילוגיית "שר הטבעות", שחלקה האחרון ראה מסך בדצמבר שעבר. לא תמה אם כן, ששני הסרטים מעוררים ציפיות רבות בקרב חובבי המד"ב והפנטסיה. מצד אחד, עומד "קינג קונג"; אותו ביים הגאון ההוליוודי התורן, ומי שהיה אחראי להצלחה הגדולה של "שר הטבעות" - הבמאי פיטר ג'קסון, ומצד שני "סיפורי נרניה"; סרטו של הבמאי אנדרו אדמסון (שרק 1+2) שצולם כולו במחוזות הארץ התיכונה – ניו זילנד, שם צולמה טרילוגיית "שר הטבעות". מאחר ו"סיפורי נרניה" מבוסס על אחד מנכסי צאן הברזל של הסיפורת הפנטסטית, כ"שר הטבעות" לפניו, ומאחר וג'קסון ביים את "שר הטבעות", דומה כי נוצרה תחרות ישירה בין שני הסרטים, היוצאים לאקרנים כמעט במקביל. מתבקשת, איפה, השוואה בין התוצאות השונות (עד מאוד) של הפקות הענק של החורף (כאשר כבודו של הארי פוטר במקומו מונח...). בשורה התחתונה, מדובר בשני קצוות מנוגדים - כישלון מפואר ומהדהד, אל מול עונג צרוף של חגיגה קולנועית. "קינג קונג" – שפוך חמתך על הגויים במשפט אחד: לג'יימס קמרון לקח שלוש שעות להטביע ספינה, לג'קסון לוקח את אותו הזמן כדי לחסל קוף. הכל מוגזם בסרט הזה רבותי, החל בתקציב ההפקה המנופח, דרך המשחק המוגזם עד כדי גיחוך, וכלה באפקטים שיצאו מכל פרופורציה – בקיצור: כפי הנראה הסרט הרווחי בכל הזמנים. שיכור מניצחונו המרשים בקופות, ומהביקורות הנפלאות שקיבל על סדרת סרטי "שר הטבעות", יצא פיטר ג'קסון להגשים חלום ילדות. מאז גיל 12, כך מספר הבמאי, חלם לביים את "קינג קונג" במהדורה מחודשת. אף אחד כנראה לא סיפר לג'קסון שחלום ילדות מתוק, עלול להפוך לסיוט בלהות. "קינג קונג" הוא הפרזה נפוחה. גוזמא מופרכת על גבול הקריקטורה לסרט המופת משנות השלושים שהיה אלגוריה חברתית מרתקת. בסרט המקורי, נעשה שימוש בסיפור המוגזם במקורו כדי לומר אמירה חברתית נוקבת, על אנושיותם של בני האדם דרך עיניו של קוף אחד ענק. דווקא המחסור באמצעים, וחוסר היכולת הטכנית באותם זמנים, עזרה ליוצרי הסרט לבסס את הסיפור כאגדה אורבנית, כמשל על החיים ולא דימוי של החיים עצמם. הניתוק המאולץ הזה, הוא שאפשר לקהל לקבל את סיפורו של קונג כאלגורי, מרתק, ובסופו של דבר נוגע ללב. ג'קסון לעומת זאת, טרם יצא מהארץ התיכונה. בכל עוצמתה של תעשיית התלת מימד האמריקנית, בחר ג'קסון להכות בקהל המסכן בכל חושיו. המטרה: לספר את סיפורו של קונג באפקטים המדהימים ביותר, עם האקשן המהמם ביותר, ובגודל ואורך שיעלו על זה של הטיטאניק. ובכן, המטרה הושגה. ג'קסון מהתל בצופיו מן הרגע הראשון, מעשה ידי אומן. הוא משליך אותם מרגע לרגע בין ז'אנרים שונים ורגשות שונים. רגע אחד אנו על פיסגת האמפייר-סטייט, ונדמה כאילו שבנו אל סיפונה של ה"טיטאניק" (של קמרון – כבר הזכרנו?) המסרבת לטבוע, רגע אחר אנו בעמק אפלולי מוקפים בעשרות דינוזאורים הרומסים את גיבורי הסרט, בסצנת אקשן מדהימה הלקוחה היישר "מפארק היורה 4". מייד לאחר מכן אנו צופים בסצנת החרקים מתוך אינדיאנה ג'ונס (כמובן מוגדלת כראוי), ואז בקומדיה רומנטית "כשקונג פגש את אן", משם לסרט של טים ברטון, עם סצנה נפלאה על הקרח באגם - ואז עוברים לרחובות ניו יורק ב"B Movie" משנות השלושים. זהו לא סדר הדברים כמובן - אך מה חשוב הסדר? הבעיה העיקרית בסרט היא הקצב. המעבר המהיר מדי בין רגש לרגש בין ז'אנר למשנהו, בין אקשן לבין מנוחה. הסרט מורכב מרצף של סצנות נפלאות, שחלק מהן תהפוכנה לבטח נכס צאן ברזל של האומנות השביעית, אך בסיומו מתעוררות מספר שאלות. למשל: מה בדיוק היה הדבר שחסר לג'קסון בחייו, ושגרם לו להכניס את פליטי "פארק היורה" לתוך "קינג קונג"? יכול להיות ששפילברג קשישא סירב להגשים לו חלום נוסף ולתת לו לביים את "פארק היורה 4"? כלומר, סצנות הדינוזאורים מרהיבות ביופיין, שעטת הדינוזאורים בעמק הצר היא מסצנות האקשן הטובות שבוימו אי פעם, אבל מה לכל הרוחות הקשר ל"קינג קונג"? או שאלה אחרת: איך קשורה סצנת ההחלקה על הקרח, המרהיבה ביופיה (זו בסגנון ברטון) להמשך המבויים היטב של "מת לחיות 6"? (ואגב לאן נעלם ברוס וויליס?). חוסר הקוהרנטיות הפנימי, בשילוב עם ההיפר-ריאליזם שג'קסון מתמחה בשכמותו, הופכים את "קינג קונג" ממשל חברתי לסרט אימה חסר עניין, בו נהרגים על ימין ועל שמאל "גיבורים" שכלל אינך מכיר, ועל אחת כמה וכמה ממש לא אכפת לך אם ימותו. גם הקריקטורה של "הצורחת" אינה מוסיפה מאום לבלגאן הכללי. השפעתן של הטלטלות אותן מעביר ג'קסון את הצופים בסרט, היא תחושת סחרחורת קשה שהופכת בסצנות ההפלגה למחלת ים של ממש. כדאי היה שמישהו יסביר למר ג'קסון שההיפר ריאליזם הקולנועי מיצה את עצמו בז'אנר הבום-טראח-ושכח. התעקשותו של ג'קסון על סרט בן למעלה משלוש שעות (ואפשר להבין אותו – תנסו להכניס את "קינג קונג" ו"פארק היורה 4" לסרט אחד...) בעל סצנות ענק וריאליזם בוטה, מורה על חוסר הבנתו של ג'קסון את הטקסט המקורי, אותו הגה הסופר המנוח הנפלא אדגר וולאס (סיפורי סנדרס איש הנהר) לפני שנים כה רבות. בשורה התחתונה – לפעמים חבל שחלומות מתגשמים. "סיפורי נרניה" – מה שג'קסון שכח במילה אחת - נפלא! "נרניה" לעומת "קונג" הוא סרט הפנטסיה האולטימטיבי. את כל מה ששכח ג'קסון בחודשים שחלפו מאז ביים את "שר הטבעות", טרח ולמד ממנו אנדרו אדמסון שמשכיל לשלב תמימות נעורים, סיפור יוצא דופן, ומשחק מצוין לכדי סרט שובה נפש. ההשוואה בין שני הסרטים היא מהותו של ההבדל בין תמימות העבר, והציניות המרירה של ההווה, כפי שהיא משתקפת בתרבות אמריקנית, פוסט-מודרנית, של ראשית שנות האלפיים - ובאופן העמוק ביותר בהוליווד של אותה תקופה. הקולנוע המודרני מחפש, יותר מכל דבר אחר, סיפורים. לא לשווא חוזרים המפיקים שוב ושוב לאפוסים הגדולים של המאה העשרים, שכן דומה כי הוליווד במיוחד, ואמנות הסיפור בכלל, סובלים משפל חסר תקדים בואך האלף השלישי לתרבות המערב. סיפור הוא בדיוק מה שחיפש הבמאי אנדרו אדמסון ב"סיפורי נרניה", סיפור אותו הוא מצליח לספר בכישרון ובחן יוצאים מגדר הרגיל. מן הרגע הראשון, באמצעות חבורה של שחקנים מוכשרים, בימוי נכון, ושילוב של אפקטים במקומות הנכונים ובעיקר במינון הנכון, לוכדת ממלכת נרניה את הצופה וסוחפת אותו לאורך שעתיים וחצי של ספקטקל ענק, המורכב בעיקר מסיפור מקסים, תמימות נעורים, ובעיקר, כבר אמרנו, מינון נכון של אפקטים. האנימציה של הדמויות בנרניה מופלאה. עם זאת לא היה ברור לכותב שורות אלו, היכן בדיוק מצאו במאי הסרט וצוות ההפקה אריה, בונה, נמר, סוס, ואפילו צב – כולם מדברים? (טוב נו, צב לא היה שם...). הסרט עוקב באופן מדויק אחר עלילת הספר "האריה המכשפה וארון הבגדים" ועושה זאת באופן מעורר השתאות. זהו ללא ספק אחד העיבודים הקולנועיים המרשימים בדיוקם ובנאמנותם למקור הספרותי, שנעשו מעולם. היכולת הקולנועית של אדמסון, אשר הוכחה כבר בשני סרטי "שרק", מוצאת כעת ביטוי בסרטו הראשון עם שחקנים חיים, בו הוא מוכיח כי ההצלחה לא היתה מקרית. בניגוד לג'קסון, שההצלחה הגדולה של "שר הטבעות" הצליחה לשבש את דעתו, הרי שאדמסון לא נותן להצלחה של "שרק" לסחרר אותו. האפקטים ב"נרניה" רתומים למאמץ המרוכז של סיפור העלילה. הדמויות התלת ממדיות מצליחות לשדר איכויות משחק ששחקניו האמיתיים של ג'קסון יכולים רק לייחל להן. השילוב של הדמויות האנימטיביות כה מושלם, עד שלעיתים באמת קשה להאמין שאסלן אינו בשר ודם. יצוריה של ארץ נרניה קורמים עור וגידים בדיוק בדרך שבה עשו זאת יצורי הארץ התיכונה בשלוש השנים שקדמו. מה שעולה יותר מכל מתוך "נרניה" הוא ניחוח אנושי של תמימות נעורים אמיתית, נאיביות אם תרצו, שכל כך חסרה לדמויות הפנטסיה המודרנית דוגמת הארי פוטר וחבר מרעיו. התמימות הזו שכל כך מאפיינת את סדרת נרניה ואת התקופה בה נכתבה, היא החותם המובהק של אנדרו אדמסון על הסרט, והיא שמובילה לתחושה כאילו המדובר בסרט ילדים. זה, והעובדה שהסיפור מבוסס על סדרת ספרי נוער. זהו סרט שיעורר את הילד שבכם ויחזיר אתכם למחוזות רחוקים של דייסת הסולת החמה בערב שישי ליד האח, לתנור הלבנים האדומות עליו מונחת קדירת תפוחי האדמה והבשר, לזמנים תמימים ומאושרים בהם גיבור היה גיבור, זמנים בהם די היה בה באמונה לבדה כדי לשמור על טינקרבל מכל רע, ואהבת נצח – בכוחה היה לקיים את העולם. בשורה התחתונה – קסם של סרט, מתי מגיע ההמשך? | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |