|
|||||
|
קרבן - צייד (Hunter/Victim)
רוברט שאקלי עברית יעל ברנדיס |
|||||
|
|
|||||
| חלק ראשון הכשרתו של צייד 1 פרנק בלאקוול ואשתו, קלייר, בזבזו את היום האחרון של טיולם בפריס בחדר המלון, באחת מאותן מריבות שבסופן איש מהצדדים אינו זוכר את סיבת הוויכוח, אולם משוכנע שהשני טועה, ואמור להבין זאת. הוויכוח הגיע לשלב השתיקה המעיקה, כשבלאקוול נד תכופות בראשו מצד לצד, כאילו הוא מדבר אל קהל בלתי נראה על עקשנותן המוזרה של הנשים. קלייר, מצדה, בהתה הרחק באוויר, כדרכן של גיבורות בנות כל הזמנים והגילים. | |||||
| מעבר לחלונות עטויי הווילונות התבשלה פריס באדים הרעילים ובארומת הסולר. ''ומה בקשר לאתמול, במטרו?'' שאלה קלייר, כשנזכרה לפתע מדוע כעסה על פרנק. ''המטרו? מה עם המטרו?'' שאל בלאקוול. ''הנערה שנתת לה את מושבך. אותה זונה עם הגרביונים השחורים והשדיים הגדולים, שלא יכולת להסיר את מבטך מהם. הנערה הזו.'' ''אה, זו,'' ענה בלאקוול. ''מה כל כך נורא בכך שפיניתי לה מקום?'' ''לא היה צפוף בקרון!'' צעקה קלייר. ''היא יכלה לשבת בכל מקום אחר, לעזאזל!'' ''היא לא הבינה את זה,'' השיב בלאקוול. ''היא נראתה לי מאוד תמימה.'' ''תמימה! אה, ממזר שכמוך!'' אמרה קלייר. היא נעצה בו מבט של תיעוב. הוא הביט בה בחוסר הבנה מוחלט. המשעשע בכל זה היה, שאף אחד מהם לא אהב לריב. כל אחד מהם חש שאחד הדברים הגרועים ביחסיהם היתה הדרך בה התעקש השני לריב. כדרכם של זוגות רבים, היתה להם רשימה קבועה של נושאים לא נעימים, ונושא לא נעים אחד הוביל לאחר בעת ויכוח. ואף על פי כן, הם אהבו עד מאוד. בלאקוול היה ממוצע קומה וחש לעיתים גבה-קומה. אדם ישר, עם שער בגוון חום-אפור וקו שער נסוג. הוא הרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכתית, מאחוריהם בהקו עיניים בצבע אגוז, שיצרו הבעה של קוצר-ראייה אינטליגנטי. קלייר היתה בלונדינית גוצה וטובת מראה, ממיטב המלצריות בגריניץ' וילג', עם חיבה לתמונות צבעי מים של טרנר ולסרטים זרים, כל עוד אינם מדובבים. היא היתה אשה מלאת אהבה ואיפוק, והוכיחה זאת באמרה, בניגוד לציפיות, ''או, פרנק, זה ממש טיפשי, נכון? מה דעתך שנניח לוויכוח ונרד למטה לאכול צהריים?'' הטיול שלהם בפריס לא הוכתר כולו כהצלחה. קודם כל, בשלושת הימים הראשונים ירד גשם ללא הפסקה. שנית, קלייר לקתה בקיבתה מהמזון העשיר והבלתי מוכר. זה הרס את הימים הרביעי והחמישי. ואז נגנבו המחאות הנוסעים של פרנק מכיס מקטורנו, ככל הנראה בזמן שפילסו את דרכם בתוך ההמון בין מונפארנס לסן ז'רמן. למזלו, רשם את מספרי ההמחאות. אבל עדיין, חלקו הגדול של היום בוזבז בביטולן. כעת נשאה קלייר את הכסף והדרכונים בתיק כתף מעור, ממנו לא הרפתה. המלון שלהם, לה-סיין, היה מקום קטן ומשונה, במרחק כמה רחובות מהנוטר-דאם. הוא היה מקסים, בדרך העלובה ושורצת העכברים שהצרפתים מתמחים בה. הלובי היה מואר במנורות של חמישה עשר וואט. השוערת, אשה עבת-בשר לבושה בשמלה שחורה, שמגוריה מאחורי הלובי, שמרה על דלתה פתוחה תמיד, על מנת לראות את הנכנסים והיוצאים ולרכל עליהם עם השכנים או המשטרה. אחרי שזיהתה אותך, היא נתנה בידך את המפתח, שהיה צמוד לכדור גומי גדול בטבעת פליז, כך שלא תוכל לתקוע אותו בכיסך ולהסתלק. כשהמפתח בידך, פנית שמאלה ועלית במעלה מדרגות מתפתל, משופע בזווית מסוכנת, אל חדרך, כנראה בקומה החמישית. בחדר יכולת לחצות רצפה עלובה, לפתוח חלון צרפתי מכוסה וילון ולצפות בגגות הרעפים של פריס. ואותו רגע, שלא ניתן לחיקוי בשום מקום אחר בעולם, עשה את הכל כדאי. פרנק וקלייר ירדו במדרגות הרעועות והחזירו לגברת את מפתח החדר. פרנק כבר שילם את החשבון. המזוודות שלהם נשמרו במחסן נעול, עד לרגע שבו יוטענו על המונית בדרך לשדה התעופה. נותר רק זמן מספיק לארוחת צהריים וכוסית אחרונה, בבית הקפה החביב עליהם מעבר לפינה. בית הקפה החביב עליהם, לֶה סֶלֶאקט, תפס צד אחד של כיכר מרוצפת בחלוקי אבן, מוקפת בבניינים בני חמש ושש קומות. היה זה נווה מדבר של שלווה, חבוי היטב מן הרעש וההמולה של העיר. כתריסר שולחנות ניצבו שם, רובם תפוסים על ידי תיירים ששמעו של המקום הנסתר, החינני והקטן הזה, הגיע לאוזנם. המלצר הראשי, בטוקסידו שחור ושפם קטן ומטופח, יכול היה להושיבם מיד ליד שולחן. אחרי שנהנו מיין לבן צנוע, הזמינו את ארוחת הצהריים שבתפריט היום: סלט, סטייק, צ'יפס ופאטה, הארוחה המסורתית של אנשי גאליה. וכדי להפוך את הארוחה למושלמת, ניגן אקורדיוניסט בחולצת פסים שפסע לאיטו מנגינות נכאים במי-מינור, מהסוג שהפך את המוסיקה הצרפתית הפופולרית לתופעה מקומית שאין דומה לה. פרנק בלאקוול חש ששלווה ממלאת את נשמתו. הוא חווה הרגשה נפלאה, של קשר עם עולם עתיק ורחום. הוא לקח את ידה של קלייר. ''יקירתי,'' אמר. ''אני מצטער. אני לא בטוח לגמרי במה טעיתי, אבל אני ממש מצטער שפגעתי בך.'' חיוכה של קלייר נגע ללבו. ''גם אני מצטערת,'' אמרה. ''לפעמים אני לא יודעת מה נכנס בי.'' מוסיקה עמומה הגיעה מהרחוב שמאחורי הכיכר המרוצפת חלוקי אבן. צלילי גיטרה, מנדולינה וקולות שירה, שהלכו וגברו. אז הגיעו הנגנים אל חצר המסעדה. ארבעה נגנים, לבושים בתלבושות בסגנון ימי הביניים, עם גרביים ומכנסיים תפוחים וגלימות ארוכות. הם שרו שיר שבלאקוול הניח כי הוא בלדה עתיקה. הם היו צעירים, מזוקנים, חיוורי עור, לא מוסיקאים מקצועיים. ''מי הבחורים האלה?'' שאלה קלייר. ''סטודנטים, כנראה,'' השיב בלאקוול, חדור ידע מביקוריו הקודמים בעיר האורות. ''הם שרים בבתי קפה ואוספים כסף מאנשים.'' ''באיזו שפה הם שרים?'' בלאקוול לא זיהה. זו לא היתה אנגלית, צרפתית או גרמנית. הוא ידע שבפריס שוהים הרבה מאוד סטודנטים מדרום-אמריקה, אבל השירים גם לא היו בספרדית. הם סיימו את השיר ופרנק שלח את ידו לכיסו כדי למצוא מטבעות. באותו רגע הטיל אחד הסטודנטים את גלימתו לאחור, וחשף נשק אוטומטי קטן רתום לרוחב חזהו. בלאקוול הספיק רק להעיר לקלייר, ''לברנש הזה יש נשק!'' ואז הסיטו הסטודנטים את גלימותיהם לאחור, שחררו את נשקם והחלו לירות לתוך בית הקפה. פרנק תפס בידה של קלייר ומשך אותה אל מתחת לשולחן. קליעים שרקו בחצר המסעדה, נתזים מחלוקי האבן השחורים-אפורים וחלקי טיח צהוב מקירות הבתים שמסביב עפו באוויר. קריאות זעזוע וחרדה נשמעו מכיוון הסועדים, בעודם מסתופפים ומנסים למצוא מחסה. גופות החלו ליפול, כמו עלי שלכת ברוח סתיו. האקורדיוניסט צלל לפתח בית הקפה, והצליח בקושי לחמוק מעדה של כדורים שעקבה אחריו, כמו צרעות מצופות מתכת שנולדו במפעל תחמושת. האקורדיון, שנותר מאחור, שיחרר צליל צורמני גבוה כאשר ננעצו בו הקליעים. בלאקוול, שתפס מחסה מאחורי שולחן הפוך, חש שידה של קלייר נמשכת בגסות מאחיזתו. הוא הביט סביבו, רועד מפחד וכעס, וראה אותה שוכבת במרחק של כמטר וחצי ממנו. היא נראתה מפורקת. חלקה התחתון, עם חצאית הצמר, נפרד מחלקה הלבוש במקטורן הנחמד הקטן שנקנה בבלומינגדייל. הוא בהה בה. לזמן קצר עוד יכול היה להבחין בחמש שלוליות דם נפרדות, במקומות בהם נפגעה, כנראה. אבל אז התרחבו השלוליות והתמזגו זו בזו. חצר המסעדה היתה כחולה מענני חומר נפץ. עוד שמונה אנשים נראו מתים. הסטודנטים, או מי שהיו, עזבו.היתה זו קבוצת טרוריסטים מהבלקן, שמחו למען שחרור מונטנגרו. הם בחרו ב-'לה-סאלקט' משום שחשבו, (בטעות), ששגריר יוגוסלביה ורעיתו סועדים את ארוחת הצהריים שלהם במקום. הם התגלו יומיים לאחר מכן בידי המשטרה הצרפתית, בעיר קאן שלחופי הים התיכון, שם ניסו לתפוס ספינה לאפריקה. בקרב יריות שהתפתח, נהרגו כל הארבעה. כל זה נודע לבלאקוול רק לאחר זמן. כעת עמד שם, מסביבו טבח, תיק הכתף של קלייר בחיקו, ואילו הוא, באופן מפתיע, ללא פגע. המשטרה הגיעה וגבתה עדויות. צלמים הגיעו וצילמו. עיתונאים הגיעו ותיעדו את זעמם הנדוש של הניצולים עבור הדורות הבאים. חוקר המוות אסף למכוניותיו את המתים, לאחר שתייג ורכס כל אחד מהם בשק גופות. גופתה של קלייר נלקחה גם היא. נציג השגרירות האמריקנית הגיע, הביע את צערו, ונתן לפרנק כרטיס ביקור. הוא אמר שיניח לפרנק לעשות את כל הפעולות הנדרשות, כדי להחזיר את גופתה של קלייר. בלאקוול הודה לו. לבסוף נעלמו כולם. כולם, חוץ מבלאקוול, שלא היה לו לאן ללכת. המלצר, שניצל גם הוא, שאל את פרנק אם ירצה משקה. פרנק רצה, אך לא ידע מה להזמין. המלצר הציע לו שמפניה, הטובה ביותר. אחרי הכל, לא בכל יום מתנפצים חייך, אשתך נהרגת ועתידך משתנה לנצח. כאשר הלך המלצר להביא את המשקה, ניסה פרנק לפתוח את תיקה של קלייר. הדרכון והמחאות הנוסעים היו בתיק, יחד עם כרטיסי הטיסה. התיק לא נפתח. פרנק הבחין ששתים מאצבעותיה הכרותות של קלייר היו הדוקות עדיין על הסגר. הוא העיף מבט מסביב, אף אחד לא הסתכל. הוא משך את האצבעות, תחילה בעדינות, ואחר כך בכוח. האצבעות נפתחו ונפלו על הרצפה. המלצר חזר עם המשקה. פרנק מצא ממחטה, עטף את האצבעות והכניסן לכיסו. אז החל לבכות. המלצר הניח את ידו בעדינות על כתפו של בלאקוול. ''אומץ,'' אמר. ''מישהו ישלם עבור זה,'' אמר פרנק למלצר וקולו נשתנק. זה מה שקרבנות אומרים תמיד. 2 פרנק בלאקוול עזב את פריס עם אפרה של אשתו בתוך מְכָל מתכת פשוט. בשדה התעופה דה-גול לא הניחו לו אנשי הביטחון להעביר את המכל, עד שהציג בפניהם אישור מלשכת ראש המשטרה, שזהו מכל עם שאריותיו של קרבן ולא אמצעי להרוג קרבנות נוספים. בלאקוול טס לשדה התעופה הבינלאומי בניוארק, ניו-יורק, והמתין שם שלוש שעות לאוטובוס לסאות' לייק, ניו ג'רזי. הנסיעה לסאות' לייק ארכה עוד שלוש שעות. במשך כל הנסיעה בהה בלאקוול החוצה מן החלון, מביט אל שום-דבר, כלומר על ניו ג’רזי. הוריה של קלייר המתינו לו בחנות כלי בית וגן, ששימשה גם כתחנת האוטובוס של העיר. מר ניאסטרום היה אדם נמוך קומה ומסודר, ונשא עמו תמיד מקל במבוק. זו היתה הפעם הראשונה שפרנק ראה אותו בחליפה. עיניו של מר ניאסטרום היו אדומות. גברת ניאסטרום היתה אשה רחבה, עם צל שפם. היא החלה לבכות מיד כשהבחינה בפרנק. ''מי עשה את זה, פרנק?'' שאל מר ניאסטרום מיד כשנכנסו למכונית. ''ארבעה גברים צעירים. הם היו מחבלים ממונטנגרו.'' ''זה מה שאמרו בחדשות,'' אמר מר ניאסטרום. ''אבל פספסתי את ההסבר שנתנו על מה זו בכלל מונטנגרו הארורה.'' ''זו מדינה,'' ענה בלאקוול. ''או היתה פעם מדינה. אני לא כל כך בטוח.'' ''אחת מאותן ארצות של כושים?'' ''לא, זה בבלקנים. בין אלבניה ויוגוסלביה. או היתה, אם היא היתה אי פעם מדינה עצמאית, אני מתכוון.'' ''רק חשבתי, שעם שם שכזה הם בטח אפריקאים.'' ''ובכן, זו טעות טבעית,'' השיב בלאקוול. היה לו קשה להתמודד עם הצירוף של אבל עמוק ואי-סובלנות עמוקה שהפגין אביה של קלייר. אבל, כמו שקלייר אמרה לו פעם, אתה יכול לבחור את אשתך אבל לא את משפחתה. ''בכל זאת, הם הרגו את הבני-זונות,'' אמר מר ניאסטרום. ''נכון, פרנק?'' ''כן, זה נכון.'' ''בדרך מסוימת, אני מצטער שהם עשו זאת. אתה יודע למה, פרנק?'' ''לא, מר ניאסטרום. ספר לי למה,'' אמר פרנק, מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה בחייו. ''מפני שהייתי רוצה להרוג אותם בעצמי.'' קלייר סיפרה לו איך נהג הזקן לחבוט בה כשהיתה ילדה. גברת ניאסטרום היתה אוחזת בה, והזקן היה מצליף בה ברצועה. בגלל שהיתה רעה. תהיה המשמעות של זה אשר תהיה. ''לא היית מאמין כמה האיש הקטן והצנום הזה חזק.'' היתה צוחקת. ''היא היתה התינוקת שלי,'' אמרה גברת ניאסטרום ופרצה בבכי. ארוחת הערב היתה שקטה ומדכאת. פרנק שהה במוטל שבקצה העיר, כדי שיוכל היה להשתתף בטקס לזכר קלייר בכנסייה הלותרנית, אליה כבר לא השתייכה. הוא לא יכול היה שלא להתרעם מעט על כך שהיתה זו קלייר שנהרגה והניחה לו לקבור אותה, להסתדר עם הוריה ולנסות לנחש מה יעשה בשארית ימיו ולא להפך. לא שלא שמח שנותר בחיים. ביסודו של דבר. קרבן - צייד (Hunter/Victim) (הספר השלישי בסדרת הצייד) מאת רוברט שקלי (Robert Sheckley) הוצאת אודיסיאה, 2002 | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |