|
אורי שלי
עידו גנדל |
|||||
|
|
|||||
| אורי שלי בן ארבע. הוא משחק עם רקס - הכלב שלנו - בחצר, מכניס ומוציא את ידו מתוך פיו. ניסיתי לגרום לו להפסיק, אך בגיל הזה ילדים עדיין לא מודעים לסכנות. אורי שלי רק מפחד שנשאיר אותו לבד, ועדיין קצת מהחושך... | |||||
| 1. אורי שלי בן ארבע. הוא משחק עם רקס - הכלב שלנו - בחצר, מכניס ומוציא את ידו מתוך פיו. ניסיתי לגרום לו להפסיק, אך בגיל הזה ילדים עדיין לא מודעים לסכנות. אורי שלי רק מפחד שנשאיר אותו לבד, ועדיין קצת מהחושך. הוא ילד מתוק, סקרן, רוצה לדעת הכול. אתמול הוא שאל אותי מה זאת מחלה. אני לא יודע מאיפה הוא קלט את המילה הזאת. אני בעצמי לא נתקלתי בה שנים. ההורים שלי סיפרו לי שכשהייתי קטן, בערך בגיל של אורי עכשיו, הייתה לי שפעת, אבל אני לא זוכר את זה. קצת אחרי זה חיסנו את כולם ואף אחד לא חלה יותר. הסברתי לו שזה כאב, כמו שכואב כשמקבלים מכה, אבל בלי לקבל מכה. לא נראה לי שהוא הבין. הוא פשוט בהה בי בעיניים עגולות וגדולות כאילו אמרתי לו את הדבר הכי מופרך בעולם. משונה איך חלק חשוב כל- כך בהיסטוריה של המין האנושי יכול להימחק תוך דור. בשביל אורי שלי, מחלות תהיינה רק תירוץ שעבר מן העולם להיעדרות מבית הספר. כשאני חושב על זה, גם ההיעדרות מבית הספר היא לא מה שהייתה בזמני. באותה תקופה כל אחד היה יכול להסתובב בכל מקום שבא לו, בלי פיקוח ובלי מעקב, להיכנס לצרות. היום, תודה לאל, דברים כאלה לא קיימים יותר. היו כאלו שהקימו קול מחאה כשהקימו את מרכזי הניטור הראשונים, אבל העדויות היו חד משמעית: מי שלא רצה שיידעו איפה הוא ומה הוא עושה, הייתה לו סיבה טובה מאד לכך. כל זה כבר מאחורינו, ובכל זאת לפעמים אני קצת מודאג כשאני חושב על העתיד. מסתובבות שמועות על מחתרת עולמית של אנרכיסטים, אנשים שרוצים לבטל את מצלמות הבטיחות ושבבי המעקב. יש אנשים שאף פעם לא מרוצים, לא משנה כמה טוב להם. הם מתנהגים כאילו לא למדנו כלום מניסיון העבר. אני לא מבין מה הם חושבים לעצמם. רק לחשוב על כל הזמן שנדרש כדי להבין שאין שום דרך אחרת לעצור את הפשע שהשתולל בימים האפלים. אני מקווה שיעצרו אותם לפני שיגרמו למישהו נזק של ממש. כבר בחרתי לאן ילך אורי שלי ללמוד. הוא יהיה מהנדס ויעבוד בשביל הממשלה. זה מקום עבודה טוב, בטוח. אבל הוא, יש לו בינתיים רעיונות משלו. כל זה לא מעניין אותו ולא נוגע לו. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, והוא ענה שהוא רוצה לרוץ מהר כמו רקס. זו תקופה נהדרת לגדול בה. 2. אנה שלי בת חמש. אני לא בטוח שהיא תזכה לחיות עד גיל שש, או אפילו עד שבוע הבא. אין לה שום בעיה גופנית, כמובן. זו רק החברה שלנו שקורסת. היום כולם חכמים ואומרים שהכתובת הייתה על הקיר, שההתמוטטות שאחרי המהפכה הייתה בלתי נמנעת. אבל זה לא מה שחשבנו אז, כשהפגנו למען חירות האדם, כשפרצנו למרכזי הניטור והרבצנו לשוטרים ברחובות. היינו אידיאליסטים נלהבים ותמימים, הלכנו שולל אחרי הריגוש שבפעילות מחתרתית וההבטחה . אני הייתי שבוי בעבודה משעממת ללא-מוצא שלא אני בחרתי. הייתי מוכן לעשות הכל כדי לברוח ממנה, לא חשבתי על התוצאות. פגישות כאילו-מקריות במקומות מסתור, פתקים שקיבלתי בחשאי מזרים ברחוב - הכל מילא אותי בתחושת שליחות שביטלה כל היגיון. כאשר הודיעו שהגיע הזמן לקום, לעשות מעשה ולהשיב לילדינו את התמימות, האמנתי. איזו תמימות יש להם עכשיו? אנה שלי נולדה למהפכה. היא לא זכתה להכיר עולם ללא אלימות. אני מנסה לפצות על מה שעשיתי אז ולהחדיר באנה קצת תקווה, קצת אמון במין האנושי. אבל מאז שאימא שלה נעלמה לפני חודשיים נדמה לי שהיא לא מקשיבה לי בכלל. אתמול הצלחתי להשיג לנו חצי דג לארוחת הערב. סיפרתי לה שאיש אחד נתן לי את הדג במתנה וביקש ממני בתמורה לעשות מעשה טוב למישהו אחר. היא הסתכלה עליי בשקט ובסוף סיננה, ככה בשיא הטבעיות: "שקרן מסריח". ציוויתי עליה ללכת לישון בלי לאכול. התכוונתי לשמור לה את המנה לבוקר. אנה שלי הרימה את המזלג ופשוט התחילה לאכול, נועצת בי מבט מתגרה. לא כעסתי על זה שהמרתה את פי. לא, זה לא העניין. פשוט שבאותו רגע ראיתי את אנה שלי בתור חיה, בתור עוד אחד מהפראים הגסים האלה שמשוטטים ברחובות. היא הפכה לאחד מהם, ואני לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את זה. על עצמי כעסתי, על זה שנכשלתי לגמרי. קמתי והנפתי את ידי לסטור לה. ואז, על אף פי שהראייה שלי הייתה מטושטשת מרוב זעם וייאוש, קלטתי פתאום שידה האוחזת במזלג רועדת. ברחתי לחדר, שלא תראה אותי בוכה, אבל אני בטוח שהיא הבינה. מה שלא סיפרתי לה זה שכמעט נהרגתי בגלל הדג ההוא. כנופיה של ילדים ארבה מאחורי משאית הפוכה. הכדור הראשון בא בהפתעה ופגע ברגל של הרוכל. הילד היורה התייצב מולי וכיוון אליי את האקדח. אני משוכנע שהוא לא היה מבוגר בהרבה מאנה שלי. הוא לחץ על ההדק ואני עצמתי את העיניים - וכלום לא קרה. היה לו מעצור. הוא הסתכל על האקדח ואז עליי, לרגע ראיתי פחד של ממש בעיניים שלו. יכול להיות שאם הייתי ניגש אליו באותו רגע, אומר לו משהו, הייתי משפיע על החיים שלו והופך אותו איכשהו לבן אדם טוב יותר. חשבתי על זה הרבה מאז. אבל באותו הרגע לא היה לי אומץ ומיהרתי להסתלק משם. ברחוב עדיף לא למשוך יותר מדי תשומת לב. מישהו עוד עלול היה לחשוב שיש לי משהו ששווה להרוג בשבילו, ובימינו גם חצי דג נחשב. לבנאדם יש מזל פעם, אולי פעמיים, לא יותר. יש לי זיכרון ילדות שצף ועולה שוב ושוב בזמן האחרון. פעם שאלתי את אבא שלי מה זאת מחלה, והוא אמר שזה כואב כמו מכה, מבלי לקבל מכה ממש. אני זוכר תחושה של תמיהה, של אכזבה, של חוסר היגיון, כאילו ניסה לרמות אותי עם התשובה הזאת. עכשיו, כשאני חושב על אנה שלי ועל העולם שהיא תגדל בו, אני מבין בדיוק למה הוא התכוון. אני חושב שאני חולה. 3. הבן שלי צריך להיות עכשיו בן איזה שש או שבע, אני לא לגמרי בטוחה. זאת אומרת, אני זוכרת שהבני-זונות ההם לקחו לי אותו בקיץ, בשביל שיהיה במרכז חינוך הזה שלהם, אבל אני לא זוכרת בדיוק באיזה קיץ זה היה. כל שנה החארות האלה מוצאים אותי מחדש, אלוהים יודע איך, ומספרים לי על הבן שלי עד שאני מאבדת שליטה וצורחת עליהם והם בורחים. מה שהכי מעצבן זה שהם לא שייכים לאזור שלנו, ובגלל זה יש מהומות בכל פעם שהם באים, ואחר כך באים מהכנופיות ומאשימים אותי שהם באים בגללי. לפעמים הם מחטיפים לי מכות וגומרים עניין, ולפעמים - - אבל מה אני אעשה? הרי אני לא מבקשת מהם לבוא... וחוץ מזה, אני באמת רוצה לדעת מה קורה לבן שלי. אני יודעת שהם קוראים לו שחר, שזה שם מפגר שאני בחיים לא הייתי נותנת לילד, ולפי העיניים שלו בתמונה שהראו לי אני חושבת שאני יודעת מי האבא שלו. הם גם מלמדים אותו כל מיני שטויות כמו מתמטיקה ואנגלית וחשבון, וכשהחארות האלה באים אז אני צועקת עליהם שמה הוא יעשה אם ידחפו לו אקדח לפרצוף, יגיד להם כמה זה אחד ועוד אחד ויגמור כמו האבא שלו? והם אומרים לי שזה חשוב, שהוא צריך לגדול בסביבה תרבותית כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר, ושאני בטוח לא רוצה שהוא יגמור בסוף כמוני. אז אני אומרת להם שייחנקו וימותו וילכו לעזאזל, והם הולכים. ואחר כך אני מתחילה לבכות, כי אני חושבת על הבן שלי, איך הוא בטח מסכן שם לבד בלי אימא שלו. זאת אומרת, זה לא שפה בשכונה זה כאילו איזה גן עדן, אבל לפחות פה החיים אמיתיים. פה הוא יגדל עם האימא שלו במקום עם הדפוקים האלה, שמי יודע מה הם עושים לו שם מאחורי החומות שלהם. ילד צריך לגדול בעולם האמיתי, ללמוד לשרוד, לא לחיות בתוך כלוב. הייתי תופרת לו שק אגרוף וכפפות ומדים, והוא היה מכין לו חרבות ורובים ממקלות כמו כל הילדים בשכונה. ואז, כשהוא היה נהיה גדול וחזק, הוא היה יכול לשמור עליי מכל המנוולים האלה מהכנופיות, ש... אני לא יודעת אם הוא זוכר אותי בכלל. אם הוא ישאל אז הם בטח ישקרו לו ויגידו לו שאני מתה או משהו. אני חושבת שיש לו שם אימא אחרת והוא בטח אוהב אותה, וכשעצוב לו אז הוא בא אליה וכשהוא כועס אז הוא מאיים שהוא לא יהיה יותר הבן שלה. מה אם יום אחד היא תצחק לו בפרצוף ותגיד לו שלא אכפת לה כי הוא באמת לא הבן שלה? מה הוא ירגיש? האמת, אני שמחה שהוא שם. אני באמת לא רוצה שהוא יגמור כמוני. רק שהייתי רוצה לראות אותו, זה הכול. 4. אורי שלי בן שמונה. הוא חכם, מגיב יפה מאד לחינוך הדיפרנציאלי ואני מאמין שתוך חודשים ספורים כבר יוכל לגשת למבחני השלב. ולמרות זאת, הוא עדיין ילד. לפני שבוע התבוננתי בו בחשאי בזמן שישב ושינן נתונים מהטבלה המחזורית, רכון מעל הספר כמו למדן קשיש. חיפושית נכנסה פתאום דרך החלון, ואורי שלי הרים את מבטו וחיוך מלא אושר התפשט על פניו. אנחנו גרים בעיר בטוחה. מהחלון שלנו אפשר לראות - ממש מעבר לחומה ולגדרות התיל - את השכונות שבחוץ. פה ושם עוד אפשר לשמוע צעקות ומרדפים כשמישהו מנסה להסתנן פנימה, אבל זה נהיה יותר ויותר נדיר. אני זוכר שבימים לפני שאורי נולד היינו שומעים יריות בכל פעם שהייתה מגיעה שיירת מזון, אבל כבר שנים אין מי שייצר תחמושת, והיא הפכה ליקרה יותר מהמזון עצמו. כוחות השוק הם שהביאו, בסופו של דבר, לרגיעה היחסית. הרבה אנשים מעדיפים לשכוח את התקופה ההיא, אך אורי שלי דווקא אוהב היסטוריה, וזה משמח אותי מאד. אדם בלי עבר הוא אדם בלי עתיד, כך לימדו אותי הוריי המאמצים במרכז החינוך שבו גדלתי בתקופה האפלה. משום כך גם קראתי לו בשם אורי. זה היה, כמעט בוודאות, השם של סבי מצד אמי - אמי הביולוגית, שמתה כשהייתי תינוק. חשוב לי שהוא יידע שהוא חלק מרצף היסטורי, שיש לו שורשים עמוקים, ויבין שעליו לשמור את מה שקיבל למען הדורות הבאים. המהפכה הותירה מעט מאד חומר ללמוד ממנו. העולם הישן שמח להיפטר מהספרים המודפסים ולהסתמך על הטכנולוגיות האלקטרוניות, וכשאלה התמוטטו, כל הידע ההוא אבד. אבל גם המהפכה עצמה מהווה לקח חשוב, ולדעתי למדנו אותו היטב. נכווינו, ובזכות זה למדנו להתרחק מהאש. עדיין לא הכל מושלם. אפילו בתוך העיר הבטוחה עדיין לא תמיד בטוח להסתובב בלילות. אבל המדענים עמלים על שחזור הטכנולוגיות המפוארות של פעם, ומדברים על מערכות פיקוח אוטומטיות שיעקבו אחרי אנשים, יחסלו את נגע האלימות אחת ולתמיד ויחזירו לנו את הביטחון ואת התמימות שאבדה - ואם לא לנו, אז לפחות לילדינו. אורי שלי מגלה נטייה למתמטיקה. ייתכן שירצה להיות מהנדס כשיגדל. בעבר זה היה מקצוע מכובד מאד. אנסה לעודד אותו לכך, כשיגיע הזמן; אך בינתיים כל זה לא נוגע לו, ולא מטריד אותו. זו תקופה נהדרת לגדול בה. (הגהה: נעם סרגוסי) | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |