|
|
|
|
||
|
האדם לפני הגיבור
יובל אורנר |
|||||
|
|
|||||
| יורד גשם. תמיד יורד גשם כשספיידרמן (Spider-Man) חושב: "למה אני עושה את זה? בעיתונות רודפים אותי, אני מסוכסך עם חברה שלי/אישתי (בחר תקופה), ההורים של חברים שלי מתגלים כרוצחים, או רוצחים בעצמם, או סתם מתוסבכים, אף אחד לא מעריך אותי, ולי כבר אין כוח". | |||||
| הוא כבר עמד לעזוב את הגג הניו-יורקי הטיפוסי עליו ישב, ואז נשמעה זעקה ממורד הרחוב. חוש הסכנה שלו נכנס לפעולה, והוא נזכר למה הוא עושה את זה: "עם כוח גדול באה אחריות גדולה". חייו של ספיידרמן מעולם לא היו קלים. למעשה, כפי שמעיד סטן "האיש" לי, זה כך בכוונה. עד לבואו של ספיידרמן, היו הגיבורים חזקים, יפים, אמיצים, עשויים ללא חת, עם בחורה לצידם ופרוטה (לפחות) בכיסם. סטן "האיש" לי כבר עשה את "ארבעת המופלאים" (Fntastic Four), את "האלק" ועכשיו הוא החליט לחפש את השלב הבא. הנה הוא הגיע. גיבור פשוט, תלמיד תיכון, רק שהפעם במקום להיות גיבור-שוליים החי בצל הגלימה של סופר גיבור אמיתי, מתגלה תלמיד התיכון להיות הגיבור של הסיפור. לא רק זה, אלא שיש לו בעיות. מה זה בעיות, "לחיי האהבה" יכולים ללמוד ממנו מה זה תסבוכות. ספיידרמן היה למעשה הגיבור הראשון שחייו הפרטיים היו מעניינים וחשובים לקורא לא פחות ואולי אף יותר, מחייו כסופר-גיבור. הוא הגיבור שיכול היה להיווצר מכל אחד מאיתנו, אם היינו מקבלים כוחות. הדברים לא הולכים לו חלק, הוא מתקשה לשמור על חייו האישיים במקביל לחיי הגיבור, יש לו צרות כלכליות, דודה חולת לב והוא צריך לדאוג לה. מעל לכל אלה מרחף צילו של הדוד, שנרצח בגלל שפיטר פרקר לא פעל כשיכול היה. מסכת הייסורים של ספיידרמן לא הסתיימה כאן: הוריו, שנהרגו בתאונת מטוס כחלק ממשלחת מסתורית מטעם המדינה, שבו לחייו ומאוחר יותר התגלו כתרמית. אם חשבתם שכאן נגמרת המשוכה טעיתם. כמו לבני האדם האמיתיים, לפיטר יש מערכות יחסים עם בנות המין השני. רק שאחת פושעת שלא מוכנה לקבל את האישיות האמיתית של ספיידרמן, השניה מתוסבכת יותר ממנו והשלישית, שהוא כבר אוהב, נרצחת על ידי האבא של החבר הכי טוב שלו, שהוא למעשה חולה נפש ורוצח פסיכופט. אכן, קשים חייו של איש העכביש הממוצע. אבל זה בדיוק הקסם שלו. ספיידרמן נוגע לכולנו, כי גם אנחנו יכולנו להיות שם. כן, ניתן להודות, סיפור חייו נשמע כמו טלנובלה ממוצעת, אבל מה לעשות ולפעמים זה החיקוי הכי טוב של החיים. קל להתחבר אליו. הוא חזק, הוא מהיר, יש לו חושים מיוחדים, אבל הוא לא ממש על אנושי. הוא לא חושש לפעול כדי לתת עזרה, אבל פוחד כל הזמן על גורל הקרובים אליו. יש לו לכאורה הכל, אבל הכל כולל גם בעיות. אולי זה הקסם שגרם לחוברת בה פיטר פרקר מתחתן, להיות אחת החוברות הנמכרות ביותר בתולדות ספיידרמן, כמו גם בתולדות חברת הקומיקס "מארוול" (Marvel). האנושיות, השלמת מעגלים, מערכות יחסים ועוד - כל אלו באו לידי ביטוי בטקס שהוא חלק מהחוויה האנושית מזה מאות שנים. מאז נוצר כחלק מניסיון סיפורי של סטן לי, מאפשר ספיידרמן לכותביו לבחון את החיים. ספיידרמן התמודד עם פושעים צבעוניים, לבד או בקבוצות, הוא היה במלחמות בין כוכבים ואפילו היה מעורב במאבקים בין טוב לרע, ובין הגורמים המעצבים את היקום של "מארוול". יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים כגון סמים, מערכות יחסים (עם חברים כמו עם נשים), עבודה, משפחה ולמעשה כל התמודדות יום-יומית של כל אחד מאיתנו. הוא הגיבור בכולנו. זה שלא תמיד רוצה לעשות אבל יודע שמישהו צריך, זה שכואב לו לא פחות מאשר הוא מאושר. זה שנאבק, מתמודד, מנסה ומשתדל, אבל לא תמיד הולך ומצליח לו. אחת הדרכים הטובות ביותר לראות זאת היא הכותרות של החוברות שלו. מעבר לכותרות כגון "ספיידרמן המדהים" (“The Amazing Spider-Man”), אחד הכותרים הוא "פיטר פרקר, ספיידרמן המופלא" (“Peter Parker, The Spectacular Spider-Man”), כלומר – האיש הלובש את המסכה נמצא בכותרת ולא רק המסכה. זהו שינוי תפיסתי חשוב, שנראה אותו קורה גם בגיבור הבא שנדבר עליו. בכל פעם שמישהו מאיתנו מבצע מעשה הרואי, או מנסה לבצע משהו שנראה על פניו בלתי ניתן לעשייה, די מהר הוא מקבל את המשפט "מה אתה חושב שאתה, סופרמן?" ולא בכדי. מהופעתו הראשונה ועד לתקופה האחרונה יחסית, היה סופרמן (Superman) מילה נרדפת לגיבור-על. ולמה לא, בעצם? הוא חזק בצורה על-אנושית, הוא מהיר (יותר מקליע...), הוא יורה קרני חום מעיניו ויכול להקפיא אגם בנשימתו, שלא לדבר על זה שכמעט כלום (ובתחילת דרכו ממש כלום) לא יכול לפגוע בו. לעזאזל - הוא יכול לעשות מה שכולנו היינו רוצים לעשות לפחות פעם אחת: הוא יכול לעוף! קשה להאמין שיש מישהו שלא מכיר את סיפורו של סופרמן, אבל רק כדי להיות בטוח: כוכב קריפטון, כמה עשרות שנים לאחור. הכוכב בסכנת הכחדה ועומד להתפוצץ כל רגע. ג'ור-אל (Jor-El), מראשי הקהילה, מאתר עולם אליו יוכל לשלוח את בנו ועל ידי כך להצילו מגורל העולם. הוא בוחר בכדור-הארץ, שם יש לשמש הצהובה אותה אנחנו מקיפים השפעה חיובית על תאי הגוף של בני קריפטון, מה שיאפשר לבנו להפוך עם הזמן ל...? נכון - סופרמן. חשוב לזכור שחלק גדול מהתהילה של סופרמן באה מהתקופה בה הגיע. למעשה, ניתן אולי לטעון שסופרמן אולי אפילו הגיע מצורך. השנים הן שנות השלושים, ארה"ב עוברת שפל כלכלי, המצב די רע. אז, לפתע, מופיע גיבור ולא סתם גיבור, אלא אחד כזה שיכול לעשות הכל. כמובן שההזדהות תהיה המונית. עד כדי כך, שלימים סופרמן נהפך למילה נרדפת לאמריקאי וזאת הייתה רק ההתחלה. תקופה קצת יותר מאוחרת, הלא היא כמובן מלחמת העולם השניה. האמריקאים, כידוע לנו, אוהבים גיבורים ובטח גיבורים שנלחמים את המלחמה האין סופית של הטוב (ארה"ב) ברע (שאר העולם). במקרה של מלה"ע השניה, הרע קיבל ביטוי כמעט מיסטי, שלא ניתן לסמן בקלות רבה מאוד את הנאצים בתור הדמויות הרעות, אויבות החופש. בכלל, אצל סופרמן, לא צריך ספר הדרכה כדי לדעת מי זה מי. הטוב מאוד טוב, הרע מאוד רע. דוגמאות? בבקשה. תלבושות - שימו לב, אדום כחול וצהוב חזק מאוד אצל סופרמן. גם צבעי בסיס, וגם שניים מתוך שלושת הצבעים של דגל ארה"ב. מראה חיצוני – מי לא היה רוצה להיות יפה כמו סופרמן? בדר"כ, דרך אגב, היריבים שלו מעוותים, או צבועים בסגול, או פשוט נראים כמו מישהו שלא היית רוצה לפגוש בשום מקרה, סמטה אפלה או רחוב סואן. שפה – סופרמן לרוב משתמש בשפה יפה. יריביו, לרוב, לא מכבדים את השפה, חלקם אפילו לא ברורים בעליל, ע"ע ביזארו. החוברות של סופרמן מאוד נקיות, מאוד טהורות, ללא קללות (קריפטון הגדול - Great Krypton! לא נחשב), האלימות נקייה ולרוב ללא נפגעים מסביב. כל מה שאמרנו היה נכון עד לשנות השמונים, בערך. אז משתנה מעט התפישה והחוברת מכילה יותר אקשן, והופכת דומה יותר ויותר לסרטי הקולנוע שנעשו באותה תקופה. סופרמן מקבל קצת יותר אישיות (שניצניה בתקופות קודמות, שנות השישים והשבעים, אבל לא מספיק) ואפילו מתחילה התייחסות לקלארק קנט (Clark Kent), הלא הוא האלטר-אגו של סופרמן. בשנות התשעים חל המהפך הגדול. מה שהבין סטן "האיש" לי עוד בשנות השישים, עם ספיידרמן, הגיע לחברת הקומיקס "די.סי." (DC) ולסופרמן רק בשנות התשעים. עם התפתחות העולם, כניסת האינטרנט ובכלל, העלאת הקצב, העניין בגיבור חזק מכולם הלך וירד. כמו כן, הפך להיות קשה יותר ויותר למצוא לו יריבים (בשלב כלשהו בשנות השישים הובא עניין הקריפטוניט, אבן מהעולם של סופרמן שהקרינה שלה חוסמת את קרני השמש, מקור כוחו, והורגת אותו, אבל גם זה כבר לא הספיק). ואז השתנה המיקוד. סופרמן פינה ממקומו לטובת קלארק קנט, האיש. סיפורים החלו להתמקד יותר ויותר בעיתונאי הרגיש ובמערכת היחסים שלו עם העובדים, האנשים שסביבו, המשפחה וכמובן, לויס ליין, אהובתו מאז ומעולם. גם בעיית האויבים "נפתרה". רובם החלו להגיע מהחלל החיצון. לאט, אבל בטוח, הפך סופרמן ממגן ארה"ב למגן העולם (אפשר להתווכח שארה"ב נשארה בשלב הזה כמעצמת על יחידה, אבל אנחנו מדברים על קומיקס וגיבורים, לא פוליטיקה, נכון?). סופרמן הגיע בשלב מסוים למצב של איזון סביר, בו המאבקים הפיזיים שלו כסופרמן משתווים למה שקורה בחייו כקלארק קנט. או כפי שאומר הגיבור בעצמו, "יותר חשוב לי לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול מאשר לראות אבק על פלוטו". מעניין לציין שלאורך שנים, האויב מספר אחד של סופרמן הוא איש רגיל, ללא כוחות על, הלא הוא לקס לותור (Lex Luthor). מעניין לראות שחוץ מהיותו המייצג של הרע החכם, התחמן והשקט, לקס לותור, המנסה להרוג את הסמל של אמריקה, הוא בעצמו סמל לא קטן לקפיטליזם, שדי מזוהה עם ארה"ב. סופרמן מייצג את כל מה שטוב ונכון בגיבור. בשלב בו אין יותר מה לעשות עם גיבור שכלום לא פוגע בו, הסיפורים החלו לעסוק גם עם דילמות לא פשוטות, כגון התמודדות עם החלטה להרוג שלושה סופר-נבלים, שבאותו רגע נראתה כאפשרות היחידה, אך גרמה לו לייסורי מצפון קשים ביותר, עד כמעט איבוד השפיות. הוא גם עשה מסע לחיפוש עצמי (כמה חודשים טובים בחלל, עם המון "בועות" של חשיבה), וכמובן, כאשר מצב המכירות היה ממש זוועה, הוחלט על הפסקת החוברת, והוא מתץ מוות הכי סופרמני והרואי שיש – הוא הציל את העולם ממפלצת שאף אחד לא הצליח לעצור ושכבר שיתקה חצי מהגיבורים האחרים של "די.סי". נעבור כעת לגיבור שהוא גם אדם ולהפך.יש האומרים שאם מטרופוליס, יפה וזוהרת, היא ניו-יורק ביום, אזי גות'אם היא ניו-יורק בלילה. קשה, מגעילה, אלימה, מפחידה ולא תמיד מקום שאתה רוצה להיות בו. אבל בתוך כל העננים השחורים (שתמיד מצויים בשמי גות'אם) מבליח לפתע עיגול צהוב, שבמרכזו סמל מוזר משהו, שמזכיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים עטלף. מישהו צריך את באטמן. באטמן (Batman) הוא אחד הגיבורים המוזרים והשנויים במחלוקת שנוצרו אי פעם. באטמן קיים בערך מזמנו של סופרמן אך בעוד סופרמן בחר ללכת בדרך הגבוהה, של ערכים וגבורה, באטמן הולך בדרך הנמוכה.אין לו כוחות על אנושיים, אך עדיין לא קל להתחבר אליו רגשית, כמו ספיידרמן. הוא כמוני וכמוך, אבל קשה לראות את עצמנו במקומו. סיפורו של ברוס ויין (Bruce Wayne), הלא הוא באטמן, אינו מקורי. הוריו נרצחו למול עיניו בעודו ילד קטן. בתחילה היה מדובר בשוד, אך בבשלב מאוחר יותר התברר שמדובר בנקמה באביו על שהעז לעמוד מול אחד מראשי הפשע בעיר. כאן בעצם נגמר הסיפור הרגיל והתחילה האגדה. ברוס ויין, הילד, השתנה. מילד חייכן ושמח, מנומס וחביב, הוא הפך ילד סגור, קשה ועצמאי. זו תגובה הגיונית למה שעבר עליו, אבל לכרוע ברך מעל קברי הוריך, ולהישבע "ללחום בפשע איפה שימצא", בעוד ברקע ברקים מפלחים את השמיים (עננים, גות'אם, זוכרים?), זה כבר קצת פחות הגיוני. המטרה המקורית של ברוס ויין (אחרי שלמד קרימינולוגיה, משפטים, רפואה, כמה וכמה סגנונות של אומנויות לחימה שונות, מחשבים ומי יודע מה עוד) הייתה למגר את כל הפשע בגות'אם. לשם כך, הוא חיפש לעטות על עצמו דמות, שתכה פחד בפושעים ותסמל את מגן הצדק החדש. כך נולד באטמן. בניגוד לספיידרמן, שם האדם חשוב לפעמים יותר מהגיבור, או סופרמן בו הגיבור לעיתים חשוב יותר מהאדם, אצל באטמן ההפרדה הזו בכלל לא קיימת. באטמן הוא ברוס ויין וברוס ויין הוא באטמן. אין קיום של אחד ללא השני, ולכן אין כמעט התייחסות לאיזשהו שוני בין שתי ישויות אלו. המושג, "המטרה מקדשת את האמצעים", חקוק אצל באטמן עמוק בלב. הוא יעשה מה שצריך על מנת לעצור את הפושע שמולו. לזכותו יאמר ש"לא תרצח" חקוק מיד ליד זה, אבל חוץ מזה, הכל מותר. לשם כך יש לו מעבדה משוכללת, ארסנל נשקים מסתוריים שלא היה מבייש אף יחידה צבאית סודית בעולם, כלי תחבורה שונים, וחוסר בעיה עם שבירת עצמות והפעלת לחצים. באטמן עובד על פחד וזהו הכלי העיקרי שלו במלחמה בפשע. מעבר לאתלטיות, לזריזות, לכוח הפיזי, למוח האנליטי, לידע ולרצון הברזל, הוא מכיר את החומר. הוא יודע איך לעצור כל אחד, ואם לא, הוא ידע. הוא היחידי שיכול לעצור את סופרמן (סופרמן בעצמו מודה בכך), ולא פעם "טיפל" באויבים חזקים ממנו בהרבה. מעניין שבאטמן וסופרמן משתפים פעולה אחד עם השני מראשית ימיהם. אולי דווקא מכיוון שהם מסמלים הפכים גמורים, גם באישיות וגם בדרכי פעולה, הם מסתדרים כה מצוין ביחד. התכונות שמסמלות את באטמן יותר מכל הן נחישות, עקשנות, רצון שלא נשבר ויעילות אין קץ. אגב, אם ניקח את כל המאמר ונחליף את המילה "באטמן" בשם "ברוס ויין", זה עדיין יהיה נכון. כמו סופרמן, גם באטמן עבר מספר שלבים בהתפתחותו. בתחילתו לא ממש הייתה התייחסות לגיבור, או לאדם, אלא פשוט סיפור טראגי שהתפתח. בשלבים מאוחרים יותר הפך באטמן/ברוס ויין למעין שעשוע. למה הכוונה? ברוס ויין היה מארח מסיבות, ומציג עצמו כנער שעשועים, וגם ההרפתקאות של באטמן היו קלילות יחסית, לא מחייבות ולא מאיימות. זוהי התקופה של סדרת הטלוויזיה הידועה, בה כל מכה הייתה מלווה בכתוביות "פאו!" ו"וואם!" מהבהבות. מאוד שנות החמישים, מאוד זוהר, מאוד משעשע. גם כאן השינוי חל בשנות השמונים. אז מקבל באטמן תפנית די חדה, והופך להיות "האביר האפל". האווירה משתנה, גות'אם הופכת אפלה יותר ובאטמן אפל עוד יותר. הוא לא נהיה אלים יותר, אלא פשוט... אפל. כמו סרט אימה טוב, הבוחר לא להראות גופות מרוטשות אלא להשקיע באווירה ובהצצה חטופה על הגופה/הרוצח, כך נהייתה החוברת. תשומת הלב מוקדשת הרבה יותר למטרה, לנחישות, למשמעת. דמות נער השעשועים נזנחת לטובת דמות איש העסקים המכובד. המבט מתמקד מעט יותר בדמותו של ברוס ויין. ישנה התייחסות וניתן מקום להשפעה ההדדית והמתחייבת מהזהות בישויות האלו, ברוס ויין ובאטמן. באטמן/ברוס ויין עובר משברים. הנער שלצידו, רובין (Robin), נרצח על ידי האויב המושבע, הג'וקר (Joker). לא בכדי האויב הנצחי של באטמן הוא דמות כה ביזארית, חסרת הגיון, מטורפת, שמניעיה אינם ברורים. הוא ניצב מול ההגיון הקר לעיתים ומול הסדר המופתי הקיים במוחו של באטמן. הרצח מוביל את בטמן להתמוטטות אשר מעמיקה את אישיותו וזו יריית הפתיחה אל הסיפורים של שנות התשעים. כמו סופרמן, גם באטמן עובר את תהליך ה"מוות וקימה לתחייה". במקרה שלו, באטמן נתקל ביריב שהוא לא יכול לו, אשר מעביר אותו מסכת ייסורים, בהם עובר באטמן את כל יריביו המוכרים, אחד אחד והיריבות נבנית עד לעימות החזיתי מול מענהו ביין (Bane, בתרגום חופשי – רעל, משהו מעכב ומפריע) אשר בסופו נותר בטמן שבור גב ונכה. כמו סופרמן, שוב, גם באטמן חוזר מחדש וכמובן שלאחר התגברות על מאבקיו הפנימיים הוא גם ניצח את ביין. ללא ספק, מדובר בדמות מרתקת, גם מבחינת קומיקס וגם, אם נרצה לרגע לצאת מהמסגרת, במובן פסיכולוגי והאנושי. מה שכן, באטמן מעולם לא חצה את הקווים, היה קרוב, אבל לא חצה אותם. בניגוד לדמות הבאה, שמבחינתה אין קווים בכלל. כמו ברוס ויין, גם פרנק קסל (Frank Castle) ראה את משפחתו נרצחת. כמו ברוס ויין, גם הוא נשבע למגר את הפשע מהעיר. בעוד ברוס ויין בחר את דמות באטמן, בחר פרנק קסל להיות המעניש, הפאנישר (Punisher). אבל ישנם כמה הבדלים מהותיים בין שתי הדמויות. בעוד באטמן נשבע להגן על החלשים ולמגר את הפשע מעירו, פאנישר הולך צעד קדימה. הוא נשבע לנקום. באטמן עוצר בחיי אדם - הוא לא רוצח. את הפאנישר ה"שטויות הסנטימנטליות האלה" לא ממש מעניינות. נהפוך הוא, פושע מת פשוט לא יכול לפשוע יותר, נכון? כמו באטמן, גם לפאנישר יש ארסנל של נשקים ורכבים. בניגוד לבאטמן, הפאנישר פחות מחושב. הוא לא בדיוק טיפש, אבל במקום לחשוב איך להיכנס לבניין בקלות הוא ינהג את המשאית שלו היישר לקיר הבניין ויצא ממנה כשבכל אחת מידיו מקלע אימתני, יורק אש לכל כיוון. ההבדל המהותי ביותר, במיוחד לנושא הכתבה – באטמן שומר על דמותו כברוס ויין, הוא אפילו משתמש בעצמו מדי פעם על מנת לקדם את המטרה. מבחינת הפאנישר, פרנק קסל חדל להתקיים יום לאחר הלוויות של בני משפחתו. אין יותר אני, אין זהות של איש, אלא אך ורק "גיבור", הפאנישר. הפאנישר לוקח את משימתו ברצינות תהומית, אולי אפילו יותר מבאטמן. נראה שהנקודה המרכזית להבדל ביניהם היא באמת נקודת המוצא, מטרה לעומת נקמה. בעוד את באטמן ניתן לכנות גיבור, אפילו אם הוא אפל, הרי שאת הפאנישר קשה קצת יותר להכתיר בתואר שכזה. ניתן לומר עליו יותר שהוא "גיבור רע", כלומר – לא משחק לפי כללי ההרואיזם. כחברה, קל לנו יותר לקבל גיבורים רגילים שהורגים. מספיק לראות סרט של שוורצנגר או סטאלון כדי לגלות את זה. אבל בגיבורים שלנו, אלה האמורים להיות יותר גדולים מהחיים, קצת יותר קשה לנו לקבל את זה. לכן, אולי, נמצאת חוברת הפאנישר במיקומה הנוכחי. הוא לא בדיוק גיבור ההמונים, אבל בהחלט יש לו מעריצים. הפאנישר הינה אולי החוברת האלימה ביותר הקיימת כיום בשוק וככזו משכה אליה מתנגדים רבים. אך בסופו של יום, הפאנישר מראה לנו צד אחר של גיבור. הוא מראה לנו את הגיבור המתוסכל, זה אשר אין לו חיים, אלא רק נקמה. זה אשר מכלה את חייו ונשמתו למען אותה נקמה. זה אשר אינו רואה עצמו כגיבור וגם לא מעניינות אותו ההגדרות הללו. יש לו משימה לבצע. ספיידרמן, האיש שהוא גיבור. סופרמן, הגיבור שיש מאחוריו איש. באטמן, הגיבור שהוא גם האיש שהוא גם הגיבור והפאנישר, הגיבור שאינו גיבור, ואין מאחוריו אדם. כל אחד מהם מעביר לנו מסר שונה וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך גם ביחס אחד לשני. הרי השוואה ביניהם תהייה אחד הכלים לבחינה של כל אחד ואחד מהם כנפרד. ברור שישנם עוד סוגים רבים של גיבורים, אך על ידי מדגם מייצג של ארבעת הגיבורים הנ"ל ניתן לכסות את הזרמים המרכזיים בתפישת דמות הגיבור מדיום הנפלא הנקרא קומיקס. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |