|
|||||
|
עץ האפשרים ועוד סיפורים - פרק מתוך ספר
ברנאר ורבר עברית חגית בת-עדה |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם פרק ראשון מתוך ספר סיפורים חדש של ברנאר ורבר, אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת כינרת-זמורה-ביתן.ספריו הקודמים המצויינים של ורבר - "הנמלים" ו"יום הנמלים", ראו אור בעברית לפני מספר שנים. | |||||
| "כשהייתי ילד קטן נהג אבי לספר לי סיפור כל ערב לפני השינה. והייתי חולם עליו בלילה. כעבור זמן, כל אימת שהעולם נראה בעיני מסובך מדי, המצאתי סיפור." (בֶּרנַאר וֶרבֶּר, מתוך פתח הדבר) בעץ האפשרים עשרים סיפורים הכתובים כמעשיות, כאגדות וכזעיר-מותחנים. כל אחד מהם מעלה הנחה שהוקצנה מעבר לכל דמיון: מה היה קורה אילו שלחו טיל לשמש, אילו אֵלים היו הולכים לבית הספר כדי ללמוד איך למשול בעמים, אילו לאדם היה עור שקוף, ועוד. "יצירת מופת." (סנדיי טיימס) "יוצא מן הכלל, הספר הטוב ביותר שקראתי השנה." (הטיימס) עץ האפשריים פתח דבר* כשהייתי ילד קטן נהג אבי לספר לי סיפור בכל ערב לפני השינה. והייתי חולם עליו בלילה. כעבור זמן כל אימת שהעולם נראה בעיני מסובך מדי, המצאתי סיפור ששיחקתי בו עם מרכיבי הבעיה שלי. זה מיד נסך בי רוגע. הילדים בבית הספר ביקשו ממני לבדות בעבורם סיפורים. הם התחילו לעתים קרובות ב: "הוא פתח את הדלת והוכה בתדהמה." עם הזמן נעשו הסיפורים הללו הזויים יותר ויותר. אחר כך זה הפך למשחק שהכלל היחיד בו הסתכם בהצגת בעיה מסובכת ובמציאת פתרון בדרך בלתי צפויה. אחרי הרומן הראשון שלי ניעור בי חשק לטפח את היכולת הזאת שלי לבדות סיפור במהירות, והתחלתי להקדיש שעה אחת בערב לכתיבת סיפור קצר. הדבר שיחרר אותי מן המתח של שעות הבוקר שהוקדשו לכתיבת "רומנים כבדים". ההשראה לסיפורים הקצרים הללו באה בדרך כלל מהתבוננות בשעת טיול, משיחה עם ידיד או עם ידידה, מחלום, מאי-נעימות שאני רוצה לסלק באמצעות סיפור. ההשראה ל"תעלומת המספרים" באה בעקבות ויכוח עם אחייני הקטן: לדבריו, קיימת הבחנה מעמדית ברורה בין אלה שיודעים לספור עד עשר לאלה שיכולים לספור מעבר לכך. הרעיון של "חושך" עלה בי כשהתבוננתי באיש זקן, שעובר אורח בעל כוונות טובות מדי אילץ אותו לחצות את הרחוב בעל כורחו. "ההתקוממות האחרונה" נכתב אחרי ביקור בבית אבות. עולמות סגורים ומוסתרים מעין רואה )בתי סוהר, בתי חולים לחולי נפש או בתי מטבחיים( שימשו לי לעתים קרובות תפאורת רקע, משל על מצב החברה המודרנית שלנו. "הידיד השתקן" נכתב אחרי שיחה עם פרופסור זֶ´ראר אַמזלג, ביולוג העומד בראש מחקרים עולמיים על החיים. התגלית המדעית המוזכרת בסיפור ההוא אינה מוכרת לרבים, אולם היא אמיתית. מרכיבים אחדים ב"הבה נלמד לאהוב אותם" הם חומר לכתיבת מחזה ששמו לפי שעה: "ידידינו בני האדם". שימוש בנקודת מבטם של יצורים שונים כדי לדבר עלינו, בני האדם, נראה לי מעניין מאז ומעולם. זהו מקור לא אכזב של התבוננות. כבר השתמשתי בטכניקה הזאת של "מבט זר על האנושות" ב"הנמלים", בקטע שבו הגיבורה שלי, ה-103 במספר, ניסתה לפענח את ההתנהגות האנושית מצפייה במהדורת החדשות בטלוויזיה, וגם ב"ממלכת המלאכים", כשמיכאל פֶנסון מתבונן בבני התמותה ממקומו בגן עדן ומצטער לגלות שכֹל שהם מנסים לעשות הוא "לצמצם את סבלם במקום לבנות את אושרם". נמלים, מלאכים, שתי נקודות מבט המשלימות זו את זו על האדם שנצפה מן ה"נמוך" לאין שיעור או מן ה"גבוה" לאין שיעור. אם כן, כאן זה יהיה יותר מן ה"שונה" לאין שיעור. "עץ האפשרים" הוא המצאה שאני הוגה בה מאז הפסדתי בשחמט למחשב שלי. אם אכן ערמת הגרוטאות הזאת מסוגלת לחזות מראש את כל המהלכים הצפויים במשחק, מדוע לא ננסה להזין אותה בסך כל הידע האנושי שלנו, וגם בכל ההשערות העתידיות, כדי שתציע לנו התפתחויות הגיוניות בטווח הקצר, הבינוני והארוך. "בית ספר לאֵלים צעירים" מציג מתווה של הרומן הבא שלי שיהיה המשך ל"ממלכת המלאכים". הוא מעלה את הבעייתיות בחינוך ובחיי היומיום של האל או של האלים המנחים אותנו. הסיפורים הקצרים האלה הם גם דרך להציג בפניכם את דרך התהוותם של הרומנים שלי. כל אחד מן הסיפורים האלה מעלה השערה מרחיקת לכת ביותר: מה היה קורה אילו שלחו טיל לשמש, אילו צנח מטאוריט בגני לוקסמבורג, אילו לאדם היה עור שקוף... הייתי רוצה מאוד להיות לידכם כדי לספר אותם באוזניכם. ב"ו הבה נלמד לאהוב אותם כשהיינו ילדים היו לכולנו בני אדם ביתיים ששיחקו אצלנו בכלובים, הסתחררו בלי הרף בתוך גלגלים, או כאלה שהחזקנו באקווריום בתוך תפאורה מלאכותית נאה. אבל מלבד אותם אנשי מחמד, קיימים גם כאלה שאינם מבויתים. אין כל קשר לשוכני הביבים או לשוכני עליות גג המתרבים במאוד מאוד ומאלצים אותנו לעשות שימוש בטבח אדם. למעשה, ידוע זה זמן מה שקיים כוכב לכת ובו חיים פרא בני אדם, שאינם חושדים אפילו בנוכחותנו. האתר המשונה ההוא נמצא סמוך לקיצור-דרך .33 הם חיים שם יחד בחירות גמורה. הם הקימו קִנים גדולים, הם יודעים להשתמש בכלי עבודה, יש להם אפילו שיטת תקשורת ייחודית על בסיס ציוצים. אגדות רבות מתהלכות בדבר הכוכב האגדי הזה, שאנשי פרא מושלים בו. יש הטוענים כי ברשותם פצצות המסוגלות לפוצץ הכול, או שהם משתמשים בפיסות נייר בתור כסף. אחדים מספרים שהם אוכלים איש את אחיו, או שהם בונים ערים מתחת למים. כדי להפריד בין המציאות לדמיון שולחת ממשלתנו מאז 008 12 )במסגרת התוכנית המפורסמת שכותרתה: "בל נהרוג אותם בלי להבין אותם"( חוקרים סמויים מעיניהם שהצליחו לעמוד על טיבם. במאמר שלפנינו נמסור אפוא סיכום של המחקרים הללו, שאינם מוכרים כל עיקר. להלן ראשי הפרקים: - אנשי פרא בסביבתם הטבעית - מנהגיהם, דרכי הרבייה שלהם - כיצד לגדל אותם בדירה אנשי פרא בסביבתם הטבעית .1 היכן מוצאים אותם? בני אדם קיימים כמעט בכל מקום במערכות הכוכבים שלנו, אך האתר היחיד שבו עלה בידם להתנסות בהתפתחות עצמאית הוא כדור הארץ. היכן נמצא אותו כוכב לכת? כשיוצאים לחופשה אין זה נדיר שמנסים לחמוק מפקקי התנועה הקוסמיים הגדולים של עונת הפגרה. לכן עורכים עיקוף ונוסעים בקיצור-דרך 33, שהוא למעשה ארוך יותר, אך התנועה בו זורמת הרבה יותר. אם מאיטים מעט בסביבות דרך 707, מבחינים במערכת כוכבים צהבהבה, לא זוהרת במיוחד. הבה נחנה את החללית שלנו ונתקרב. משמאל למערכת הכוכבים הזאת נבחין במערכת שמש ישנה ודהויה למדי, שכדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד בה שעוד מוצאים בו עקבות חיים. מכך אנחנו מבינים שבני אדם יכלו להתפתח מחוץ לטווח הראייה של צופה תרבותי. איש אינו חושב באמת לבוא ולהטרידם במחוז נידח ומרוחק כל כך בחלל. מספרים שבכלל מערכת השמש ההיא התגלתה לגמרי במקרה על ידי תייר שאירעה לו תקלה באותה פינה שכוחה והוא חיפש עזרה. כדור הארץ מכוסה אדים לבנים, ופני השטח שלו כחלחלים למדי. התופעה הזאת נגרמת בשל שפע רב מאוד של חמצן, מימן ופחמן. דבר מקומי מעניין שגרר בעקבותיו לבלוב צמחייה והיווצרות שכבת ציפוי של אוקיינוסים. .2 כיצד לזהותם? הבה ניטול זכוכית מגדלת ונבדוק את אחד המינים הפראיים האלה: שערות צפופות בקצה העליון של הגולגולת, עור ורוד, לבן או חום, גפיים מרובות אצבעות, הם עומדים בשיווי משקל על גפיהם האחוריות, האחורַיים נוטים קלות לאחור. שני נקבים קטנים מאפשרים להם לנשום )בעיקר חמצן(, שניים אחרים מאפשרים להם להבחין בצלילים, ועוד שניים להבחין בשינויי אור. )ניסוי קְרֶג: אם קושרים סרט סביב עיניו של בן אדם, הוא מועד(. לבני אדם אין כל מערכת מכ"ם שתאפשר להם להתקדם בחושך, והדבר מסביר את העובדה שפעילותם הלילית מועטת בהרבה מפעילותם בשעות היום. )ניסוי בְרונְס: הַטמינו בן אדם בתוך תיבה וסגרו את המכסה. מקץ רגע קל הוא יפלוט ציוצים נואשים. בני אדם פוחדים מן החושך(. .3 כיצד למצוא בני אדם על פני כדור הארץ? ישנן דרכים אחדות להבריח אותם ממחבואיהם. ראשית כול, ללכת בעקבות האורות בלילה, בעקבות תמרות העשן ביום. אפשר גם לאתר את המסלולים שלהם, אותם פסים שחורים ארוכים שמתגלים לנו ברגע שהחללית שלנו נוחתת. לפעמים, ביערות, אפשר למצוא בני אדם מחנאים או בני אדם איכרים או בני אדם צופים. קיימים תת-סוגים אחדים של בני אדם על פני כדור הארץ: שוכני המים, בעלי כפות רגליים סנפיריות ושחורות; מעופפים, בעלי כנף גדולה משולשת על הגב; מעשנים שפולטים בקביעות קיטור מן הפה. .4 כיצד לגשת אליהם? אסור בהחלט להפחיד אותם. בל נשכח שאנשי הפרא מכוכב כדור הארץ אפילו אינם יודעים שאנחנו קיימים! רובם אפילו משוכנעים שמחוץ למערכת השמש שלהם אין... מאומה! הם חושבים שהם יחידים ביקום. אחדים מן התיירים שלנו ניסו להתגלות לעיניהם כדי לתקשר עמם. התוצאה היתה מרחיקת לכת בכל פעם: הם פשוט... מתו מפחד. אל לנו להיעלב מכך. בהיותם מבודדים כל כך, אמות המידה האסתטיות שלהם שונות מאלה הנהוגות ביקום בדרך כלל. לדעתם הם יפי תואר, ולפיכך אנחנו מכוערים בעיניהם! דבר תמוה ביותר, מה גם שראינו את בני האדם שלנו בקרקס מתאפרים ומנסים לחקות את תנועותינו... אחדים מאיתנו ניסו להופיע מחופשים. הם מנעו כמובן את תוצאת המוות המיידי אולם עוררו כל מיני אי-הבנות. מוטב אפוא להימנע מהתקרבות ישירה אליהם. נ"ב: עם זאת יש להיזהר כשמטיילים ביער, פן ניתפס במה שהם מכנים מלכודות דובים. מנהגיהם, דרכי הרבייה שלהם .1 מחול הכלולות עם בוא תקופת האהבים מתמסרים בני האדם למחול הכלולות שלהם. בניגוד לטווס שכולנו מכירים, לא הזכר כי אם הנקבה מתכסה בצבעים זרחניים ומציגה את עצמה במלוא הדרה. הואיל ובנות האדם לא ניחנו בנוצות ואף לא בכרבולת או בזפק מתנפח, הן עוטות פיסות בד ססגוניות שמעוררות את תשומת לבם של הזכרים. מוזר, אולם הנקבות מכסות בקפדנות אזורים מסוימים בגופן וחושפות בנדיבות אחרים. הן מושחות את פיהן בשומן לווייתנים ומעטרות באבקת פחם את העפעפיים כדי להגביר את כוח המשיכה שלהן. לבסוף הן מתיזות על עצמן בשמים שזוקקו מבלוטות המין של בעלי חיים אחרים שעל כדור הארץ, כגון אָקו-ההרים שממנו הן מפיקות את המושק. הן אפילו גונבות בלוטות מין של פרחים כדי להשיג ניחוחות של מנתה הודית, אזוביון או ורד. ואילו הזכר פולט מפיו בעונת הייחום שפע קולות, מין קרקורים שלפעמים הוא עשוי ללוות בחבטות על עורות מתוחים - תופעה שהם מכנים: "מוזיקה". התנהגות זו, הקרובה למדי לזו של צרצר השדה, לא תמיד נושאת פרי. לכן אפשר שהזכר, הכול לפי הקבוצה שעמה הוא נמנה, ימשח לכבוד מחול הכלולות שלו את שערותיו בשומן חזיר, או יתפיח את הארנק שלו כמו זפק. צעד זה מתגלה כיעיל ביותר. .2 הפגישה בני האדם, זכרים ונקבות, נפגשים באתרים שנועדו במיוחד לצורך העניין: "מועדוני לילה", מקומות אפלוליים וסואנים. אפלוליים כדי שהזכר לא יוכל להבחין בבירור בגופה של הנקבה. )הוא רק מריח את ריח המנתה ההודית, המושק או הוורד(. סואנים כדי שהנקבה לא תוכל להבחין בבירור בדיבוריו של הזכר. היא רק ממשמשת בכף ידה את הזפק-הארנק שלו, הנפוח פחות או יותר. .3 הרבייה כיצד מתרחשת רבייתם של אנשי הפרא? תצפיות מעבדה איפשרו לפענח את התעלומה. הזכר מתחבר לנקבה באמצעות זנבנב עודף שממדיו מתאימים בדיוק לאלה של כלי הקיבול אצל הנקבה. כשהחיבור מהודק היטב, הם מתנועעים עד שהזרע של הזכר משתחרר. .4 ההתעברות בני האדם משריצים ולדות. הם אינם מטילים ביצים. הנקבות שומרות את גוריהן בבטנן תשעה חודשים. .5 הקן בנוי מבטון מזוין, שאותו הם מכסים בקצף ובסיבים קלועים כדי שהמחיצות יהיו שורטות פחות. בפנים הם צוברים כל מיני חפצים מרובעים שפולטים קולות או אור. בהיכנסם לקן, בני האדם נעים הנה והנה ולאחר מכן יושבים בלי נוע בכורסאות ומתחילים לצייץ. המעשה הראשון של הזכר בשובו לביתו הוא להשתין, כפי הנראה כדי לשחרר את חומרי הריח שנועדו לפתות את הנקבה, ואילו המעשה הראשון של הנקבה הוא לאכול שוקולד. .6 הטקסים האנושיים לבני האדם שעל כדור הארץ יש טקסים זרים ומוזרים. עם בוא עונת הקיץ הם נודדים לאזורים החמים. הנדידה הזאת מתבצעת באטיות רבה. הם נסגרים בתוך מכלי מתכת ובמשך שעות ארוכות מתקדמים עקב בצד אגודל. )ניסוי וורְמְס: אם משאירים זכר לפרק זמן מסוים בתוך מכונית, הוא יוצא מתוכה בפנים מכוסות שערות(. טקס נוסף: מדי ערב הם מדליקים קופסה שפולטת אור כחול ומבלים שעות אחדות בהעדר תנועה מוחלט כשמבטם נעוץ בה. התנהגות משונה זו נלמדת ממש בימים אלה על ידי חוקרינו. נראה כי בני האדם, ממש כמו הפרפרים, הולכים שבי אחר האור הזה. ולבסוף, הטקס המוזר ביותר הוא אולי זה שמדרבן אותם להיסגר מדי יום ביומו באלפיהם בקרונות מטרו בלי חמצן ובלי כל יכולת להתנועע. .7 המלחמה בני האדם אוהבים לקטול אלה את אלה. )ניסוי גְלארְק: הַכניסו שישים בני אדם לסיר והפסיקו להאכילם, בסופו של דבר הם יקטלו אלה את אלה באכזריות מדהימה(. אפשר לזהות מרחוק את שדות הקרב שלהם על פי קולות הנפץ והטרטורים האופייניים לכלי הנשק המתכתיים שלהם. .8 התקשורת בני האדם מתַקשרים בעיקר על ידי הרעדת מיתרי הקול שלהם. הם מניעים את הלשון ומגוונים כך את הצלילים. כיצד לגדל אותם בדירה .1 האיסוף רצוי לאסוף מינים אחדים כדי לחקור אותם בבית בנחת, אך אם מניחים אותם בסיר, אסור לשכוח לחורר את חלקו העליון, וָלא, בני האדם הקטנים יגוועו. בל נשכח אף לא לרגע שהם זקוקים לחמצן. .2 כיצד לטפח את גידולם של בני אדם? אם אנחנו רוצים שבני האדם שלנו יפרו וירבו, עלינו להקפיד תמיד לבחור זוגות: זכר ונקבה. כדי להיות בטוחים שיש בידינו נקבה, בדקו היטב שהיא עוטה בגדים ססגוניים והיא בעלת רעמת שיער ארוכה. שימו לב: יש נקבות נטולות רעמה וזכרים בעלי רעמה. כדי לברר את העניין אחת ולתמיד, די אם נכניס אחת מקרני המישוש שלנו לתוך הסיר. אם הציוץ חד, מדובר בנקבה. .3 כיצד מאכילים אותם? בני האדם מחבבים בדרך כלל פירות, עלים ושורשים כמו גם גוויות בעלי חיים מסוימים. אבל הם בררנים. הם אינם אוכלים את כל הפירות, העלים והשורשים, ואף לא את כל הגוויות. הכי פשוט יהיה אפוא להאכיל אותם בוטנים. מכונה לחלוקת בוטנים, שאפשר לקנות אצל כל סוחר בני אדם, תתאים לצורך העניין. אפשר לתת להם פירורים אחדים של גַרגולים לחים שיחלצו מגרונם גרגורי עונג... שימו לב: אם שוכחים להאכיל קבוצה של בני אדם יותר משבועיים, הם טורפים זה את זה בסופו של דבר )ראו ניסוי גְלארְק(. .4 אֲדָמִיָיה הקן המלאכותי של בני האדם נקרא אדמייה. ניתן למצוא אותו בחנויות )אצל סוחר בני האדם( או לבנות אותו בעצמנו. אך בייחוד, ועלינו לחזור על כך שוב ושוב, יש לחורר נקבים קטנים בחלקו העליון כדי שהם יוכלו לנשום. לא לשכוח לדאוג לחום וללחות. באיזה חום מתרבים בני האדם באופן המוצלח ביותר? ב-72 מעלות יוקאץ מצחיק לראות אותם נפטרים מן הסמרטוטים שעליהם. הם נראים נינוחים, מאושרים ומתמסרים אז לפרייה ורבייה מרובות. שימו לב, אם מספרם של בני האדם בקן גודש את הסאה, יש להגדיל את החלל או להפריד בין הזכרים לנקבות. ולבסוף, מוטב להחזיק את האדמייה מחוץ לטווח השגתם של בעלי חיים מבויתים אחרים. השורחומְסים הם אלה שנוטים במיוחד לאכול בני אדם ברגע שהם מצליחים להבקיע את מכסה האדמייה. .5 האם מותר לאכול בני אדם? נראה שילדים מסוימים אוכלים את בני האדם הקטנים שלהם. דוקטור קרייג, ששאלנו אותו על העניין הזה, סבור מלכתחילה שהם אינם רעילים. עם זאת הואיל ואנשי הפרא שעל כדור הארץ הם אוכלי בשר מובהקים )הם מתענגים על גוויות בעלי חיים מבושלות, מיושנות, ואפילו כבשר נא(, יש לחשוש מפני הידבקות אפשרית בווירוסים מקומיים. .6 האם ניתן ללמד אותם להטוטים? כן, כמובן. אך הדבר מצריך אורך רוח. יש ילדים, מיומנים מאוד, שמצליחים לאלף אותם להביא גזרי עץ או אפילו לבצע קפיצות מסוכנות. די אם מעניקים להם פרס על כל להטוט מוצלח. "בני האדם מוכשרים לפעמים עד כדי כך שהם דומים לנו", יחשבו אחדים מכם. באמת אין צורך להגזים... .7 מה לעשות באדמייה אם מואסים בה? כמו עם צעצועים אחרים, קורה שהילד שביקש אדמייה מואס בה כשהוא גדל. )כשילד אומר: "אמא, תני לי בני אדם במתנה; אני מבטיח לך שאטפל בהם," יש לדעת כי פירוש הדבר הוא שהילד יטפל בהם ארבעה ימים בלבד(. הדחף הטבעי הפשוט ביותר הוא להשליך את בני האדם לכיור, לפח האשפה או לביוב כדי להיפטר מהם. בשלושת המקרים, אם לא נכחדו קודם לכן, נתקלים בני האדם המבויתים שלנו, שלכדנו על כדור הארץ, בבני האדם שלנו שוכני הביבים. אלא שבני האדם מכדור הארץ הם חסרי כל הגנה, "עדינים" מדי ויחוסלו בידי בני האדם שוכני הביבים שרצים הרבה יותר מהר מהם וירדפו אותם עד מוות. אין זה כל כך הוגן אפוא לנהוג כך בחברינו הקטנים למשחק ולזנוח אותם לאנחות. לפיכך אנחנו מייעצים בכל לב לילדים שאינם יודעים עוד מה לעשות באדמייה שלהם )כל שכן אם היא מכילה אנשי פרא מכדור הארץ( להעניק את בני האדם במתנה לילדים עניים מהם, ואלה בלי ספק ישמחו מאוד להמשיך בגידולם. על חבל דק 1 5 ביולי 1610 הכול מתחיל בשחקנים. שבעה שחקנים, שישה גברים ואישה אחת, היא בנצנצים ובתחרה בלויה, הם בבגדי עור ומשי. כולם חובשים מסכות ופאות, מפודרים ומצובעים: אַרְלֵקִינו, סְקָרָמוש, רופא המגפה בעל האף הארוך, אִיזַבֶל החסודה וזֵ´רונְט הזקן והתאוותן. ציפורני רגליהם המוזהבות בורקות מבעד לאבק הדרכים, חיוכיהם מולבנים בגיר, וקולותיהם מחוספסים ומתוקים עד כדי כך שמהרגע הראשון הם קורעים לי את הלב. הם הגיעו בלי התראה מראש, בקרון ירוק וזהוב שקורות העץ שלו שרוטות ומצולקות, אבל הכתובת האדומה עדיין נראתה לעינו של כל מי שהיה מסוגל לקרוא אותה: השחקנים העולמיים של לָזָרִילו! טרגדיה וקומדיה! חיות ונפלאות! וסביב האותיות צעדו נימפות ושדוני יער, טיגריסים ופילים בארגמן, בוורוד ובסגול. למטה, בזהב, נפרשו המילים הגאות: שחקנים בחצר המלך * אני עצמי לא האמנתי בזה, אף על פי שאומרים שלמלך אַנְרִי הזקן יש טעם של איש פשוט, והוא מעדיף מופע חיות פרא או בלט קומי על פני טרגדיות אנינות ביותר. הרי אני עצמי רקדתי לפניו ביום חתונתו, תחת עינה הפקוחה של מריה דה-מדיצ´י. זו היתה שעתי היפה ביותר. הלהקה של לָזָרִילו לא השתוותה לזה בכלל, אבל המופע בכל זאת הזכיר לי נשכחות וריגש אותי הרבה מעבר למיומנותם של השחקנים עצמם. אולי זו היתה אזהרה, אולי זה היה חיזיון חולף מן הימים ההם, לפני שחבלני האינקוויזיציה החדשה הטילו עלינו פיכחות מאולצת; אבל כשהם רקדו, והסגול והארגמן והירוק בערו בבוהק השמש, היה נדמה לי שאני רואה את הדגלים הנישאים הססגוניים של צבאות קדומים נעים בשדה הקרב, מחוות התרסה נגד המלשינים והבוגדים של הסדר החדש. החיות והנפלאות שבכתובת היו בסך הכול קוף במעיל אדום ודוב שחור קטן, אבל חוץ מהשירים ומהתחפושות היו גם בולע אש, להטוטנים, נגנים, לוליינים ואפילו רקדנית על חבל, כך שהחצר להטה מנוכחותם, ופְלֶר צחקה וצווחה בחדווה וחיבקה אותי מבעד לאריג החום של התלבושת שלי. הרקדנית היתה כהה ומתולתלת וענדה על רגליה טבעות זהב. התבונַנו בה כשקפצה על החבל המתוח שז´רונט וארלקינו אחזו בשני קצותיו. לקולו המצווה של הטנבור העיפו אותה באוויר; היא ביצעה היפוך ונחתה בדייקנות בחזרה על החבל, כמו שאני עשיתי פעם. כמעט באותה דייקנות; כי אני הייתי בתיאטר דה-סייה - "תיאטרון השחקים", ואני הייתי "המכונפת", רקדנית השחקים, ההארפיָה המעופפת. כשעליתי על החבל הגבוה במופע הניצחון שלי, נשמעה אנקה והשתררה דממה, וכל הקהל - גבירות ענוגות, גברים מפודרים, בישופים, סוחרים, משרתים, חצרנים ואפילו המלך עצמו - החוויר ובהה בי. אפילו עכשיו אני זוכרת את פניו - את התלתלים המפודרים, את העיניים הלהוטות - ואת פרץ התשואות מחריש האוזניים. הגאווה היא חטא, כמובן, אם כי מעולם לא הבנתי למה. ואפשר גם לומר שהגאווה היא שהביאה אותי למקום שאני נמצאת בו כיום, שהיא זו שדירדרה אותי, אם תרצו, אף על פי שאומרים שאנסוק גבוה יותר בסופו של דבר. הו, ביום הדין אני ארקוד עם המלאכים, ככה אומרת האחות מרגֵריט, אבל היא ברייה עלובה ומשוגעת, רועדת ומתעוותת, שהופכת מים ליין בעזרת תערובת בבקבוק שהיא מחביאה מתחת למזרן שלה. היא חושבת שאני לא יודעת, אבל באולם השינה שלנו, שרק מחיצות דקיקות מפרידות בין המיטות הצרות שבו, אף אחת לא יכולה לשמור סוד במשך זמן רב. כלומר, אף אחת חוץ ממני. המנזר של מארי-הקדושה-מן-הים ניצב בצדו המערבי של חצי האי נואָר-מוסְטְיֶיר. זהו בניין רחב ידיים שמקיף חצר מרכזית, ואגפים מעץ צמודים אליו מהצדדים ומאחור. בחמש השנים האחרונות הוא משמש לי בית, ואין ספק שזהו פרק הזמן הארוך ביותר שנשארתי במקום אחד. אני הנזירה אוגוסט. השאלה מי הייתי פעם לא נוגעת לענייננו. או בכל מקרה - עדיין לא. המנזר הוא אולי מקום המקלט היחיד שאפשר להותיר בו את העבר מאחור. אבל העבר הוא מחלה ערמומית. הוא יכול להינשא על כנף הרוח, בצליל חליל או על רגלי רקדנית. מאוחר מדי, כמו תמיד, אני מבינה את זה עכשיו; אבל אין לי לאן ללכת אלא קדימה. הכול מתחיל בשחקנים. מי יודע היכן זה עלול להיגמר? המופע של רקדנית החבל נגמר. עכשיו הגיע תור הלהטוטנות והמוזיקה, וראש הלהקה )לזרילו עצמו, כך הנחתי( הכריז על קטע הסיום של המופע. "ועכשיו, נזירות טובות!" קולו הבימתי המיומן התגלגל על פני החצר. "כדי להסב לכן עונג ולחזק את רוחכן, כדי לבדר אתכן ולשובב את נפשכן, השחקנים העולמיים של לזרילו גאים להציג קומדיית מנהגים - סיפור עליז ביותר! אני מציג לפניכן..." הוא עשה הפסקה דרמטית והסיר את כובעו המשולש, המעוטר בנוצה, "את ´אהבותיו של נזיר´!" עורב חלף מעל, ציפור שחורה, מבשרת רע. לרגע הרגשתי את משק צלו הצונן על פנַי וזקרתי שלוש אצבעות נגד עין הרע. טפו-טפו, תסתלק! העורב לא התרשם. הוא ריחף בכבדות אל המוט מעל הבאר שבמרכז החצר, ואני הבחנתי בבוהק צהוב ומחוצף בעיניו. למטה נמשך באין מפריע המופע של להקתו של לזרילו. העורב הטה את ראשו לעברי במהירות, בערמומיות. טפו-טפו, תסתלק! פעם ראיתי את אמא שלי מגרשת נחיל של דבורי בר בעזרת הלחש הזה בלבד. אבל העורב רק פער לעברי את מקורו בדממה וחשף פיסת לשון כחולה. התאפקתי מלזרוק עליו אבן. אבל המחזה כבר התחיל: כומר מרושע רצה לפתות נערה יפהפייה. היא מצאה מקלט במנזר, ואהובה הליצן ניסה להציל אותה כשהוא מחופש לנזירה. המחזר הרשע גילה אותם ונשבע שאיש מלבדו לא יזכה בנערה, אך מזימתו סוכלה על ידי הופעתו הפתאומית של קוף, שזינק על ראשו של הרשע ואיפשר לנאהבים לברוח. המחזה היה עלוב למדי; השחקנים עצמם היו תשושים מן החום. כנראה העסקים לא עולים יפה, חשבתי בלבי, אם השחקנים טורחים להגיע עד אלינו. מנזר על אי נידח יכול להציע רק מזון ומקום לינה, ואפילו את אלה לא, כשהחוקים נשמרים בקפידה. אולי יש צרות ביבשת. זו תקופה קשה לנוודים מכל הסוגים. אבל פלר נהנתה מאוד מהמופע, מחאה כפיים והריעה לקוף הצווֵח. לידה ישבה פֵרֶט, הטירונית הצעירה ביותר שלנו, שנראית בעצמה קצת כמו קוף, עם הפנים הקטנים והערניים ופלומת השיער הרכה. היא המתה בהתלהבות. המופע קרב אל סיומו. הנאהבים התאחדו. הכומר הרשע נחשף. הרגשתי סחרחורת קלה, כאילו השמש הכתה בראשי, ובאותו רגע היה נדמה לי שאני רואה מישהו אחר מאחורי השחקנים, עומד מול האור. זיהיתי אותו מיד. לא היה אפשר לטעות בהטיית הראש, בצורת העמידה שלו או בצל הארוך שנפל על האדמה הלבנה והקשה. זיהיתי אותו, אף על פי שראיתי אותו למשך שבריר שנייה בלבד: גִי לֶה-מֶרְל, השַחרור שלי, שמביא לי מזל רע. ואז הוא נעלם. כך זה מתחיל: עם השחקנים, עם לה-מרל ועם הציפור המבשרת רע. המזל מתהפך כמו זרמי הגאות, כך אמא שלי היתה אומרת. אולי פשוט הגיע זמננו להתהפך ולהסתובב אל הצד השני, כמו שהכופרים אומרים שהעולם מסתובב ומביא צל מזדחל אל המקומות שקודם היה בהם אור. אולי לא היה בזה שום דבר. אבל בזמן שהרקדנים עדיין כירכרו ושרו, ירקו אש מבעד לשפתיים אדומות, ציחקקו מאחורי המסכות שלהם, מעדו, השתוללו, גיחכו ורמסו את העפר ברגליהם המוזהבות לקול הטנבור והחליל, היה נדמה לי שאני מבחינה בצל המתקרב בגנבה ומכסה תחתוניות אדומות וטנבור מצלצל, קוף צורח, ליצן, מסכות, איזבל וסקרמוש, בכנפו הארוכה והכהה. חשתי צמרמורת אפילו כאן, באור הצהריים, כשקירות המנזר הלבנים תוססים מחום. תחילתו הקישחת של תהליך חסר רחמים. התהלוכה האטית של קץ כל הזמנים. אני לא אמורה להאמין באותות ובסימנים. כל זה שייך לעבר עכשיו, לתיאטר דה-סייה. אבל למה ראיתי פתאום את לה-מרל, למה דווקא אותו, ואחרי שנים רבות כל כך? מה המשמעות של זה? הצל על עיני כבר חלף. השחקנים הגיעו אל סוף המחזה, השתחוו, מזיעים ומחייכים, ופיזרו על ראשינו עלי כותרת של ורדים. הם ראויים בהחלט ללינת לילה ולמצרכים למסע. לצדי, האחות אנטואן השמנה מחאה את כפותיה הבשרניות, כשפניה סמוקים ממאמץ. פתאום הבחנתי בריח הזיעה שלה, באבק בנחירי. מישהו נעץ קצות אצבעות קשות בגבי; זו היתה האחות מרגריט, פניה הצנומים מעווים בין עונג לכאב, פיה משוך מטה בקשת רוטטת של התרגשות. ריח הגופים סביבי התעצם, ומקרב הנזירות שניצבו בשורה לאורך חומות המנזר המתפצחות מחום עלתה קריאה חדה, פראית ומוזרה, מין כן! כזה של עונג ופורקן, כאילו אנרגיות טבעיות שהשתחררו בחום החדירו מעין טירוף לתשואותיהן. כן! הדרן! כן! הדרן! ואז שמעתי את זה: קול צורם, רם ובודד, שכמעט נבלע בסערת התרועות. האֵם מארי, שמעתי. אם המנזר היא... ושוב הזמזום הקדחתני של החום והקולות, ושוב הקול האחד הזה, גבוה מן השאר. חיפשתי מסביב את מקור הצעקה וראיתי את האחות אלפונסין, הנזירה השחפנית, ניצבת בראש המדרגות של בית התפילה, זרועותיה פשוטות, פניה לבנים ונסערים. רק מעטות מן הנזירות הבחינו בה. הלהקה של לזרילו קדה בפעם האחרונה: השחקנים עברו שוב מסביב עם פרחים וסוכריות, בולע האש פלט פרץ להבה אחרון, והקוף ביצע היפוך באוויר. פניו של ארלקינו נטפו משחת איפור. איזבל - מבוגרת מדי לתפקיד ובעלת כרס בולטת לעין - הלכה ונמסה בחום, פיה הארגמני נמרח כמעט עד אוזניה. האחות אלפונסין המשיכה לצעוק, השתדלה להישמע מעל קולותיהן של הנזירות. "נענשנו!" כך היה נדמה לי שהיא אומרת. "עונש נורא!" כמה מהנזירות נראו נרגזות עכשיו; העונג הגדול ביותר של אלפונסין היה לרַצות עונשים ולהסתגף. "בשם אלוהים, אלפונסין, מה קרה עכשיו?" היא נעצה בנו עיני קדושה מעונה. "אחיותי!" אמרה בהאשמה יותר מאשר ביגון. "אם המנזר מתה!" למשמע המילים האלה נפלה דומייה על כולנו. השחקנים נראו אשמים ונבוכים, כאילו הבינו שאינם רצויים עוד. נגן הטנבור הניח לזרועו להישמט לצדו בצלצול פעמונים חד. "מתה?" כאילו זה לא ייתכן בחום המלובן הזה, מתחת לשמים הרקועים האלה. אלפונסין הינהנה; מאחורַי האחות מרגריט כבר התחילה לקונן. מִיזְרֵרֶה נובִיס, מִיזְרֵרֶה נובִיס... פלר נשאה אלי מבט נבוך, ואני לפַתי אותה בזרועותי בפראות פתאומית. "זה נגמר?" שאלה אותי. "הקוף ירקוד עוד פעם?" הנדתי בראשי. "אני לא חושבת." "למה לא? בגלל הציפור השחורה?" הבטתי בה בתדהמה. בת חמש וכבר היא רואה הכול. העיניים שלה הן כמו פיסות מראה שמשקפות את השמים - היום כחול, מחר סגול-אפור של ענני סערה. "הציפור השחורה," אמרה שוב בקוצר רוח. "היא נעלמה עכשיו." העפתי מבט מעבר לכתפי וראיתי שהיא צודקת. העורב נעלם, הודעתו נמסרה. ואז ידעתי בוודאות שצדקתי בתחושתי. זמננו בשמש הגיע לבסוף אל קצו. נשף המסכות נגמר. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |