|
|||||
|
מלך חורף - סיפור לדוגמא
אורסולה ק' לה גווין עברית עמנואל לוטם |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להגיש לכם סיפור קצר מאת אחת מהטובות והפוריות שבמחברות המדע הבדיוני בכל הזמנים. הסיפור לקוח מתוך "צד שמאל של החושך - ושאר סיפורי חורף" אשר ראה אור לקראת איקון בהוצאת ינשוף. את הספר אגב ניתן להשיג עד סוף החודש בדוכני הוצאת ינשוף שבפסטיבל איקון בלבד. | |||||
| מהכריכה אחורית גנרי איי הוא השליח הראשון של האנושות לכוכב הלכת גֶתֶן, הקרוי גם חורף. מבעד לעיניו אנו משקיפים על עולם אחר, קסום ביופיו: עולם של שלג נצחי, של ממלכות קשות לפיצוח, אשר תושביו שונים מאיתנו עד כמה שיכולים בני אדם להיות שונים משאר האדם. צד שמאל של החושך הוא מסע גילוי מרתק, בחיפוש אחר הווייתו של הגזע האנושי – סיפור המנסה לענות על השאלה איזו דמות תהיה לחברה בלא מגדר ובלא מיניות קבועה. כבר ב־1969, בימי ראשית דרכה של המהפכה הפמיניסטית, תוהה אורסולה ק' לה גווין על מהות הצו החברתי של המגדר ומתארת כיצד הוא משפיע על מבנה החברה האנושית, על מנהגיה ועל אופיה. ביצירת מופת זו, זוכת פרסי הוגו ונבולה, ממזגת אורסולה ק' לה גווין אלמנטים של מיתולוגיה, מיתוס ואגדה לכדי משל מתוחכם על־אודות מיניות האדם ומהותה של האהבה, תוך שהיא מורה את הדרך לספרות הפמיניסטית המודרנית. בשנת 1976 כתבה אורסולה ק' לה גווין פתח־דבר לספר, שבו הציגה את השקפת עולמה כסופרת מדע בדיוני, וב־1994 הוסיפה אחרית־דבר, שבה תיארה את השפעות המהפכה הפמיניסטית על המגדר של כינויי הגוף בתרבות המערבית, וחלקה עם קוראיה את התפישה שהיתה מנחה אותה כיום, אילו כתבה את צד שמאל של החושך לאחר שהגיע הפמיניזם לבשלותו, ולא לפני־כן. שנה אחר־כך כתבה סיפור נוסף, מילדות לבגרות בקרהידה, שגם הוא מתרחש בעולם חורף, ושם הפכה את הקערה על פיה. צד שמאל של החושך, פתח־הדבר, אחרית־הדבר, מילדות לבגרות מקרהידה וסיפור נוסף בשם מלך חורף, מצטרפים יחדיו למהדורה ייחודית ושלמה, ראשונה מסוגה בעולם, של מכלול הסיפורים על אחד העולמות המרתקים ביותר שהציגה ספרות המאה העשרים. "מקורי ושופע המצאות כמו שר הטבעות." מייקל מורקוק "יהלום של סיפור." פרנק הרברט מלך חורף כשמופיעות מערבולות בשטף הזמן הדוהר קדימה, וההיסטוריה נתקלת במכשול ומסתחררת סביב עצמה, כביכול, כמו באותה פרשה מוזרה של ירושת המלוכה בקרהידה, אפשר למצוא תועלת בתמונות: תצלומי־בזק שאפשר ליטול אותם ביד ולהתאימם זה לזה, כדי להשוות את המלך הצעיר עם המלך הזקן, את האב עם הבן, ואפשר גם לסדרם מחדש ולערבבם עד אשר יתנהלו השָנים כסדרן. כי למרות מעשי התעתועים של תקשורת בין־כוכבית באפס־זמן, ושל מסע בין־כוכבי במהירות שנופלת רק במעט ממהירות האור, הזמן (כפי שאמר השגריר אַקסט) אינו הופך את כיוונו; כשם שהמוות אינו יודע תבוסה מהי. לכן, גם אם התמונה המפורסמת מכול היא אותה בבואה חשוכה של הצעיר הניצב מעל הזקן, בעוד הלה מוטל מת במסדרון שתאורתו היחידה באה מהשתקפויות ראי בגומחותיה העמומות של עיר בוערת, הניחו אותה מידכם לרגע. הביטו תחילה במלך הצעיר, משׂושׂ בני עמו, אדם מזהיר ובר־מזל יותר מכל אשר זכו להגיע לגיל עשרים ושתיים; אבל עת צולמה התמונה הזאת היה הצעיר דחוק בגבו לקיר. הוא היה מלוכלך, הוא רעד כולו, פניו היו נטולות ארשת ומטורפות, כי הוא איבד את אותו מאחז מזערי של ביטחון בעולם, הקרוי בשם שפיות הדעת. בראשו התרוצצו בלי־הרף המלים שחזר ושנה במשך שעות או שנים, שוב ושוב, "אני אתפטר. אני אתפטר. אני אתפטר." בתוך עיניו ראה את חדרי הארמון אדומי־הקירות, את המגדלים והרחובות של ארהנרנג בשלג היורד, את המישורים הנעימים של המפל המערבי, את פסגות הקרגב הלבנות, והתכחש לכולם כאחד. "אני אתפטר," אמר באפס קול ושב ואמר בקול, צרח כאשר התקרב אליו שוב האיש הלבוש באדום ובלבן ואמר, "מלכי! נחשף קשר להתנקש בחייך בבית־הספר לאומנים," והרעש המזמזם ניעור שוב, חרש. הוא טמן את ראשו בין זרועותיו ולחש, "חדל, חדל," אבל היבבה המזמזמת התחדדה והתעצמה והתקרבה, באין עוצר, ונעשתה גבוהה וקולנית עד־כדי־כך שחדרה לתוך בשרו, תלשה את עצביו מערוציהם והרקידה את עצמותיו המשקשקות, המקפצות לצליליה. הוא התנודד ופרכס, עצמות חשופות שזורות על מיתרים לבנים דקים, ובכה בדמעות יבשות, וצעק, "צווה – צווה – צריך – להוציאם להורג – להפסיק – להפסיק!" היבבה פסקה. הוא צנח על הרצפה, ערימה משקשקת, מקשקשת. איזו רצפה? לא אריחים אדומים, לא משבצות לבודות, לא בטון מוכתם בשתן, אלא רצפת העץ של החדר במגדל, חדר המגדל שבו היה בטוח, בטוח מפני האיש ההוא, הזקן, המטורף, הנורא, המלך אביו. שם התחבא בצללים מפני הקול ומפני היד הלופתת הגדולה שענדה את טבעת החותם. אבל לא היה מחבוא, לא היה מבטח, לא היה צל. האיש הלבוש שחורים בא גם לכאן ואחז בראשו, הרים אותו, הרים במיתרים לבנים דקים את העפעפיים שניסה לעצום. "מי אני? מי אני?" המסכה השחורה נטולת התוואים ניבטה מטה, והמלך הצעיר התחבט, התייפח, כי עכשיו תתחיל החניקה: הוא לא יוכל לנשום בטרם יפלוט בנשיפה את השם, השם הנכון – "גֶרֶר!" – עכשיו עלה בידו לנשום. הוא הורשה לנשום, הוא זיהה את השחור בעוד מועד. "מי אני?" אמר קול אחר, בעדינות, והמלך הצעיר גישש למצוא את הנוכחות החזקה ההיא שתמיד העניקה לו שינה, מזור, ניחומים. "רֶבָּאדֶה," לחש, "בשם אלוהים! אמור לי מה לעשות..." "ישָן." הוא ציית. הוא ישן שינה עמוקה ונטולת חלום, כי מציאותית היתה: במציאות, הוא היה מת. חלומות באו עם היקיצה, עכשיו. האור האדום היבש והנורא הלא־מציאותי של שקיעת החמה צרב את עיניו ופקח אותן, והוא עמד שוב על מרפסת הארמון והשקיף מטה על חמישים אלף בורות שחורים, נפערים ונסגרים. מהבורות בקעה בשטף עווית של קולות, שוב ושוב, גיהוק קצוב וצורם: שמו. שמו נצרח לתוך אוזניו כהתגרות, כלעג. הוא חבט בכפות ידיו על מעקה הפליז הדק וצעק אליהם, "אני אשתיק אתכם!" הוא לא היה מסוגל לשמוע את קולו, רק את קולם, את קול פיותיו המצורעים של ההמון המפחיד והשנוא, עת צרחו את שמו. – "בוא ונלך מכאן, נגידי," אמר הקול הנעים האחד, ורבאדה משך אותו מהמרפסת אל השקט רחב־הידיים ואדום־הקירות של אולם הראיונות. הצריחה חדלה, כאילו כובתה מכונה. מבטו של רבאדה היה יציב כתמיד, מלא השתתפות. "מה תעשה עכשיו?" שאל. "אני – אני את– אתפטר –" "לא," אמר רבאדה בשלווה. "זה פסול. מה תעשה עכשיו?" המלך הצעיר עמד לו, שותק ורועד. רבאדה עזר לו להתיישב על ספסל הברזל שלו, כי הקירות השחירו כתמיד והצטופפו סביבו עד שהפכו לתא קטן. "להזעיק – ?" "הזעק את משמר הארמון. צווה עליהם לירות לתוך הקהל. לירות על־מנת להרוג. יש ללמד אותם לקח." המלך הצעיר דיבר במהירות ובבהירות, בקול רם וגבוה. רבאדה אמר, "יפה, נגידי, החלטה נבונה! אנו עתידים לצאת מזה בשלום: עוד תראה. האמן לי, נגידי." "אני מאמין לך. אני בוטח בך. הוצא אותי מכאן," לחש המלך הצעיר ואחז בזרועו של רבאדה: אבל ידידו הזעיף את פניו. זה היה פסול. הוא הניס שוב מעליו את רבאדה ואת תקוותו. רבאדה פנה לצאת עכשיו, רגוע ומלא צער, אף־על־פי שהמלך הצעיר התחנן לפניו שיעצר, שיחזור, כי הרעש התחיל מחדש, חרישי, הזמזום המייבב ששיסע את נפשו לגזרים, והאיש באדום ובלבן כבר התקרב אליו שוב על־פני רצפה אדומה שאין לה סוף. "מלכי! נחשף קשר להתנקש בחייך בבית־הספר לאומנים –" בקצה רחוב הנמל הישן, עד שפת המים, בערו פנסי הרחוב באור עז, תהומי. השומר פֶּפֶּנֶרֶר סייר במקופו, הציץ לתוך אותו קמרון ריק ומשופע של אור בלא שציפה לראות מאומה, אבל ראה יצור קרב אליו על רגליים כושלות. פפנרר לא האמין בפּוֹרנגרוֹפּים, אבל עכשיו ראה לפניו פורנגרופּ, יצור־ים רירי מתנודד על כפות רגליים דקות, קרומיות, משתנק באוויר היבש... סיפורי מלחים זקנים הסתלקו ממחשבתו והוא ראה אדם, חולה או שיכור או מסומם, והוא רץ במורד רחוב הנמל הישן בין קירותיהם האפורים האטומים של מחסנים וצעק, "אתה שם! עצור במקומך!" היה זה איש צעיר וגבה־קומה, עירום למחצה ומטורף למראה. בעודו מתנשף, "עזור לי," והשומר מושיט אליו את ידו, בגדו בו עצביו והוא חמק באימה חולנית וברח. הוא עבר כמה צעדים במרוצה, מעד, השתטח והחליק על אבני הרחוב החלקלקות מכפור. פפנרר שלף את אקדחו ונתן לו הלם של 0.14 שניות, המנה הדרושה כדי להפסיק את פרפוריו; ואז כרע ברך לידו, אחז במכשיר הקשר והזעיק מכונית מהרובע המערבי. הברנש היה שרוע לו, רופס כמו פגר, עיניו ופיו פתוחים למחצה, זרועותיו פרושות משני צדדיו כפי שנפל. בשתי הזרועות היו דבוקות צפופות של דקירות זריקה, על הקיבורת ועל פנים האמה. פפנרר רחרח את הבל פיו, אבל לא קלט את ניחוחו השרפי של אוֹרגרֶבי. יש לשער שהוא לא היה מתמכר, אלא סומם. גנבים, או נקמת בית־אב פולחנית. גנבים לא היו משאירים את טבעת הזהב על האצבע המורה שלו: תכשיט כבד, מגולף, רחב כמעט כפרק האצבע. פפנרר התכופף עוד יותר כדי להתבונן בו, ואז הפנה את ראשו להביט בפנים החבוטות ונטולות המבע הנחות על אבני המרצפת בצדודיתן כלפיו, תחת פגיעתו הצורבת של אורם הנוקב של פנסי הרחוב. פפנרר הוציא מכיסו מטבע חדש של רבע כתר והביט בצדודית השמאלית הטבועה בבדיל הנוצץ, ושוב בצדודית הימנית הטבועה באור ובצל ובאבן קרה; וכששמע את המהום המכונית החשמלית היורדת בדרך הארוכה אל רחוב הנמל הישן, החזיר את המטבע בחיפזון לכיסו ומלמל, "שוטה ארור." המלך ארגוון יצא לציד בהרים, מכל מקום, לפני כשבועיים; זה היה בכל מהדורות החדשות. "עליך להבין," אמר הוֹגֶה הרופא, "אנחנו רשאים להניח שהוא קיבל את טיפול עיצוב הנפש; אבל לא נוכל להפיק רמזים של ממש מעצם העובדה. יש יותר מדי אנשים בקרהידה, ובאורגוריין, שהם מומחים לעיצוב נפש. לא פושעים, שהמשטרה אולי יודעת עליהם משהו, אלא מורים או רופאים מכובדים. והסמים מצויים בידי כל רופא. אשר לחילוץ דברים ממנו עצמו, אם הם מיומנים, ולוּ במקצת, חזקה עליהם שחסמו את כל מה שעשו בפני הגישה הרציונלית. כל הרמזים יהיו קבורים, השׁאות ההפעלה יהיו חבויות, ופשוט איננו יכולים לנחש את השאלות שעלינו לשאול. אין שום דבר, למעט השמדת המוח, שיאפשר לנו לעבור על כל הטמון בנפשו; ואפילו בהיפנוזה ובסימום כבד, המסוכן כשלעצמו, לא יהיה ביכולתנו להבדיל בין רעיונות ורגשות מושתלים לבין רעיונותיו ורגשותיו העצמאיים שלו. אולי הנוכרים יוכלו לעשות משהו, אם כי אני מפקפק במדע הנפש שהם כה מתרברבים בו; ומכל מקום, זה מחוץ להישג ידנו. יש לנו רק סיכוי ממשי אחד." "והוא?" שאל הנגיד גרר בקול נטול רגש. "המלך הוא אדם זריז והחלטי. בהתחלה, לפני ששברו אותו, אולי ידע מה עומדים לעשות לו, ולכן הקים איזו חסימה או התנגדות, השאיר לעצמו פתח מילוט כלשהו..." קולו של הוגה איבד את ביטחונו תוך־כדי דיבור, ודעך עד שתיקה בחדר הגבוה, האדום, האפלולי. הוא לא זכה לתשובה מפי הזקן העומד במלבושיו השחורים לפני האח. הטמפרטורה בחדר ההוא בארמון המלך בארהנרנג היתה °12 מעל האפס במקום שעמד הנגיד גרר, ובאמצע הדרך בין שתי האחים הגדולות היתה °3; בחוץ ירד שלג קל, והטמפרטורה היתה נוחה, °17–. האביב הגיע לחורף. האחים בשני צדי החדר שאגו באדום ובזהוב, זללו בולי־עץ שעוביים כירך אדם. פאר, מותרות זעומים, הדרה בזבזנית, אח מבוערת, זיקוקין די־נור, ברקים, מטאורים, הרי־געש, בדברים אשר כאלה הסתפקו בני קרהידה בעולם חורף. אך מלבד המושבות הארקטיות שמעל קו הרוחב °35, הם לא התקינו מעולם הסקה מרכזית בבניין מבנייניהם, באלף וחמש־מאות השנים שחלפו מאז החל עידן ההמצאות שלהם. הנוחוּת היתה נדירה אצלם, ברוכה בבוֹאה אך לא־מבוקשת: מקרית, כמו חדווה. קוֹרגרי, שישב ליד המיטה, פנה להציץ לרגע ברופא ובנגיד היועץ, אם כי לא דיבר. שניהם חצו מיד את החדר וקרבו אליו. המיטה הרחבה והקשה ניצבה על עמודים מוזהבים גבוהים, גדושה בגלימות אדומות מפוארות ובשמיכות, ונשאה את גוף המלך בגובה עיניהם. היא נראתה לגרר כמו ספינה חסרת־ניע למול שיטפון אדיר של חושך, נושאת את המלך הצעיר אל תוך צללים, זוועות, שנים. ואז, בזוועה משלו, ראה הנגיד הזקן כי עיניו של ארגוון היו פקוחות, בוהות בכוכבים מבעד לחלון צר שהווילון כיסה רק את מחציתו. גרר חשש מפני שיגעון, איוולת; הוא לא ידע מפני מה חשש. הוגה התרה בו מלכתחילה: "הוא לא 'יהיה עצמו', הנגיד גרר. הוא סבל שלושה־עשר ימים של עינויים, הטלת מגור, תשישות וטיפול נפשי. ייתכן שנגרם לו נזק מוחי, ודאי שיהיו השפעות לוואי והשפעות מאוחרות של כמה סמים." לא החשש ולא ההתראה חצצו בעד ההלם. עיניו הבהירות והתשושות של ארגוון פנו אל גרר והשתהו עליו לרגע, בלא מבע: ולבסוף ראו אותו. וגרר, גם אם לא ראה את השתקפות המסכה השחורה, ראה את השנאה, את הפלצות, ראה את מלכו הצעיר, האהוב עליו עד־אין־קץ, משתנק בזוועת שוטים ונאבק עם קורגרי, עם הוגה, עם חולשתו שלו, בניסיון לברוח מגרר והלאה. הנגיד הזקן עמד באמצעו הקר של החדר, במקום שראש המיטה הגבוה כחרטום ספינה הסתירוֹ מעיני המלך, ושמע אותם מרגיעים את ארגוון ומשכיבים אותו שוב. קולו של ארגוון נשמע נבוב, ילדותי ונרגן. כך דיבר המלך הזקן אֶמרָן בשיגעונו, בקול ילד. ואז שתיקה, והאחים הגדולות בערו. קורגרי, משרתו האישי של המלך, פיהק ושפשף את עיניו. הוגה מדד משהו מתוך צלוחית לתוך מזרק. גרר עמד נואש. בני, בני, מלכי, מה עוללו לך? אמון כה רב, הבטחה כה נאה, אבדו, אבדו... כך התאבל האיש שנראה כמו גוש סלע שחור מגולף למחצה, איש כבד, זהיר, בוטה, כך יסרו אותו יגונו, אהבתו ומסירותו למלך הצעיר, שרק בזכותו היה העולם שווה בטרחתו בעיניו. ארגוון דיבר בקול: "בני –" גרר התחלחל, חש כאילו נתלשו המלים מתוך נפשו שלו; אבל הוגה, שלא היתה בו אהבה מייסרת, הבין ואמר חרש לארגוון, "לנסיך שלום, מלכי. הוא ואמו נמצאים בטירת ווֹרלֶבֶר. אנחנו עומדים בקשר רדיו קבוע עמם. הפעם האחרונה היתה לפני שעתיים. הכול שפיר שם." גרר שמע את התנשמותו החורקנית של המלך והתקרב במקצת למיטה, אם כי נותר נסתר עדיין מאחורי לוח הראש המרופד באדום. "האם הייתי חולה?" "עדיין לא החלמת, מלכי," אמר הרופא בלי רגש. "איפה –" "בחדרך שלך, מלכי, בארמון בארהנרנג." אבל גרר, שהתקרב אם כי לא יצא למקום שבו יוכל ארגוון לראות את פניו, אמר, "אתה בביתך עכשיו. איננו יודעים איפה היית." פניו החלקות של הוגה התקמטו בזעף, אם כי לא ההין, הגם שהיה רופא ולכן אדון לכולם במובן ידוע, להזעיף פנים במישרין למול הנגיד היועץ. קולו של גרר לא הטריד כמדומה את המלך, ששאל עוד שאלה או שתיים, שפוי ומרוכז, וחזר לשכב דומם. לבסוף עשה קורגרי, אשר ישב עמו מאז הובא לארמון (בליל אמש, בחשאי, בדלתות צדדיות, כמו המתאבד המחפיר של תקופת השלטון הקודמת, אבל לגמרי במהופך), קורגרי עשה מעשה של זילות במלכות: הוא לא קם מעל הכיסא הגבוה שעליו התכרבל, אלא השמיט את ראשו על צד המיטה ונרדם. השומר בפתח פינה את מקומו לשומר חדש, בחילופי לחישות. פקידים באו וקיבלו הודעה חדשה לפרסום על מצב בריאותו של המלך, בחילופי לחישות. אחרי שגילה תסמינים קשים של קדחת־הוֹרם במהלך מסע ציד במרומי הקרגב, הוחש המלך במכונית פרטית לארהנרנג ועכשיו הוא מגיב על הטיפול באורח מניח את הדעת, וכו'. הרופא הוגה רם איר הוֹגֶרֶמֶה הנמצא בארמון פרסם את ההודעה הבאה, וכו' וכו'. "יחזיר לו אלוהים את בריאותו," אמרו אנשים בבתים קטנים כשהדליקו את האש בקמין המזבח; נשים זקנות אמרו, "זה מפני שהוא מתרוצץ בעיר בלילה ויוצא לציד במתלולים המושלגים ההם, מעשי שטות ואיוולת," אבל השאירו את הרדיו דולק כדי לשמוע את מהדורת החדשות הבאה. אנשים רבים מאוד באו והלכו והשתהו ופטפטו במשך היום הזה בכיכר הגדולה שלפני הארמון, צפו ביוצאים ובנכנסים, צפו במרפסת הריקה מאדם; אפילו עכשיו היו שם עדיין כמה מאות אנשים, עומדים בסבלנות בשלג. ארגוון השבעה־עשר היה אהוב בנחלתו. אחרי אכזריותו האטומה של אביו אמרן, ששלטונו הסתיים בצל השיגעון ובפשיטת־רגל ממלכתית, בא הוא: פתאומי, אבירי, צעיר, משנה את הכול; שפוי וממולח, אך עם ברק של נדיבות בכל מעשיו. היתה בו האש, היה בו הניצוץ שביקשו בני עמו. הוא היה כוחו ומרכזו של עידן חדש, אדם שנולד, זו הפעם, למלוך בממלכה הנכונה. "גרר." היה זה קול המלך, וגרר חש אליו, נוקשה ומהיר, דרך החום והקור של החדר הגדול, המואר באש והחשוך. "נגידי?" ארגוון התיישב. זרועותיו רעדו ונשימתו השתנקה בגרונו; עיניו צרבו את גרר מבעד לאוויר החשוך. ליד ידו השמאלית, שענדה את טבעת החותם של שושלת הארגה, נחו פניו הרדומות של המשרת, שלוות, נטושות. "גרר," אמר המלך, במאמץ ובבהירות, "זמן את המועצה. אמור להם, אני אתפטר." כה בוטה, כה פשוט? כל הסמים, הטלת האימה, ההיפנוזה, ההשאה, העירורים העצביים, צימודי הסינפסות, ההלמים החשמליים שתיאר באוזניו הוגה, למען התוצאה הבוטה הזאת? ואף־על־פי־כן, החשיבה השקולה תצטרך לחכות. עליהם להתמהמה. "מיד לכשתשוב לבריאותך, מלכי –" "עכשיו. זמן את המועצה, גרר!" ואז נשבר המלך, כמו מיתר קשת שנקרע, וגמגם בחמת זעם ופחד שלא מצאה פשר או חוסן להתבטא בהם; ועדיין ישן משרתו הנאמן, חירש לצד עינוייו. בתמונה הבאה הדברים מתנהלים טוב יותר, ככל הנראה: הנה המלך ארגוון השבעה־עשר, בריאותו תקינה ובגדיו טובים, צעיר נאה העומד לסיים ארוחת בוקר גדולה. הוא מדבר עם התריסר הקרובים אליו מבין ארבעים או חמישים האנשים השותפים לסעודה או המגישים אותה (ייחוד הוא מנת־חלקו הטבעית של המלך, מה שאין כן פרטיות), וחובק את כל היתר בנדיבות מבטיו ובאדיבותו. הוא נראה, כפי שאמרו כולם, כמי שחזר לעצמו לגמרי. אבל אפשר שהוא לא חזר לעצמו לגמרי; משהו חסר, שלוות נעורים מסוימת, שאת מקומה תפסה סגולה דומה אך פחות מניחה את הדעת, מין אדישות. הוא צץ ובוקע מתוכה בשנינות ובחמימות, אבל תמיד שב ושוקע בה, בחשכה ההיא שבולעת אותו ועושה אותו אדיש: פחד, כאב, החלטיות? הנייד אקסט, שגריר מיוחד ומוסמך לחורף מטעם אקוּמן העולמות הידועים, שעשה את ששת הימים האחרונים בדרכים, בניסיון להריץ מכונית חשמלית במהירות של יותר משלושים וחמישה מילין בשעה ממישנורי שבאורגוריין לארהנרנג שבקרהידה, לא התעורר בעוד מועד לארוחת הבוקר, ולכן הגיע לאולם הראיונות בשעה היעודה, אבל רעב. המלך טרם נכנס. ראש המועצה הזקן ודודן המלך, הנגיד גרר רם איר וֶרהֶן, פגש את הנוכרי בפתח האולם הגדול ובירך אותו באדיבות הקרהידית שאינה מרבה במלל. השגריר השיב כמיטב יכולתו; הוא הבחין, תחת מליצותיו של גרר, ברצון לומר לו משהו. "שמעתי שהמלך החלים לחלוטין ממחלתו," אמר, "ועזה תקוותי שזו האמת." "אין זו האמת," אמר הזקן, וקולו נעשה בוטה וחסר־גוון. "נגידי אקסט, אני אומר לך זאת מתוך אמון בשמירת סוד; אין עוד עשרה אנשים מלבדך בקרהידה שיודעים את האמת. הוא לא החלים. הוא לא היה חולה." אקסט הנהן. הוא שמע שמועות, כמובן. "הוא נהג לשוטט בעיר לבדו, לפעמים. היה חומק ממלוויו ומשומריו. לילה אחד, לפני שישה שבועות, הוא לא חזר. איומים והבטחות הגיעו, בלילה ההוא, אלי ואל הנגיד השני של המועצה. אם נכריז על היעלמותו, הוא יירצח; אם נמתין בדממה שבועיים, הוא יוחזר. שמרנו על שתיקה, שיקרנו לבת־הזוג שנשלחה לוורלבר, פרסמנו חדשות כוזבות. כעבור שלושה־עשר לילות הוא נמצא משוטט על שפת הנהר. הוא סומם וקיבל עיצוב נפש. בידי איזה אויב, איזו סיעה, איננו יודעים עדיין, עלינו לפעול בסודיות גמורה, איננו יכולים לערער את ביטחון הציבור בו – זה קשה: אין לנו קצה חוט, והוא אינו זוכר דבר וחצי־דבר מהיעדרותו. אבל מה שנעשה לו גלוי לעין. רצונו נשבר, ודעתו הוטתה לדבר אחד ויחיד. הוא מאמין שעליו לוותר על הכס." הנעימה נשארה נמוכה ופשוטה; העיניים חשפו מצוקה. והשגריר שפנה פתאום ראה את ההד, את הבבואה של אותה מצוקה עצמה, בעיניו של המלך הצעיר. "מנהל את הראיון שלי במקומי, דודני?" ארגוון חייך, אבל היתה סכין בחיוכו. היועץ הזקן ביקש סליחה בקול נטול־רגש, השתחווה ויצא, איש זקן וכבד־תנועה שעשה את דרכו בחיפזון במסדרון ארוך ואדום. ארגוון הושיט את שתי ידיו לשגריר, במחווה של ברכה בין שווים, כי קרהידה הכירה באקוּמן כממלכה־אחות, גם אם איש לא ראה אותה עדיין. אבל דבריו לא היו המלל המנומס שציפה אקסט לשמוע. "תודה לאל שבאת," אמר. "יצאתי לדרך מיד עם קבלת המסר ממך. הדרכים עדיין מכוסות קרח במזרח אורגוריין, וגם במפל המערבי, מילין רבים מעבר לגבול; לא הצלחתי להתקדם במהירות של ממש. אבל שמחתי מאוד לבוא. וגם שמחתי לצאת." אקסט חייך כשאמר זאת, כי הוא והמלך הצעיר היו שרויים ביחסים שניתן לתארם כקשרים דיפלומטיים אינטימיים. כדי להבין את פשר ברכתו האישית הפזיזה של ארגוון, ידע, יהיה עליו להמתין. "אורגוריין היא ארץ שמגדלת קנאים חסרי־סובלנות כשם שנבלה מגדלת רימות, כפי שאמר אחד מאבותי. אני מרוצה על שאתה מוצא מעט פורקן פה בקרהידה. אם כי יש לנו כמה קנאים משלנו. גרר סיפר לך שנחטפתי, וכן הלאה? כן. שאלתי את עצמי אם היו אלה אחדים מהקנאים שונאי־הנוכרים שלנו, החושבים שהאקוּמן שלך מתכוון לשעבד את עולמנו. קרוב יותר לוודאי שאחת הסיעות המשפחתיות הוותיקות מקווה לרכוש השפעה באמצעותי. או סיעת האצילים. הם היו כה קרובים לשליטה מלאה בשנותיו האחרונות של אבי; אינני פופולרי מאוד בקרב האצילים... אין לדעת, לפי שעה. מה מוזר, לדעת שראיתי את האנשים האלה פנים אל פנים, ובכל זאת איני יכול לזהותם. מי יודע אם איני רואה את הפנים האלה יום־יום? ובכן, אין תועלת במחשבות כאלה. הם מחו את כל עקבותיהם. אני בטוח רק בדבר אחד. הם לא אמרו לי שעלי להתפטר." הוא פסע לצד השגריר בחדר הארוך והגבוה לאין שיעור, לעבר הבימה והכיסאות שבקצהו הרחוק. החלונות לא היו אלא חריצים, כנהוג בעולם הקר הזה; רצועות אדמדמות־חומות של אור שמש נשרו מהם באלכסון על אריחי הרצפה האדומים, אפלולית וסנוורים בעיניו של אקסט. הוא נשא את מבטו אל פניו של המלך הצעיר בתאורה הקודרת והמתחלפת ההיא. "אם כן, מי אמר זאת?" "אני אמרתי." "מתי, נגידי, ומדוע?" "כשהם החזיקו בי, כשהם שיפצו אותי על־מנת שאתאים לתבניתם ואשחק את משחקם. מדוע? על־מנת שלא אתאים לתבניתם ולא אשחק את משחקם! הקשב לי, הנגיד אקסט, אילו רצו במותי היו הורגים אותי: הם רצו שאחיה, שאשלוט, שאמשול, שאהיה מלך. בתור שכזה אמלא אחר פקודותיהם שהוטבעו במוחי, ואשיג את מבוקשם למענם. אני כלי בידיהם: נבער מדעת, אבל מוכן לשימוש. וכי למה הניחו לי לחיות, אם לא לשם כך?" כל הדברים האלה ניתכו במלוא חריפותם על הבנתו של אקסט, אבל הוא היה זריז־הבנה, שכן זהו הכישור הבסיסי הדרוש לנייד של האקוּמן; ומלבד זאת, ענייני קרהידה, המתיחויות והחתרנויות של אותה ממלכה תוססת, היו ידועים לו היטב. למרות ריחוקו של חורף וקרתנותו, הממלכה החשובה ביותר בו, קרהידה, היתה גדולה לא פחות מכל אומה חברה באקוּמן בימים טרופים אלה, ונמרצת יותר ממרביתן. דיווחיו של אקסט נידונו במועצות המרכזיות של האקוּמן, במרחק של שמונים שנות־אור ממנה; שיווי־המשקל של השלם נשען על כל חלקיו. לכן הבין אקסט וחשב במהירות, והוא אמר כשהתיישבו שניהם בכיסאות הגדולים והנוקשים שעל הבימה, "על־מנת – אולי – שתתפטר?" "ואשאיר את בני כיורש העצר, עם עוצר שבחרתי בעצמי? הם לא ירוויחו הרבה מזה." "בנך הוא עולל, ואתה מלך חזק מאוד... את מי תעשה עוצר?" המלך קימט את מצחו. הוא אמר, בקול צרוד למדי, "גרר." אקסט הנהן. "ודאי שהוא אינו כלי בידי סיעה מן הסיעות." "לא. הוא אינו כלי," השיב ארגוון, אך בלי חמימות. שתיקה קלה. "האם אמת היא ש... שהמדע של עולמותיך עשוי לסתור את מה שנעשה לי, הנגיד אקסט?" "זה ייתכן. במכון שבאוֹלוּל. אבל אם אשלח להזעיק מומחה הלילה, הוא יגיע בעוד עשרים וארבע שנים... אינך מודע לשינוי בתכונה מסוימת כלשהי..." אבל נער נכנס דרך דלת צדדית מאחוריהם, הציג שולחן קטן ליד כיסאו של השגריר והניח עליו קערות של פרי, תפוח־לחם פרוס, ספל כסף של בירה. ארגוון הבחין, אם כן, שאורחו החמיץ את ארוחת הבוקר. מזונות חורף, רובם מן הצומח ורובם לא־מבושלים, היו אמנם תפלים לטעמו של אקסט, אבל הוא פנה אליהם עכשיו בהכרת־תודה; ומכיוון ששיחה רצינית אינה ראויה בשעת סעודה, עבר ארגוון לדברים בטלים. "פעם, הנגיד אקסט, אמרת משהו שהשתמע ממנו, כמדומה, שכל בני־האדם בכל העולמות הם שארי־בשר. האם טעיתי בהבנת דבריך?" "ובכן, בתחום שידוע לנו, ואין הוא אלא חלק זערורי של החלל המאובק תחת מרישי היקום, כל בני־האדם שפגשנו עד כה הם אכן בני־אדם. אבל השאֵרוּת נמשכת לאחור כשלוש־מאות וחמישים אלף שנה, אל התקופה שקדמה להַיין. ההיינים הקדמונים התיישבו במאה עולמות." ארגוון צחק, צחוק מתרונן. "שושלתי, שושלת הארגה, שולטת בקרהידה זה שבע־מאות שנה. הזמנים שלפני־כן נקראים בפינו 'ימי קדם'." "וכך קוראים אנו לעידן האויב, 'ימי קדם', וזה היה לפני פחות משש־מאות שנה. הזמן מתמתח ומתכווץ; משתנה עם העין, עם הגיל, עם הכוכב, עושה כל דבר מלבד זאת – אין הוא נסוג לאחור, ואין הוא חוזר על עצמו." "אדירי האקוּמן חולמים איפוא על שיקומה של אותה אימפריה קדומה באמת ובתמים של ההיין; קיבוץ כל עולמות האדם, העולמות האבודים, שוב יחדיו?" אקסט הנהן תוך שלעס תפוח־לחם. "על שזירת מידה של הרמוניה ביניהם, לפחות. החיים אוהבים לדעת את עצמם, עד גבולותיהם הרחוקים ביותר. לחבוק מורכבות בחדווה. כל העולמות האלה והצורות והדרכים השונות של הנפשות ושל החיים בהם: יחדיו הם יפיקו הרמוניה מרהיבה באמת ובתמים." "שום הרמוניה אינה עומדת לעד," אמר המלך הצעיר. "מעולם לא הושגה הרמוניה," אמר השגריר. "ההנאה היא בניסיון." הוא הריק את ספלו ומחה את אצבעותיו במפית של עשב קלוע. "זו היתה הנאתי כמלך," אמר ארגוון. "היתה ואיננה." "מלכי –" "היא תמה ונשלמה. האמן לי. יש בדעתי להחזיק בך כאן, הנגיד אקסט, עד שתאמין לי. אני זקוק לעזרתך. אסור לי לשלוט בארץ הזאת. איני יכול להתפטר כנגד רצונה של המועצה. היא תצביע נגדי. אם לא תוכל לעזור לי, יהיה עלי להמית את עצמי." הוא אמר זאת בקול מיושב, אבל אקסט ידע היטב שבקרהידה, התאבדות היא המעשה הנקלה מכול, חסרת כל צידוק, ראויה לבוז ולא לרחמים. "בדרך זו או אחרת," אמר המלך הצעיר. השגריר כרך את גלימתו הכבדה סביבו; הוא חש קור; הוא חש קור זה שבע שנים רצופות, מאז בואו לחורף. "נגידי," אמר, "נוכרי אני בעולמכם, עם קומץ של עוזרים, ומכשיר קטן שבאמצעותו אני יכול לשוחח עם נוכרים אחרים בעולמות רחוקים. אני מייצג סמכות, אבל אין לי שום סמכות, למרות התואר שלי. כיצד אוכל לעזור לך?" "יש לך ספינה באי הורדן." "אה, מזה חששתי," אמר השגריר המיוחד והמוסמך, בלי להניד עפעף. "נגידי, הספינה הזאת מיועדת לטוס לאולול, מרחק עשרים וארבע שנות־אור מכאן. האם מובן לך מה פירוש הדבר?" "מנוסה מזמני שלי, שבו נעשיתי מכשיר של זדון." "מנוסה – אין מנוסה," אמר אקסט, ונפשו המוצקה נרעשה במקצת. "לא, נגידי. אנא מחל לי. בפירוש לא – איני יכול להיענות לרצונך –" גשם אביבי מקפיא הצליף באבני המגדל, רוח ייבבה בפינות הגג ובעיטוריו. בפנים היה הכול שקט, מוצל. מנורה קטנה אחת, סכוכה, דלקה מעבר לדלת. האומנת שכבה במיטתה, נוחרת קלות, התינוק שכב בעריסתו, ראשו מטה וישבנו מעלה. האב עמד ליד העריסה. הוא השיט את מבטו בחדר, או מוטב לומר, ראה אותו בלא שהסתכל בו, כי הכיר אותו על בוריו גם בחושך; הוא עצמו ישן בו כשהיה ילד קטן, זו היתה נחלתו הראשונה. בזהירות החליק את כף ידו הרחבה תחת הראש הצמרירי הקטן וענד סביבו שרשרת שעליה נתלתה טבעת כבדה ובה מגולפים סמליהם וסימניהם של נגידי הארגה. השרשרת היתה ארוכה הרבה יותר מדי, וארגוון קשר בה קשר לקצר אותה, כי חשש פן תתפתל סביב צווארו של התינוק ותחנוק אותו. בציותו זה לדאגה פעוטה, ביקש לשכך את הפחד הנורא שמילא אותו, ואת אומללותו. הוא הצמיד את פניו ללחי התינוק ולחש, "חיה לאורך ימים, בני, משול היטב..." והוא פנה ויצא חרש מחדר המגדל, מלבבה של ממלכה אבודה. הוא ידע כמה דרכים לצאת מהארמון בלא שירגישו בו. הוא בחר בבטוחה מביניהן, ומשם עשה את דרכו לנמל החדש ברחובות המוארים היטב, שטופי הגשם המעורב בשלג, בדד. עכשיו אי־אפשר לראותו. באיזו עין תצפו בתהליך שמהירותו נופלת רק במאית של מיליונית האחוז ממהירות האור? עכשיו אין הוא מלך, וגם אין הוא איש; הוא מועתק; הרי לא תוכלו לקרוא איש לבן־תמותה כמוכם, אם זמנו עובר עליו כה לאט, פי שבעים אלף לאט יותר מזמנכם שלכם. הוא מבודד במידה בל־תשוער. דומה כאילו אין הוא מבודד כלל, לא יותר מכפי שתוכלו לומר על מחשבה חולפת שמבודדת היא; דומה כאילו אין הוא נע למקום מן המקומות, כפי שמחשבה אינה נעה. אך בכל זאת, במהירות קרובה מאוד למהירות האור ועדיין נופלת ממנה במעט, הוא נוסע. הוא שרוי במסע. מהיר כמחשבה. גילו הוכפל כאשר הגיע, בטרם הזקין ביממה אחת, לחלק של המרחב החובק בעיקומו גרגר אבק בשם אוֹלוּל, כוכב־הלכת הרביעי של שמש צהבהבה. וכל זה עבר עליו בדממה גמורה. ועכשיו, ברעש, ובאש ובשצף־קצף מטאורי שיש בו כדי להרנין כל לב קרהידי, כי חובבי תפארת הם, נוחתת הספינה החכמה על הקרקע, שוקעת בין להבות באותה נקודה עצמה שממנה יצאה כחמישים וחמש שנים לפני־כן; וכעבור שעה קלה, גלוי לעין, קל במשקלו, חסר ביטחון, הוא יוצא ממנה ועומד לרגע בפתח, מחפה על עיניו מפני אורה של שמש לוהטת, זרה ומוזרה. אקסט שלח הודעה על בואו, כמובן, במשדר הבו־זמני, לפני עשרים וארבע שנים או שבע־עשרה שעות, תוכלו לראות זאת כרצונכם; ואדירי האקוּמן ושלישיו באו לקבל את פניו. כלי המשחק הפעוטים אינם נעלמים מעיניהם של השחקנים הללו המנהלים את המשחק הגדול, והאיש הזה שהגיע לידיהם לא היה כלי משחק פעוט. אחד מהם השקיע כמה חודשים מעשרים וארבע השנים בלימוד קרהידית, למען יהיה לארגוון אדם שיוכל לדבר עמו. ונאומו הראשון היה שאלה: "מה חדש בקרהידה?" "הנייד אקסט ומחליפו שלחו תקצירי אירועים דרך־קבע, וגם כמה הודעות אישיות אליך; תמצא את כל החומר במגוריך, מר הארגה. על רגל אחת, שנות העוצרוּת עברו בלא אירועים מיוחדים, אחרי תקופת שפל קצרה בשנים הראשונות. יישוביכם באיזור הארקטי ננטשו באותה תקופה, אבל אורגוריין פתחה לאחרונה בניסיון התיישבות ביבשת הקוטב הדרומי. בנך עלה לכס כשהיה בן שמונה־עשרה, והוא מושל עכשיו זה שבע שנים." "כן, הבינותי," אמר האיש שנישק את ילדו בן השנה בליל אמש. "עלי לומר לך, מר הארגה, כי ברגע שתמצא לנכון, המומחים במכון שלנו בבֶּלקסיט –" "כרצונך," אמר מר הארגה. הם נכנסו לתוך נפשו בעדינות רבה, בדרכי עקיפין, ופתחו דלתות. לדלתות הנעולות היו להם מכונות רגישות, שתמיד מצאו את הצירוף הפותח. הם מצאו את האיש בשחור, שלא היה גֶרֶר, ואת רבאדה הרחום והחנון, שלא היה רחום ולא היה חנון; הם עמדו עמו על מרפסת הארמון, וטיפסו עמו בנקיקי סיוטים אל החדר שבמגדל; ולבסוף, הוא שהיה צריך לבוא ראשון, האיש באדום ובלבן, ניגש אליו ואמר, "מלכי! נחשף קשר להתנקש בחייך –" ומר הארגה צרח באימה בזויה, והתעורר. "יפה! זה היה המניע הראשון, כמדומני. האות להתחיל לאחזר את כל שאר ההוראות ולהכתיב את נתיב הפוֹבּיה שלך. פרנויה בהשאה. השאה יפהפייה למען האמת, אני חייב לומר. הנה, שתה את זה, מר הארגה. לא, אלה רק מים. קרוב לוודאי שהיית נעשה שליט אכזרי מאין כמוך, אכול פחדים מפני קשרים וקנוניות במידה הולכת וגוברת, מנוכר מעל בני עמך במידה הולכת וגוברת. לא בן־לילה, כמובן. היו עוברות כמה שנים בטרם היית נעשה רודן בלתי־נסבל לחלוטין; אם כי הדעת נותנת שהם תכננו כמה חיזוקים לאורך הדרך. יפה, יפה, אני מבין מדוע מדברים בשבחה של קרהידה, שם בבית־המסלקה. אם תסלח לי על עמדתי האובייקטיבית, קשה מאוד למצוא מיומנות וסבלנות מסוג זה..." כך המשיך לפטפט הרופא, מאחה הנפש, האיש הירקרק־השחור השעיר מאחד העולמות הקטיאניים, בעוד המטופל הולך ומתאושש. "אם כן, טוב עשיתי," אמר מר הארגה לבסוף. "טוב עשית. התאבדות, התפטרות או בריחה היו המעשים היחידים בעלי החשיבות הממשית שיכולת לעשות מרצונך שלך. הם הסתמכו על הציווי המוסרי שלכם האוסר על התאבדות, ועל האיסור שתטיל המועצה על התפטרותך. אך מכיוון שהיו שאפתנים בעצמם, התעלמו מאפשרות ההתנערות; וכך נותרה לפניך דלת פתוחה אחת ויחידה. רק אדם איתן בנפשו (פשוטו כמשמעו) היה בוחר בחלופה היחידה ההיא, כפי שבחרת אתה... ובכן, אני מתאר לעצמו שיצפו לראותך בבית־המסלקה בקרוב, לדון בעתידך, משהנחנו את עברך במקום הראוי לו – מה?" "כרצונך," אמר מר הארגה. הוא שוחח עם אישים מסוימים בבית־המסלקה האקוּמני לעולמות המערביים; וכשהציעו לו ללמוד בבית־הספר, הוא נעתר ברצון. כי במחיצת האישים נוחי־המזג הללו, שסגולתם העיקרית היתה כמדומה עצב צונן ועמוק, שאין הבדל בינו לבין עליצות חמימה ועמוקה – במחיצתם ידע מלך קרהידה לשעבר כי אין הוא אלא ברברי, חסר־דעת וחסר־חוכמה. הוא למד בבית־הספר האקוּמני. הוא חי עם אחרים, בני העולם ונוכרים, בקסרקטין ליד בית־המסלקה בקריית וַקסטסיט. מכיוון שמעולם לא היה לו הרבה משל עצמו בלבד, ומכיוון שמעולם לא ידע צנעת הפרט מהי, חיי הקסרקטין לא הכבידו עליו במיוחד. דבר לא הכביד עליו במיוחד, והוא עבר את מלאכותיו ואת ימיו במרץ ובמיומנות, אבל תמיד במידת־מה של לא־אכפתיות. המצוקה היחידה שנחשבה בעיניו היתה החום, חום אולול הנורא שהגיע לפעמים עד כדי °30 מעל האפס באותן עונות יוקדות שאין להן קץ, שבהן לא ירד כלל שלג במשך מאתיים ימים רצופים. וגם כשהגיע החורף המשיך להזיע, כי מעולם לא ירדה הטמפרטורה בחוץ מתחת °7– בערך, ובקסרקטין נשמרה טמפרטורת כבשן גבוהה מזה בעשרים מעלות. הוא ישן בלא מצעים על מיטתו, עירום ומתחבט, וחלם על שלגי הקרגב, על הקרח בנמל הישן, הקרח שנקרם על־פני הבירה בספלו בבקרים צוננים בארמון, על הקור, הקור היקר והמר של חורף. הוא למד הרבה מאוד. כבר בימיו הראשונים באולול למד כי עולמו שלו נקרא באולול בשם חורף, ואולול הוא "העולם": אחת מאותן עובדות שהופכות את היקום על פיו כמו גרב. הוא למד שדגים אינם בהכרח חמי־דם, שמוטב לא לקבל את הצעתו של בן פֶּריפתֶניה להשאיל את אשתו, שתפריט בשרי גורם שלשול למי שמעיו לא הורגלו בו, ושכאשר הוא מבטא את השם אולול כ"אורור," כמה אנשים פורצים בצחוק. הוא ניסה גם להשכיח מעצמו שהיה פעם מלך. ומרגע שנטלו אותו אדירי האקוּמן לידיהם, למד והשכיח מעצמו עוד דברים רבים. הוליכו אותו, בכל המכונות וההתקנים והמלים (אלה היו הפשוטות מכול והתובעניות מכול) שהיה על האקוּמן להשתמש בהם, אל קורטוב של הכרה במשמעותה של הבנת טבעה ותולדותיה של ממלכה בת מיליון שנה, המשתרעת על־פני אלפי מיליוני מילין. כשהתחיל לספוג רמזים לממדיה העצומים של ממלכת האדם הזאת ולכאב העצום ולבזבוז החדגוני של תולדותיה, החל לראות גם מה מצוי מעבר לגבולותיה במרחב ובזמן, ובין הסלעים העירומים ושמשות הכבשן והישימון הבוהק הנמשך הלאה והלאה, הבחין במקורות העליצות והשלווה, במעיינות שאינם נדלים לעולם. הוא למד הרבה מאוד עובדות, מספרים, מיתוסים, אפוסים, ממדים, יחסים וכיוצא באלה, וראה מעבר לגבולות מה שלמד שוב את הלא־נודע העצום, הרב והמפואר. בחיזוק הזה של נפשו ושל הווייתו היה סיפוק גדול; אבל הוא לא בא על סיפוקו. וגם לא תמיד הניחו לו להתקדם עד כמה שהיה רוצה להתקדם בתחומים מסוימים, למשל מתימטיקה והמדעים הפיסיקליים. "התחלת במאוחר, מר הארגה," אמרו לו, "עלינו לבנות על־גבי היסודות שהונחו בעבר. לא עוצבת להיות חוקר, אלא איש מעשה, ואנו מבקשים להשאירך בתחומים שתוכל להפיק מהם תועלת." "איזו תועלת?" הם – הנייד מר גיסט, האתנוגרף, ייצג אותם באותו רגע, מעבר לשולחן הספרייה – הביטו בו בלגלוג ציני. "האם אתה רואה את עצמך כמי שלא יוכל להביא עוד תועלת, מר הארגה?" מר הארגה, שהיה מאופק בדרך־כלל, דיבר בחמת־זעם פתאומית: "כך אני רואה את עצמי, מר גיסט." "מלך בלי ארץ," אמר מר גיסט במבטא טֶרָה הכבד שלו, "גולה מרצון, חשוב כמת בעיני בת־זוגו ובנו וכל בני־עמו, אני מתאר לעצמי שהוא עשוי לחוש את עצמו מיותר במקצת... אבל אם כך, מדוע לדעתך אנו מטריחים את עצמנו בך?" "מטוב לבכם," אמר הצעיר. "אה, טוּב לב... למרות כל טוב לבנו, איננו יכולים לתת לך דבר שישמח אותך, מר הארגה, מלבד... ובכן. בזבוז הוא דבר שיש להצטער עליו. היית בלי שמץ של ספק המלך המתאים לחורף, לקרהידה, לתכליות האקוּמן. יש לך חוש לשיווי־משקל. יש לשער שהיית מאחד את עולמך, קל וחומר שהיית מנהל היטב את המדינה המקומית שלך, כפי שעושה בנך ככל הנראה. אבל אין לפרום את הארוג. אנא חשוב על תקוותיך ועל צרכיך, מר הארגה, ועל כישוריך, בטרם תאמר נואש לחייך. יש לפניך עוד חמישים, שישים שנים נוספות, ותצטרך לעבור אותן..." תמונת־בזק אחרונה שצולמה לאורה של שמש נוכרייה: זקוף, בגלימה אפורה נוסח היין, ניצב לו גבר נאה כבן שלושים ומשהו, מזיע בקילוחים, על מדשאה ירוקה לפני ראש האדירים של האקוּמן בעולמות המערביים, הנייח מר הוֹאָלָנס בן אַלבּ, שבכוחו לשנות את גורלותיהם של ארבעים ושניים עולמות, ובמידת־מה לכוונם. "איני יכול לצוות עליך לצאת לשם, ארגוון," אומר הנייח. "מצפונך שלך –" "ויתרתי על מלכותי למען מצפוני, לפני תריסר שנים. הוא קיבל את שלו, ודי בכך," אומר הצעיר. והוא צוחק פתאום, ולכן צוחק גם הנייח; והם נפרדים באותה הרמוניה שאדירי האקוּמן משתוקקים לכוננה בקרב בני־האדם. האי הורדן, מול החוף הדרומי של קרהידה, ניתן כאחוזה לאקוּמן מאת ממלכת קרהידה בימי מלכותו של ארגוון החמישה־עשר. איש אינו מתגורר שם. מדי שנה באים דורות של הלכי־ים, זוחלים אל סלעיו החשופים של האי, מטילים את ביציהם ודוגרים עליהן, מטפלים בצאצאיהם, ולבסוף מוליכים אותם בטור עורפי ארוך אל הים. אבל אחת לעשר שנים או תריסר שוטפת אש את האי והים רותח בחופיו, ואם מצויים אז הלכי־ים על שפת הים, הם מתים. כשחדל הים לרתוח, התקרבה לאי סירתו החשמלית הקטנה של השגריר. ספינת הכוכבים מתחה את כבש הפלדה הרקומה שלה אל סיפון הסירה, ואיש התחיל לעלות בו בעוד איש אחר מתחיל לרדת בו, עד שנפגשו באמצע, על בלימה, בין ים ליבשה, פגישה עמומת־משמעויות. "כבוד השגריר הוֹרסֶד? אני הארגה," אמר האיש שיצא מספינת הכוכבים, אך בעודו מדבר כרע האיש שבא מספינת הים על ברכיו ואמר בקול רם, בקרהידית, "ברוך הבא, ארגוון איש קרהידה!" כשהזדקף שוב הוסיף בלחש מהיר, "אתה בא בתור עצמך – אסביר לכשאוּכל –" מאחוריו ומתחתיו, על סיפון הסירה, עמדה חבורה גדולה למדי של אנשים שניבטו בבא בפנים קודרות. כולם היו קרהידים על־פי מראיתם; מקצתם היו זקנים. מר הארגה עמד דקה, דקתיים, שלוש דקות, זקוף ודומם לחלוטין, אם כי גלימתו האפורה התחבטה והכתה גלים ברוח הקרה שנשבה שם. הוא שלח מבט אחד אל השמש הכתומה העמומה במערב, מבט אחד אל הארץ האפורה שמצפון, מעבר למים, ושוב אל האנשים השותקים שהתבוננו בו. לבסוף החל לצעוד קדימה במהירות פתאומית, עד שהשגריר הורסד נאלץ לפנות את הדרך בחיפזון. הוא ירד אל הסיפון בין האנשים השותקים, ודיבר אל אחד הזקנים. "האתה הוא קֶר רם איר קֶרהֶדֶר?" "אני הוא." "בזאת הכרתיך, קר – בזרועך השדופה." הוא דיבר בקול צלול; איש לא יכול לנחש מה היו רגשותיו. "ניחשתיך, מוטב לומר. האם יש אחרים ביניכם שהכרתי פעם? איני יכול לזהותכם. שישים שנה –" כולם נותרו בשתיקתם. הוא לא אמר עוד דבר. ולפתע פתאום ירד אחד מהם – איש מחורץ ומצולק מחמת גילו, כמו בול־עץ שעבר באש, וכרע בעמל על ברכיו. "מלכי ונגידי, אני הוא בָּנית ממשמר בית המלך, שירתת עמי כשהייתי מדריך טירונים ואתה היית נער, עול־ימים," והוא הרכין את ראשו הקירח מפני הכבוד, או אולי כדי להסתיר את הדמעות הניגרות בנקל מעיניהם של שוטים זקנים. עוד אחדים מהם כרעו ברך אחריו, נוקשים ורעועים, הרכינו ראשים קירחים ואפורים ולבנים; הקולות שבירכו אותו כמלך רטטו מן הרגש ומן הגיל. אחד מהם, קר בעל הזרוע השדופה, נשא את פניו הפראיות והמחורצות (ארגוון הכירו כנער ביישן בן שלוש־עשרה) ודיבר אל העומדים עדיין בלי־ניע ומתבוננים בארגוון: "זה הוא. עיני שלי ראו אותו אז, ורואות אותו עכשיו. זהו המלך." אחד או שניים מהצעירים כרעו ברך אף הם. רובם נשארו עומדים. ארגוון הביט בהם, פרצוף אחר פרצוף, בזה אחר זה. "אני הוא ארגוון," אמר. "הייתי מלך. מי מושל עכשיו בקרהידה?" "אמרן," ענה אחד מהם. "בני?" "בנך אמרן," אמר בנית הזקן, אבל קר זעק בקול מר, "ארגוון, ארגוון מושל בקרהידה: הנה חייתי לחזות בשוב הימים הבהירים. יחי המלך!" אחד הצעירים הביט באחרים. "יהי כן," אמר. "יחי המלך!" הוא כרע ברך, וכולם כרעו. ארגוון קיבל את שלמי הכבוד שלהם בלי ניד־עפעף, אבל אחר־כך, כשנזדמן לו רגע של כושר, פנה אל הורסד השגריר ושאל בחריפות, "מה הדבר? מה קרה לארצי? האם הנייח ציפה שכך יהיה, ולא הזהיר אותי? נשלחתי לעזור לך, כשליש מטעם האקוּמן –" "זה היה לפני עשרים וארבע שנים," אמר השגריר. "ארצך שרויה בכי־רע, והמלך אמרן ניתק את היחסים עם האקוּמן. איני יודע לבטח מה היתה תכליתו של הנייח כששיגר אותך לכאן, בשעה ששיגר אותך; אך בשעה זו, אנחנו הולכים ומפסידים במשחקנו כאן; ולכן הציעו לי האדירים בהיין לנסות ולהעביר את מלכנו שלנו." "אבל אני מת," אמר ארגוון. "הייתי מת זה שישים שנה, בן־אדם!" "המלך מת," אמר הורסד. "יחי המלך." ואז, כשהתקרבו אליהם אחדים מן הקרהידים, הפך ארגוון עורף לשגריר ופנה אל המעקה. מים אפורים העלו בועות והחליקו בעמלנות ליד דופן הסירה. חוף היבשת נמצא עתה משמאל להם, אפור ומוכתם בלבן. היה קר: יום של ראשית החורף בעיצומה של תקופת קרח בעולם קודר שאנשיו חיים רק באזורים הטרופיים, והעונות מתחלפות בין קרה לקרה יותר. מנוע הסירה המהם חרש. ארגוון לא שמע את המהומו של מנוע חשמלי זה תריסר שנים, הסוג היחיד של מנוע שעידן ההמצאות האטי והיציב של קרהידה בחר להשתמש בו. הקול היה נעים מאוד באוזניו. הוא דיבר בחטף ובלא להפנות את ראשו, כמי שידע מאז היה עולל כי תמיד יימצא מי שיענה לו: "למה אנחנו שטים מזרחה?" "אנחנו עושים את דרכנו לארץ קֶרם, מלכי." "למה לארץ קרם?" אחד הצעירים, ברנש בהיר־עיניים ומוצק, השיב לו. "כי בחלק זה של הארץ פרץ מרד גלוי נגד ה– נגד אמרן המלך, מלכי. אני בן קרם בעצמי: פֶּרֶת נֶר סוֹדֶה, לשירותך." "האם המלך נמצא בארהנרנג?" "ארהנרנג נפלה לידי אורגוריין לפני שש שנים. המלך נמצא בבירה החדשה, ממזרח להרים – הבירה הישנה, בעצם; רֶר." "הוא איבד את המפל המערבי?" אמר ארגוון, ורק אז הפנה את גופו למול האציל מוצק הגו. "הוא איבד את המפל המערבי? הוא הפסיד את ארהנרנג?" פרת נרתע, אבל ענה בלי־שהות, וניצוץ פתאומי של אמון ניצת בעיניו, "אנחנו מתחבאים מאחורי ההרים כבר שש שנים, מלכי." "ההתקוממות עדיין נמשכת?" "המלך אמרן חתם על הסכם עם קונפדרציית אורגוריין לפני חמש שנים, ומסר לידיה את המחוזות המערביים." "הסכם מחפיר, מלכי!" התערב קר הזקן בקולו הפראי והרועד. "הסכם של שוטים! אמרן רוקד לקצב תופי אורגוריין. אנחנו, כאן, כולנו מורדים וגולים – השגריר, כאן, הוא גולה שפרס הוצב על ראשו!" "הוא איבד את המפל המערבי," אמר ארגוון. "אנחנו סיפחנו את המפל המערבי לקרהידה לפני שבע־מאות שנה –" הוא הסתכל שוב באחרים, באותו מבט מוזר שלו, חד ולא־אכפתי. "איזה מין מלך הוא?" שאל בחריפות; אך איש לא ההין לענות לו, והוא ביטל את השאלה במחי־יד ושאל, "מהי עוצמתכם בארץ קרם? אילו מחוזות תומכים בכם? מה גודל כוחותיכם? היכן עומדים האצילים?" "נגדנו, מלכי; הארץ תומכת בנו, ברובה." ארגוון נותר שותק שעה קלה. "כבר יש לו בן?" "היה לו. הנסיך נהרג בקרבות במערב, לפני שש שנים." "הוא שירת במשמר, כמוך, מלכי," הוסיף בנית הזקן. "נהרג בנסיגה מארהנרנג, והוא בן שבע־עשרה –" "יורש העצר הוא גירברי הארגה רם איר אוֹרֶק, מלכי," אמר פרת. "ומי הוא לכל הרוחות? – מה היה שמו של הנסיך? לא היה למלך בן כשיצאתי למסעי לכאן." "שמו היה ארגוון." עכשיו, סוף־כל־סוף, באה התמונה החשוכה, תצלום־הבזק לאור האח – לאור האח המבוערת, כי תחנות הכוח של רר הרוסות, קווי החשמל מנותקים, מחצית העיר בוערת. ממטרי שלג יורדים בכבדות על הלהבות, מתבהקים באדום לרגע לפני שהם נמסים בעודם באוויר, ברשרוש חרישי. שלג וקרח ופרטיזנים בולמים את אורגוריין בצד המערבי של הרי הקרגב. שום עזרה לא קיבל המלך הזקן, אמרן, כשהתקוממה הארץ נגדו. צבאו נמלט ועירו בוערת, ועכשיו, בבוא הקץ, הוא ניצב פנים אל פנים מול גוזל הכס. אבל יש בו, בבוא הקץ, משהו מיהירותו של אביו: הוא אינו נותן את דעתו למורדים. הוא מביט בהם ואינו רואה אותם, הוא שוכב על גבו במסדרון החשוך, שתאורתו היחידה באה מהשתקפויותיהן של שריפות רחוקות, במקום שהמית את עצמו. ארגוון משתוחח מעליו ונוטל את ידו, יד של זקן, רחבה וקשה, ומתחיל להסיר מעל האצבע המורה את טבעת הזהב הכבדה, המגולפת. אבל הוא אינו עושה זאת. "שתישאר אצלו," הוא אומר, "שיענוד אותה הוא." לרגע הוא מתכופף עוד יותר, כאילו לחש דבר־מה על אוזנו של המת או הצמיד את לחיו לפנים הגסות, הקרות. ואז הוא מזדקף, ועומד שעה קלה, ובסופו של דבר הולך במסדרונות החשוכים, על־פני חלונות מוארים באור של חורבן רחוק, כדי להשליט סדר בביתו ולהתחיל בשלטונו: ארגוון, מלך חורף. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |