|
|||||
|
חזיון התעתועים של דוקטור אוֹקס - פרק מתוך ספר
ז'ול ורן (1828-1905) עברית דודי מנור |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם פרק ראשון מתוך ספר שאינו ספר מדע בדיוני אך בהחלט נמצא בשולי הז'אנר. המדובר באלגורייה חברתית ממי שנחשב לאבי הספרות הבדיוניות הפנטסטית; ז'ול ורן, שלא מכבר נערכו ברחבי העולם אירועי מאה השנים למותו. הספר ראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית. | |||||
| ז'ול ורן הוא מהסופרים החשובים והאהובים ביותר בעולם, אך מעטים מכירים את יצירותיו למבוגרים. לקראת מלאת מאה שנים למותו מפרסמת "אחוזת בית" תרגום לאחת הפנינים שביצירותיו למבוגרים, שבה מוצגת לראווה הווירטואוזיות הפואטית שלו: ריאליזם מדויק ומענג המתמזג עם המשמעויות האלגוריות של הסיפור. ז'ול ורן הכותב למבוגרים הוא סופר מפוכח מאוד, ביקורתי מאוד ועם זאת מלא חמלה כלפי המין האנושי. הנובלה האירונית חזיון התעתועים של דוקטור אוֹקס היא משל שנון על חולשתו של האופי האנושי. בעיירה השלווה והציורית קיקֶנְדוֹן קורה משהו מוזר. חייהם של תושביה משתנים מקצה לקצה: בני זוג מאוהבים ממהרים להציע נישואים לבנות זוגם, קונצרטים זוחלניים מתנגנים לפתע באולמות במשנה מרץ וויכוחים קולניים פורצים ברחובות העיירה. לבסוף מכריזה הקהילה כולה מלחמה על עיירה שכנה, באמתלה פעוטה, כדרכן של מלחמות אנוש: פרה שהסיגה את גבולה של קיקנדון מאות שנים קודם לכן, ובקושי הספיקה ללחך כמה עשבים שוטים. את שמו של האחראי לתמורה חריפה זו מסגיר לנו ורן כבר בכותרת הנובלה: המדען דוקטור אוקס עורך ניסוי זדוני, כדי לחשוף את הטבע האנושי החבוי בכל אחד מאיתנו. דורי מנור, אחד המתרגמים והמשוררים המחוננים שלנו, מגיש לקורא העברי תרגום מבריק, וירטואזי ונדיר באיכותו. בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" וחובב מושבע של יצירתו של ז'ול ורן, הקדים לספר הקדמה, שבה הוא עושה צדק פואטי עם מורשתו הספרותית של ז'ול ורן כסופר קלאסי למבוגרים. "חזיון התעתועים של דוקטור אוֹקס" העיר הקטנה והציורית קִיקֶנְדוֹן מתנהלת על מי מנוחות. תושביה שלווים עד כדי נמנום, ומעבירים את חייהם בנינוחות עצלה ואוהבת אדם. אלא שבקרבם יושב איש זר, דוקטור אוקס, המחליט להמריץ אותם ולהוכיח לעוזר שלו, איז'ן, מה עלול להתרחש אצל בני האדם כשיצריהם מתלהטים ולוּ במעט. בשלב זה של הסיפור מוסיף המספר לגולל לפני הקוראים את אורח חייהם האטי של התושבים. ומתברר כי לא רק ראש העיר ון-טריקסה ויועצו הנאמן ניקלאוסה מקפידים לדחות בתבונה כל החלטה הרת-גורל, אלא גם ילדיהם, סוזל ופראנץ, זוג האוהבים שבסיפור, מתענגים על מתיקותה של תשוקתם הלא בהולה. פרק 6 ובו פראנץ ניקלאוסה וסוזל ון-טריקָסֶה מתכננים עתיד משותף קוראינו יודעים שלראש העיר היתה בת, העלמה סוּזֶל שמה. אך חדי עין ככל שיהיו, הם אינם יכולים לשער שליועץ ניקלַאוּסֶה היה בן ושמו פראנץ. ואפילו היו מצליחים לנחש זאת, דבר לא היה מתיר להם לחשוד שאותו פראנץ היה מאורס לעלמה סוזל. נוסיף רק ונאמר ששני בני העלומים הללו התאימו זה לזה ככפפה לכף יד, ואהבו כפי שאוהבים בקיקנדון. אל נא תחשבו שלבבות צעירים לא הלמו בעיר מעטירה זו. אלא שהם הלמו באטיות כלשהי. בני העלומים נישאו בה כבכל עיר אחרת בעולם, אך לא בחיפזון. בני הזוג המיועדים ביקשו לתהות זה על קנקנו של זה בטרם יתקשרו בכבלים נוראי הוד אלה, ותהייתם נמשכה לכל הפחות עשר שנים, כמשך שנות הלימוד בבית הספר. נדירים מאוד היו המקרים שבהם "עברו" שני בני הזוג את כל המבחנים במועד מוקדם יותר. כן, עשר שנים! עשר שנים של חיזור! האומנם זמן רב מדי הוא זה כשעל הפרק עומדת התקשרות שמִשכה כמשך החיים? כדי להיות למהנדס, לרופא, לפרקליט או ליועץ מחוזי צריך אדם ללמוד עשר שנים: האם סביר אפוא שכדי לרכוש את כל הידע הנחוץ כדי להיות לבעל יידרש לו זמן מועט מזה? הרי זה בלתי סביר בעליל, ואין זאת אלא שבעניין זה של התמשכות העיון בטרם חתונה, הצדק דווקא עם הקיקנדונאים - ואחת היא אם נובע הדבר מאופיים או מתבונתם. כשאנו רואים שבערים אחרות, הוללות וחמות מזג מזו, יש אנשים המכריזים על חתונה תוך כמה חודשים, לא נותר לנו אלא למשוך בכתפינו ולהזדרז לשלוח את בנינו ואת בנותינו לפנימיותיה של קיקנדון. במרוצת מחצית המאה האחרונה זכור רק מקרה אחד של נישואים שהוכרזו בתוך שנתיים, ואף נישואים אלה כמעט נגמרו בכי רע! פראנץ ניקלאוסה אהב אפוא את סוזל ון-טריקסה, אך הוא אהב אותה בלא חיפזון, כפי שאוהב אדם כאשר עשר שנים תמימות עומדות בפניו כדי לכבוש את לב אהובתו. פעם בשבוע, בשעה קבועה, בא פראנץ לקחת את סוזל מביתה, והשניים היו מתהלכים להם על גדות נחל הוָאר. פראנץ הקפיד תמיד להביא עמו חכה, ואילו סוזל לא שכחה לקחת את אריג הרקמה שלה, שאצבעותיה היפות התוו עליו את הססגוניים שבפרחים. מן הדין שנציין כאן שפראנץ היה בחור צעיר בן עשרים ושתיים. פלומה אפרסקית רכה עלתה זה לא כבר על לחייו וקולו אך זה ירד באוקטבה אחת. סוזל מצדה היתה עגלגלה ובהירת שיער. היא היתה בת שבע-עשרה ולא היתה לה שום רתיעה מדיִג, אף שתחביב מוזר בלי ספק הוא זה המאלץ את העוסק בו להתחרות עם דגיגים בתחבולות. אך פראנץ אהב לדוג. העיסוק הזה הלם להפליא את מזגו. הוא היה סבלני ככל שיכול אדם להיות, הוא נהנה לעקוב בעין חולמנית מעט אחר פקק השעם המרטט לו במים, וידע היטב לחכות. וכשככְלות שש שעות של המתנה נכמרו עליו רחמיו של אחד הדגיגים והוא ניאות להילכד בחכתו, היה פראנץ נמלא אושר, אך השכיל לרסן את התרגשותו. באותו יום ישבו שני המיועדים, או מוטב אולי שנאמר "הזוג המאורס", על גדת הנחל המוריקה. הוואר הצלול שיכשך את מימיו מרחק פסיעות אחדות מתחתם. סוזל השחילה בעצלתיים את המחט לתוך אריג הרקמה שבידיה, ואילו פראנץ הסיע מוכנית את חכתו משמאל לימין, ואז הניח לה להיסחף עם הזרם מימין לשמאל. הדגיגים התוו מעגלים גחמניים מסביב לפקק השעם, בעוד הפיתיון מיטלטל לו לריק מתחת לפני המים. מפקידה לפקידה אמר פראנץ: "אני חושב שתפסתי משהו, סוזל," מבלי לשאת כהוא זה את מבטו לעבר הנערה. "אתה חושב, פראנץ?" השיבה סוזל, שזנחה לרגע את מלאכת הרקמה וסקרה את חכתו של ארוסה במבט נרגש. "בעצם לא," תיקן פראנץ. "לרגע היה נדמה לי שאני מרגיש משהו. אבל כנראה טעיתי." "בסוף תתפוס, פראנץ," השיבה סוזל בקולה הצלול והענוג. "רק אל תשכח לסובב בזמן. אתה תמיד מאחר בכמה שניות, והדג מספיק לברוח." "את רוצה להחזיק את החכה שלי, סוזל?" "בחפץ לב, פראנץ." "אז תני לי את הרקמה שלך. נראה אם ברקמה אני מוכשר יותר מאשר בדיג." הנערה נטלה את החכה ביד רועדת בעוד העלם נועץ את המחט בנקבי האריג. ובמשך שעות ארוכות הוסיפו השניים להחליף מילים ענוגות, ולבם פירפר כל אימת שהשעם רטט על המים. הו! מי ייתן ולא ישכחו לעולם את שעות הקסם הללו, עת כרו יחד אוזן לשכשוך המתוק של מי הנחל! אך היום הלך והעריב, השמש נטתה כבר לשקוע, וחרף כל כישרונם של סוזל ושל פראנץ, "שום דבר לא נתפס בחכה". הדגיגים לא גילו התחשבות הפעם: הם צחקו לזוג האוהבים, שהיה תם מכדי לנטור להם על כך. "בפעם הבאה יהיה לנו יותר מזל, פראנץ," אמרה סוזל, בעת שהדייג הצעיר השיב אל לוח העץ את פיתיונו החף עדיין מכל נשיכה. "צריך לקוות, סוזל," השיב פראנץ. אחר כך עשו השניים את דרכם הביתה. הם צעדו זה לצד זה בלא לומר מילה, שתקנים ממש כצל דמותם ההולך ומתארך לנגד עיניהם. גבוהה-גבוהה נראתה סוזל תחת קרני השקיעה האלכסוניות. רזה-רזה נראה פראנץ, כמו החכה הארוכה שהחזיק בידו. לבסוף הגיעו לפתח ביתו של ראש העיר. קווצות-קווצות הקיף האזוב את המרצפות המבהיקות, אך איש לא העלה על דעתו לעוקרן, כי הן ריפדו היטב את הרחוב והחרישו את קול הצעדים. כשעמדה הדלת להיפתח, מצא פראנץ כי מן הדין שיאמר לארוסתו: "את יודעת, סוזל, היום הגדול מתקרב." "כן, פראנץ. הוא מתקרב!" השיבה הנערה והשפילה את עפעפיה. "כן," אמר פראנץ, "תוך חמש או שש שנים..." "להתראות, פראנץ," אמרה סוזל. "להתראות, סוזל," אמר פראנץ. ולאחר שנסגרה הדלת, סב הבחור על עקביו ועשה את דרכו בצעד קצוב ושקט אל עבר בית היועץ ניקלאוסה. "חזיון התעתועים של דוקטור אוֹקס" מאת ז'ול וורן הקדמה מאת בני ציפר תירגם מצרפתית והוסיף הערות: דורי מנור מס' עמודים: 112 מחיר: 68 שקלים אחוזת בית הוצאה לאור | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |