שביזות יום א' - סיפור קצר
מתן בלומנבלט

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה", אמרתי לו.

"נמאס לי, דני". אני ולוינסון חברים מאז היינו בני שבע (להוציא תקופה בת שבועיים בכיתה ד', בה לא דיברנו עקב סכסוך בעלות על מחדד 'כוח המחץ'). קראתי לו בשם המשפחה שלו, מאז שאני זוכר. אני לא בטוח למה. יש לו שם פרטי... זאת אומרת, אני חושב שיש לו שם פרטי… "יש לך שם פרטי, נכון?"

"מה?", הוא סובב את הראש אליי.

"לא משנה. בוא כבר - אנחנו נאחר לרכבת". ידעתי איך לוינסון נהיה מאז שהתגייס לצה"ל. כולנו נהיינו ככה - גם אני. אז ממש לא יכולתי להאשים אותו. אבל הוא לקח את זה קצת רחוק יותר מכל אחד אחר. בכל מקרה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה משהו כזה. הוא לא היה עצמו. זה היום הזה, או מה שאנחנו אוהבים לכנות – שביזות יום א'.

"תתקשר ותגיד שאתה לוקח היום חופש", אמרתי, וקיוויתי שזה יספיק.

"כבר לקחתי את כל ימי החופש שלי, ונשארו עוד…" הוא לחש לעצמו, וספר אצבעות, "עשרים ושניים ימי ראשון, לא כולל היום, עד שאני מקבל עוד רגילה." לא רע בשביל מישהו שבקושי קורא שעון מחוגים.

הוא לא הראה סימנים של תזוזה, ולכן לא הייתה לי ברירה.

"עזוב אותך, נו, זה עובר", התחלתי לצטט קלישאות לחיילים.

"לא מספיק מהר".

"זה ייגמר. מתישהו נשתחרר".

"אתה חושב?"

"לא יודע, נראה שזאת הסברה הרווחת".

כבר נהיה מאוחר, ולא היה לי חשק לרוץ לרכבת היום. "יאללה, בוא נלך."

"זה פשוט היום הזה – הוא…"

"אני יודע", הנהנתי בהבנה.

הוא הסתכל בשעון. "טוב, באמת כבר מאוחר…"

"יופי", אמרתי, "עכשיו… אתה מוכן, בבקשה, לרדת מהגג?"

היינו צריכים לרוץ לרכבת ולא נשארו לנו מקומות לשבת, אז היינו צריכים לעמוד במעבר. ככה זה בימי ראשון.

איש מבוגר אחד, עם חולצה מכופתרת ועניבה, ישב על הרצפה וקרא את מוסף הספורט. הוא חשב שאף אחד לא שמע אותו מקלל, כל פעם שקרא על משכורת של שחקן כזה או אחר. חיילת עם עיניים טרוטות קראה ספר, אבל היא לא העבירה עמוד אחד כל הנסיעה. כולם נראו כאילו כרגע העירו אותם משנתם, וגררו אותם לפה בכוח. 'מה? מה זאת אומרת? אבל אני לא רוצה לנסוע ברכבת, אני רוצה לישון…'

אף אחד לא חייך, במיוחד לא לוינסון, אבל לפחות הוא לא איים לקפוץ.

"אני לא מאמין", הוא פנה אליי, "שעם כל ההתקדמות הטכנולוגית של המין האנושי בחמישים השנים האחרונות, עדיין אין סופשבוע שארוך יותר מהשבוע עצמו."

"מה?", שיפשפתי את עיניי, שגירדו מעייפות, "איך זה קשור?"

"זה פשוט לא הגיוני… הרי הבאנו בנאדם לירח."

"אז מה?"

"לא יודע", הוא אמר, "אתה חייב להודות שזה די מרשים."

"אבל במה זה קשור לאורך של סוף השבוע?"

"שבמקום לשלוח אנשים לירח, אנחנו, כציוויליזציה, צריכים לברר איך אנחנו משיגים סוף שבוע של ארבעה ימים", הוא חשב רגע והוסיף, "לפחות!"

"כציוויליזציה?", שאלתי. הוא הנהן. "אתה מדבר שטויות, נראה לי שזו העייפות מדברת", והמירמור, כנראה, כותב לה את הנאומים.

"טוב", הוא הטה את ראשו להסכמה, "אני לא טיפוס של בוקר".

"אתה גם לא טיפוס של צהריים, או ערב", השבתי.

"מישהו עצבני היום…"

"מצטער" אמרתי, "אתה יודע איך זה… שביזות יום א'". לוינסון, ביחד עם כל האנשים במעבר שהקשיבו לשיחה, הניעו את ראשם להסכמה.

הוא המשיך לדבר על יום ראשון, עד שירדתי מהרכבת. על איך שצריכים להיות יותר ימים בסוף שבוע, או שלפחות השבוע צריך להיות קצר יותר. אני מניח שיש בזה היגיון, אם היו רק יומיים בכל שבוע, ואז יומיים סוף-שבוע, זה היה עוזר.

כמה ימים לאחר מכן באתי אליו הביתה. היינו אמורים לראות את המשחק של מכבי ביחד… או שזאת הייתה הפועל. בכל אופן, אני בטוח שזו לא הייתה בית"ר. זאת אומרת, אני חושב שזו לא הייתה בית"ר. אני לא בטוח איזו הפועל, או מכבי או בית"ר, אבל מה שחשוב זה שהיינו אמורים לצפות בפעילות ספורטיבית כלשהי, של ישראלים שרודפים אחרי כדור בצורה כזו או אחרת. זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד, מעבר לזה.

כשנכנסתי לחדר שלו, לוינסון היה רכון מעל השולחן, ועסק, לא האמנתי, בחישובים מתמטיים כלשהם. על הקירות שלו היו מודבקים בסלוטייפ כמה תרשימים, עם שרטוטים גסים. ראיתי שהוא כיסה את הפוסטר שלו, שבו שרון סטון רוכנת מעל מעקה והבנתי שזה כנראה רציני.

הוא אמר לי שלום מבלי להרים אפילו את הראש, מהמחברת שרשם בה.

"מה אתה עושה?", שאלתי.

"תן לי שנייה", הוא קם מהכסא והדביק דף שתלש מהמחברת לקיר. "רק זוכרים את האיקס…", הוא סימן משהו על הדף.

"זוכר בתיכון, כשלא הצלחת להישאר בארבע יחידות מתמטיקה?"

"כן…", מלמל, "כנראה שהמורה שלי צדקה. באמת היה לי פוטנציאל".

"המורה שלך אף פעם לא אמרה את זה".

"כן, טוב, אם אתה רוצה להתחיל לגרור עובדות לעניין…"

הוא סיים לשרבט על הדפים, ופנה אליי מחייך. "הנה", הוא אמר.

"הנה מה?"

"אלה…", הוא הצביע לאחד השרטוטים על הקיר, שנראה כמו מלחייה, "תוכניות למכונה שתשנה את סיבוב כדור הארץ, כך שהשבוע ייעשה קצר יותר. אני רק צריך מממנים וכמה אלפי מהנדסים ואז, בהנחה שחייבים להיות יומיים בסוף השבוע, זה יגרום לכך ש…"

"לוינסון", קטעתי אותו, "אורך של יממה נקבע על פי סיבוב כדור הארץ. כך שגם אם תעשה כך שכדור הארץ יסתובב סביב עצמו מהר יותר, זה אולי יעשה את הימים קצרים יותר, אבל לא ישנה את מספר הימים בשבוע."

הוא הסתכל על השרטוטים שהיו תלויים על הקירות. היה לו מין מבט בעיניים. טוב, זה לא דבר מועיל במיוחד לומר, לכל אחד עם עיניים יש איזשהו מבט בהן. היה לו, ליתר דיוק, את אותו מבט שהיה לו כשהסברתי לו למה התוכנית שלו להגיע למשחקים האולימפיים (לייצג את טרינידד וטובגו) לא תעבוד.

"אני…" ,הוא שם יד אחת על הראש, ודחף אותי לכיוון הדלת, "אני צריך קצת זמן לחשוב."

עמדתי מחוץ לדלת החדר. "מה עם המשחק של מכבי?", שאלתי.

"הפועל…", הוא מלמל.

"שיהיה", אמרתי והוא סגר את הדלת.

הפעם הבאה שראיתי את לוינסון הייתה שבוע אחר כך. הוא בא אליי הביתה בלי להודיע וראיתי שהוא רק נהיה נחוש יותר. היה לו מין מבט בעיניים, שזה לא דבר מועיל במיוחד לומר, הרי… כבר עברנו על זה, נכון?

"הייתי היום במכון וויצמן", הוא התנשף.

"מכון וויצמן? מה איבדת שם?"

"התחלתי לחשוב…", זה לא יכול היה להיות סימן טוב. "כל העניין הזה עם שבעה ימים בשבוע, שחוזרים על עצמם – מה אם אנחנו תקועים בלולאה?", הוא חייך חיוך מפגר.

"אתה אידיוט".

"לא, לא, תקשיב!", הוא התעצבן, "הלכתי למכון וויצמן. יש להם מחלקה שעובדת על חקר הזמן. הלכתי לדבר איתם."

"נו, ומה הם אמרו?", ריציתי אותו.

"מסתבר שהם גם חשבו על עניין הלולאה. הם קיבלו מימון לחקור את הנושא ממיליארדר הונגרי, שהיה צריך לרחוץ את הכלב של אשתו כל יום ראשון.

"בכל מקרה, הם הגיעו בסוף למסקנה שזאת לא לולאת זמן."

"כמה מצער", שיקרתי.

"אבל הצלחתי להשיג מהם מכונת זמן."

"זה נחמד", לא ממש הקשבתי, ולקח לי רגע לקלוט, "מה?"

"כן, מסתבר שלבנות אחת זה די פשוט בשבילם"

"והם פשוט בנו אחת ונתנו לך אותה?", שאלתי.

"לא בדיוק. היו להם כל מיני ויכוחים אתיים ופילוסופיים, אם זה בסדר לעשות דבר כזה והם החליטו נגד הרעיון."

"אז מאיפה השגת אותה?"

"אחד מהעובדים שם בנה אותה בעצמו בשביל לנסוע לעתיד ולגלות מה קורה בספר הבא של הארי פוטר."

"הארי פוטר…", הסמקתי קצת, "זה… זה מגוחך."

"כן. תעשה לי טובה.", הוא אמר, "ראיתי את הפוסטרים שאתה מחביא מתחת למיטה שלך", הוא חייך.

"השארתי אותה למטה. בוא נלך."

"נלך לאן?", שאלתי בקול קצת לחוץ, אבל הוא כבר יצא מהדירה, והחל לרדת במדרגות.

"לוינסון!", קראתי מאחוריו, "הוא לא הזכיר במקרה מה קורה בהארי פוטר?"

ישבנו על דיונה מחוץ לחומותיה של עיר פרסית עתיקה. חלצתי את הנעל שלי ושפכתי את החלק הלא מבוטל מהדיונה, שנכנס לתוכה.

"רדפו אחרי הרבה אנשים בזמני", הרהר לוינסון, "אבל עד היום, אף אחד מהם לא רכב על גמל."

לא הקשבתי לו. היה לי חול בשיער, היה לי חול בחולצה, היה לי חול… "יש לי חול בתחתונים!", צעקתי עליו.

"טוב, כנראה שנצטרך להתקדם הלאה…", הוא התעלם ממני.

"איך לעזאזל נכנס לי חול לתחתונים?!"

"לא נראה לי שזה יצליח פה", הוא אמר באדישות.

"אתה חושב?", אמרתי, והרמתי את גבותיי. " מה בדיוק הסברת לפרסי ההוא?"

"ניסיתי לשכנע אותו ששלושה מחמשת הכוכבים שמוכרים להם, הם לא באמת כוכבים."

"למה?"

"דעה רווחת לגבי עניין השבעה ימים בשבוע, היא שזה התחיל באסטרולוגים פרסים, שהחליטו שיהיה יום אחד בשבוע עבור כל כוכב שהם הכירו, עבור הירח ועבור השמש."

הסתכלתי עליו והצרתי את עיניי. "ואתה יודע את זה כי…?"

"בדקתי באינטרנט", הוא שלף דף מקופל מהכיס שלו, והגיש לי אותו.

קראתי את הכתוב בדף.

"אתה צוחק עליי… אנחנו הולכים על פי מה שכתוב באתר הזה?"

"זה אתר ממש טוב", הוא אמר, בטון פגוע.

"תסתכל כאן", הצבעתי לצד של העמוד המודפס, "זאת פרסומת לאתר פורנו!"

"זה אתר פורנו ממש טוב!", הוא השיב, בטון עוד יותר פגוע. "אני מניח", הוא אמר, "שאנחנו יכולים לנסות שוב לשכנע את הרומאים לשנות את השבוע שלהם…"

"ממש לא!", אמרתי במהירות, "הכידונים של השומרים שם ממש חדים."

"כן…", הוא נזכר, "מי היה חושב שכל כך מסובך להיכנס לראות את קיסר רומא…"

"אולי זה היה יותר פשוט, אם הם היו מבינים את מה שאמרנו", התחלתי.

"טוב, איך הייתי אמור לדעת שהם לא מדברים אנגלית?!", הוא התפרץ, "בסרטים אף פעם אין בעיות כאלה."

נשכבתי על החול בייאוש. לוינסון הסתכל עליי וטפח על ברכיו, "טוב, אף אחד לא אמר שזה יהיה קל".

"אתה אמרת את זה", התרוממתי, "שבע פעמים מאז שיצאנו!"

הוא לא ענה לי. הוא פשוט קם, וניער את החול מהמכנסיים שלו. "אוקי, אני מניח שנשאר רק עוד מקום אחד", הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון המכונה. "אתה בא?" הוא צעק, מבלי להסתובב.

"בא לאן?", רצתי אחריו.

היינו על מישור מכוסה דשא שהשתרע עד לאן שיכולנו לראות. השמיים מעל היו כחולים לגמרי, ולעין לא נראה דבר מלבד זה. רק השמיים והארץ. השמיים… והארץ.

"לוינסון, תגיד לי שלא…"

"לקחתי אותנו לראות את אלוהים?", הוא חייך.

"אידיוט", כמעט ובכיתי.

באותו רגע, הופיעו קווי מתאר בשמיים. כאילו מישהו צייר דמות מעלינו, אבל לא בדיוק.

"תכניס את החולצה למכנסיים", הוא לחש אליי.

ואז שמענו קול. לא הבנו את מה שהוא אמר, אבל הקול מילא את האוויר. נדמה היה שהקול עטף אותנו מכל כיוון. הוא בא מסביבנו ומתוכנו באותו הזמן. לא שמעתי משהו כזה בחיי – התמלאתי השתאות. לא היו לי מילים.

ללוינסון היו. "אחלה סאונד", הוא אמר.

הדמות, שלא בדיוק הייתה דמות, דיברה אלינו. "מי אתם?", שאל אלוהים.

"אנחנו…", אמרתי. "אנחנו…", לא ידעתי מה להגיד. "אנחנו דני ולוינסון", אמר לוינסון.

נאנחתי.

"אנחנו בני-אדם", הוספתי. הייתה דממה לכמה רגעים.

"אז ככה יצאתם בסוף… ", אמר אלוהים, "נו, מילא."

הרגשתי, איכשהו, שננזפתי. וכשזה מגיע מאלוהים, זה ממש כואב.

"למה באתם לכאן?", הוא שאל.

"יש צרה גדולה שמטרידה את אנשינו, בזמן ממנו אנו באים.", ניסיתי להישמע רציני ומכובד, "באנו לראות אם אי-אפשר לתקן את הצרה הזאת, עוד לפני שהיא…"

"רצינו לדעת אם אתה יכול לזרז קצת את העניינים", השלים לוינסון את המשפט.

מלאך הופיע בשמיים מעלינו. הדבר היחיד שהיה יכול להפגין יותר בבוטות את העובדה שהיה זה מלאך, הייתה אם היה תלוי עליו שלט ניאון גדול, עם הכיתוב 'מלאך' עליו. אבל אני חושב ששלטי ניאון גדולים לא נוצרו עד היום החמישי.

המלאך הביט בנו, ונופף בכנפיו פעם אחת. "גבריאל, אלה בני-אדם", הסביר לו אלוהים.

"בני-אדם?", התפלא המלאך והביט במחברת שהחזיק. "לא יתכן", הוא הצביע לכיוון הכללי שלנו, והיה קשה לדעת לאיזה חלק בדיוק הוא התכוון, " זה אמור להיות גדול יותר, וזה", הוא הזיז את ידו קצת למטה, "בכלל אמור להיות שם. צריכים להיות יותר מאלה… ופחות מאלה, ומה…", הוא שמט את ידו, והביט בנו, "זה אמור להיות?"

אני ולוינסון הבטנו זה בזה, אובדי עצות. למזלנו, אלוהים התערב, וקטע את המלאך גבריאל. "ספרו לי מדוע אתם רוצים שאזרז את העניינים?"

לוינסון, בשמחה, הסביר לאלוהים על הבעיה עם ימי ראשון, על שביזות יום א' ועל כך שיהיה הרבה יותר טוב, אם הוא ייצור את העולם ב – נאמר – שלושה ימים וינוח ארבעה ימים אחר כך.

"אז אתה מבין, אנחנו…", "הבנתי", אמר אלוהים, בצורה שלא השאירה מקום לפרשנות.

"הוא הבין", אמרנו לוינסון ואני ביחד.

"אבל אני חושש שתוכנית הבריאה מתוכננת בקפידה ואנחנו לא יכולים לסטות ממנה בשלב זה. חוץ מזה, אם אני אומר למלאכים לעבוד יותר מהר, הם רק יזעיפו פנים ויתלוננו עד… ובכן, לנצח."

"אני חושש שנצטרך לבקשכם לעזוב עכשיו", פנה אלינו המלאך גבריאל. לא נראה לי שהוא חיבב אותנו במיוחד. "יש לנו עוד הרבה עבודה. על פי הלו"ז, עוד יומיים משיקים את החיות. מיכאל פשוט לא יודע באיזה צבע לעשות את הזברות, הוא איבד את התוכניות לדולפינים, והאנטילופות הן בלגאן אחד גדול."

הבטנו אחד בשני, ורגע אחר כך, פנינו אחורה לכיוון מכונת הזמן שלנו. של מכון וויצמן. של הבחור ההוא, שממש אהב הארי פוטר.

הספקנו ללכת כמה צעדים, כשלוינסון הסתובב בפתאומיות, ופנה אל המלאך, שריחף בשמיים, וסימן דברים במחברת.

"רק הצעה…", הוא אמר, עם יד אחת מורמת ומבט תמים, "אפשר אולי לעשות את הזברות בצהוב וורוד?". תפסתי אותו בשרוול מיד, ועם מבט מתנצל, גררתי אותו משם.

"כמה פעמים אמרתי לך לא להגיד דברים, שיביאו עלינו את חרונו של אלוהים?"

היינו במכונה ובחזרה בבית די מהר, אבל הספקתי לשמוע משהו נוסף, לפני שעזבנו.

"הם נהיים מאוסים קצת, אחרי זמן מה, הבני-אדם האלה…", אמר אלוהים. "מה תכננו שתהיה תוחלת החיים שלהם?
"
"תכננו שהם יחיו לנצח, אדוני", השיב לו המלאך.

"זה יותר מדי, תוריד את זה לשבעים-שמונים שנה."

חזרנו לחדר המדרגות של הבניין בו גרתי, מותשים.

"מה השעה?", פיהק לוינסון. לא ידעתי. הבטתי החוצה, ונראה שזו הייתה שעת בוקר. עלינו למעלה, לבית שלי. לוינסון התיישב על הספה, והפעיל את הטלוויזיה.

"אל תשים רגליים על שולחן", נזפתי בו, "אתה עדיין מלא בחול פרסי."

התיישבתי ליד השולחן במטבח, מותש, כשמשהו לכד את עיני.

"לוינסון?", שאלתי, והתרוממתי לאט מהכיסא. הוא הסתכל לכיווני. "אתה בטוח שכיוונת את המכונה להחזיר אותנו ליום שישי?", אחד מהיתרונות במכונה. יכולנו לחזור לכל יום, אחרי זה שבו יצאנו.

"נראה לי", הוא שפשף את עיניו, "הייתי כל כך עייף, אני כבר לא זוכר… למה?"

הוא קם מהספה, והביט בעיתון, עד שקלט את זה. "אתה רוצה להגיד לי ש… יום ראשון עכשיו?"

"אידיוט", אמרתי. "כל הטרחה הזאת!", כבר לא הצלחתי להתאפק. "ולא מספיק שלא שינינו כלום, גם יום ראשון בבוקר עכשיו!"

המבט של לוינסון היה מקובע ברצפה. "יש משהו שאני חייב לעשות", הוא אמר ומיהר אל מחוץ לדלת.

עקבתי אחריו אל המסדרון, ולמעלה המדרגות.

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה", אמרתי לו. זה היום הזה. היום הנורא הזה.

כבר היה מאוחר ומאז הפעם האחרונה שישנתי, הספקתי לברוח מבחור פרסי על גמל, להגיע למרחק כמה מילימטרים מהקצה הלא נכון של כידון רומאי עתיק ולעצבן במידה מסוימת את אלוהים. כך שלא הייתה לי שום כוונה לרוץ עכשיו לרכבת.

אבל לוינסון עמד על הגג, וסרב לרדת.

"עזוב אותך נו, יכול להיות יותר גרוע", התחלתי לצטט קלישאות לחיילים.

הוא לא זז. אני שונא את יום ראשון.




לידיעה זו התפרסמו  5  תגובות
תגובות
1   פשוט כיף של סיפור!
6:38:00  12/09/2005 חיליק  hilik@walla.co.il 
מתן ידידי... גם לערוך אותך הייתה חוויה מאוד מצחיקה.
בכל שורה או ביטוי אני מגלה כל כך הרבה דברים מצחיקים ומוזרים כאחד - המשך לכתוב כך בכתיבה מוטרפת ומתגלגלת - מה עם עוד סיפורים?

2   אני לא מכונה, לעזאזל
21:13:00  12/09/2005 מתן  matan811@hotmail.com 
זאת אומרת, נראה לי... עכשיו שאני חושב על זה, אולי אני כן.

בכל מקרה, אני שמח מאוד שנהנית. סיפורים נוספים יהיו אם וכשתנחת עליי המוזה, או לחילופין שידה בגודל מספק לגרום לי הזיות.

אם אתה באמת מעוניין, ויש לך זמן פנוי, יש סיפורים נוספים שלי שכוללים (איך לא) פארודיה על הדרדסים, כאן -
http://stage.co.il/Authors/46752

3    מעולה, מתן!
20:44:00  13/09/2005 חובב זהב  hovavza@netvision.net.il 
מאוד אהבתי את הסיפור. משעשע וכיפי בכל חלק וחלק ממנו, גם מעורר אצלי הזדהות.

יום ראשון SUCKS!

4   מגניב: )
23:22:00  24/09/2005 Bajoran Priest   

5   מצוין
0:37:00  30/09/2005 יערה   
סוף סוף סיפור שעוסק בנושא שכולם מעלמים ממנו.
שביזות יום א', כמה נורא...
משעשע מאוד.
(:


לתחילת הכתבה
 

חדשות אחרונות
קולנוע
19/11/2010 זה שיר פרידה – ISF סוגר את שעריו
11/09/2010 עיבודים לרוב - והפעם המגדל האפל מאת סטפן קינג
14/08/2010 חרב אור הכחולה תגיע לקרן הכחולה
08/08/2010 הצצה בלעדית לטיזר של האוונג'רס
30/07/2010 הנוסע השמיני : ההתחלה

טלויזיה
17/10/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 76 והאחרון
30/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 75
27/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 74
20/09/2010 פרק השבוע של האקס-מן פרק 73
10/09/2010 פרק השבוע של האקס מן- פרק 72

ספרים
06/09/2010 הוצאה מחודשת לצלל-אלף
30/07/2010 אן רייס משתגעת סופית
25/07/2010 ספר הנופלים של מאלאזן נסגר.
14/07/2010 הכבוד המיצרי
27/06/2010 והמנצח במדלית זהב... ניל גיימן

סיפורים
04/06/2010 נפתחה תחרות הסיפורים הקצרים על שם עינת פלג ז"ל לשנת 2010
02/05/2008 סקופ בלעדי ! פנטסיה 2000 ב-2008
12/09/2007 שנה טובה
09/08/2007 פרס גפן 2007 – הצבעה לשלב א'
06/08/2007 תחרות סיפורים שנתית – פרס עינת

קומיקס
22/07/2010 האם היו ערפדים בתורה?
13/07/2010 הארווי פארקר נפטר בגיל 70
15/07/2009 קומיקס וירקות לפרס אייזנר
05/07/2009 מייקל ג'קסון הקומיקס
03/06/2009 אלכס רוס ומייק קארי חוברים למען ה-Human Torch

מקומי
02/09/2010 להפחיד בעברית
26/07/2010 פסטביל אייקון מחפש כריש מכירות
24/05/2010 קול קורא להגשת אירועים לפסטיבל אייקון
28/11/2009 כנס מאורות בנושא אסטרונומיה ומדע בדיוני יוצא לדרך!
15/08/2009 מכרז לפעילות דוכן יד-שנייה באייקון

מסע בין כוכבים
15/05/2009 Q כאן
12/05/2009 צוות שחקני פרייזר עושים כבוד לסדרת וויאג'
11/05/2009 קפטן גים טי קרי דור ההמשך
05/05/2009 אבודים במסע בין כוכבים
17/04/2009 וכך זה התחיל

אנימה
02/09/2008   Voltron בדרך למסך הגדול
17/04/2008   Ghost in the Shell -3D
20/03/2008   פוניו לא סתם על הצוק
19/03/2008   'ננה' בין המועמדים לפרס טזוקה
16/03/2008   קיטארו למבוגרים

אימה
12/09/2007   שנה טובה
13/11/2006   הצצה ראשונה ל- The Hills Have Eyes 2
06/11/2006   מסורת לא שוברים - בהאלווין הבא - מסור 4
25/10/2006   זומבים זומבים ועוד זומבים ב''יום המתים''
24/10/2006   פינהד כפי שמעולם לא ראינו אותו

משחקי תפקידים
05/02/2010   כנס מבוכים ודרקונים, 28 בפברואר 2010
27/09/2007   טקטיקה - חנות משחקים חדשה בדיזינגוף סנטר
12/09/2007   שנה טובה
24/07/2007   כנס "קרא-קון" לשיטות משחקי תפקידים
26/02/2007   כנס ביגור

עתידנות
11/12/2008   הלו, שומעים אותי?
23/11/2008   פריצת דרך בהשתלות
05/11/2008   אנרגיה סולארית
31/10/2008   מטוסים גרעיניים?
24/10/2008   שמש נצחית בראש צלול

משחקי מחשב
25/07/2010   הטריילר החדש של DC universe
26/06/2009   מלחמת הכוכבים לגו
19/02/2009   Counter-Strike המשחק האהוב ביותר בישראל של 2008
18/07/2008   DC משיקה את DC Universe Online, משחק רשת מרובה משתתפים
14/06/2008   Old Republic 3?
כתבות אחרונות
קולנוע
איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את אבודים זהו.
חגי אלקיים
27/06/2010
שש שנים עברו-חלפו להן. שש שנים של שאלות, של תיאוריות, ובעיקר – של דמויות.

טלויזיה
פרק ראשון מ''בן אלמוות מאת רוג'ר זילאזני''
רוג'ר זילאזני (1937-1995)
25/12/2008
במהלך "שלושת הימים" נחרב כדור הארץ. בני האדם עזבו כבר מזמן את הערבות הרדיואקטיביות השוממות והפכו לנוודים, בני בלי בית, המתגוררים ביקום לא להם. רק מתי מעט, אידיאליסטים, מוזחים, שארית הפליטה, עושים את דרכם בין הצללים בחיפוש אחר אתמול שלעולם לא יחזור.

ספרים
ג'ובניק: סיפור אישי -רקע לאומי
עופר ברנשטיין
06/10/2008
כתבה חדשה ומעניינת של לא אחר מעופר ברנשטיין.

סיפורים
פנטזי.קון 2009
יוליה שנרר
11/08/2009
מציאות או פנטזיה?

קומיקס
צריך סוף לסיפור אהבה? ביקורת סרט
רז גרינברג
18/04/2008
מאז יצירת המופת הראשונה שלו, "Voices of Distant Star", נשמע קולה של חבורה צעקנית ונרגשת שהכתירה את הבמאי מקוטו שינקאי בתואר "מיאזאקי הבא". אם לשפוט על פי סרטו האחרון, "5 סנטימטרים בשניה", בקרוב מאוד נצטרך להודות שהם צדקו.

מקומי
אז למה להם פוליטיקה עכשיו? ז'אנר האימה כמבטא הלך רוח פוליטי
איתן גפני
16/05/2007
מאמרו החדש של איתן גפני על הזוועתונים החדשים של הקולנוע
טינה לאמריקנים: ביקורת על הטינה 2
איתן גפני
16/05/2007
איתן גפני חוזר עם ביקורת על הטינה 2 וסרטי אימה המבוססים על סרטי אימה יפנים

מסע בין כוכבים
Fuzion- the generic rules
אבי סבג
01/12/2006
חברת hero games יחד עם R. Talsorian איחדו כוחות כדי ליצור שיטת משחק אוניברסלית שתנצל את היסודות העקרונות שבשיטות הגיבור וב- Interlock (שיטת המשחק של R. Talsorian) ותתיך אותם לכדי שיטה פשוטה, גמישה, פתוחה אוניברסלית וחופשית, כלומר שתופץ חינם ברשת. התוצאה, כפי שנראה, היתה טובה משקיוו.

אנימה
כוח המחץ- התמונות
עומרי בר-לב
30/01/2009

אימה
מטאל גיר סוליד 4
עומרי בר-לב
20/07/2010
מטאל גיר סוליד, היא אחת מסדרות המשחקים הנחשבות ביותר שיש היום. הסדרה התחילה לפני יותר מעשרים שנה ועדיין רצה בהצלחה גדולה.

משחקי תפקידים

עתידנות

משחקי מחשב