|
|||||
|
שיינע מיידלה – סיפור מתורגם
לורה אנטוניו עברית רינת קורבט |
|||||
|
|
|||||
| סיפור ערפדים מעט שונה מביאה לכם לורה אנטוניו, כותבת אמריקאית הכותבת סיפורי ארוטיקה אלטרנטיביים מזה 20 שנה. | |||||
ריבה נאנחה בשעה שהסירה מעל צווארה את טבעות החופש (שרשרת של שש טבעות מאוחדות בצבעי דגל הגאווה. המת') ותלתה אותם על וו בגב דלת הארון. "זה לא יהיה גרוע כפי שאת חושבת", ניחמה אותה שָׁרִי מהקצה השני של החדר. "נהיה שם רק כמה ימים. ולמען האמת, ממילא רציתי להכיר את משפחתך". "בתור השותפה שלי לדירה", רטנה ריבה. "בתור החברה המיוחדת שלך. כשתרגישי שאת מוכנה לספר להם, גם אני אהיה מוכנה". שרי היתה סבלנית כתמיד, בעיני הספיר הכהות שלה לא נראה דבר פרט לקבלה, בטחון ואהבה. עיניה מעולם לא נזקקו לזמן רב כדי להעלות חיוך על שפתיה של ריבה, וכך עשתה, בסופו של דבר, גם עתה; שפתיה נפשקו בחיוך רחב. "נו טוב, חכי עד שתגיעי לבית הכנסת הלל בימים הנוראים", הקניטה אותה ריבה. "כל הסטריאוטיפים על התרבות היהודית יקומו לנגד עינייך לתחיה, ומחציתם יבואו מהמשפחה שלי. נשים במעילי פרווה, שעוסקות במציאת שידוכים תוך כדי השוואת מחירי מכוניות, חתונות ותכשיטים". "כל כך הייתי רוצה להביא אתי את הטלית שלי". "גם אני, מותק. אבל לא נראה לי שרבי פלדמן יתלהב במיוחד לראות נשים בטלית. וגם לא הייתי מצפה ממנו להשמיע פרשנות אלטרנטיבית לנושא הווידוי, ואיני חושבת גם שנשמע שם אישה שרה את כל נדרי". בבית הכנסת בו ביקרו בקביעות היתה קהילה מתקדמת, עם נציגות בולטת לקהילה ההומו-לסבית. מאז התגיירותה של שרי היא הפכה ליהודיה נאמנה בהרבה מריבה בכל הנוגע לשמירת המצוות. עם זאת, התלהבותה של שרי אפשרה גם לריבה לגלות מחדש את היופי ואת השלווה של יום השבת, ואת הנחמה הטמונה בחגים ובמועדים. אלמלא קיומם של ציוני הדרך המחייבים הללו, הזמן עשוי היה לאבד את משמעותו. "נסתדר, מתוקה שלי", אמרה שרי. "בובל'ה", הוסיפה בצחקוק. "אל תתחילי עם זה", הזהירה אותה ריבה. אנחת סבל עמוקה נוספת נפלטה מפיה כשהוציאה חצאית כהה מהארון והחלה לקפלה. "פשוט לא. אני אשסה בך את אמא שלי והיא כבר תדאג שתהיי נשואה ובהיריון עד סוכות". "אח! קיין עין הרע!", התקף הצחקוקים כמעט וגרם לשרי ליפול מהמיטה. כשהתאוששה הבחינה שריבה לא הצטרפה לצחוקה ולא תרמה הערה שנונה אחרת. במקום זאת עמדה האישה הכהה מבין השתיים והחזיקה רדיד צמר אפור וישן, מעוטר רקמה עדינה וקצותיו מהוהים. היא הצמידה אותו לתחתית אפה והריחה ניחוח בושם עתיק ועשן ואדיקות. "הלוואי והיית זוכה להכיר אותה", שברה ריבה את השתיקה. "הלוואי שיכולתי". ריבה קיפלה בזהירות את הרדיד והניחה אותו במזוודתה. אולי השנה תלבש אותו בנוכחות שאר בני משפחתה ובכך תפתור את המסתורין סביב העלמותו לאחר מותה של באבא חנה. במחשבה שניה, אולי לא. ריבה שאפה עוד אוויר עקר וכיווצה את גופה כדי להניח לו לצאת, שוקעת בקצב בעודה אורזת. היא כבר לא הייתה בכושר. באבא חנה הזהירה אותה לבל תזניח עניינים שכאלה, אך היה כה קל לשכוח. במיוחד כעת, כאשר ציפה לה כל כאב הראש הזה הכרוך באיחוד המשפחתי המחודש אחרי כל השנים הללו. ומובן שזה היה חייב לקרות במהלך עשרת ימי התשובה. הצום יהפוך אותה פגיעה במיוחד. היא הסבירה כל זאת לשרי לפני חודשים רבים, אבל דעתה של שרי היתה נחושה. הגיע הזמן שריבה תשוב לביתה, גם אם רק לביקור קצר, והגיע הזמן שתפגוש את משפחתה. היה זה אך הוגן – ריבה פגשה את הוריה של שרי לפני כשנה, בחג המולד, והיה עליהם להתמודד עם התגיירותה של שרי ועם אהובתה החדשה בעת ובעונה אחת. אבל אין שום ערך להגינות כאשר יש לך משפחה כמו שלי, חשבה לעצמה ריבה. ובלי שחנהל'ה תהיה שם ותרכך את האווירה... בהחלט ישנם זמנים שבהן חוסר היכולת לבכות הוא ברכה אמיתית. * * * * * "באתי לספר לך סיפור, רבקל'ה", אמרה באבא חנה כשחמקה לחדרה של ריבה. ריבה הרימה את ראשה מהכרית וחייכה. "באבא, אני בת שמונה עשרה. את לא חושבת שכבר עברתי את שלב הסיפורים שלפני השינה? ולמה את ערה בשעה כל כך מאוחרת?" "את כנראה סבורה שאישה זקנה כמוני לא שומעת דברים, דברים כמו בנות צעירות שמתגנבות בחזרה לבית בשלוש לפנות בוקר?" הפטירה סבתא חנה בדרכה המעודנת והידענית והתיישבה בקצה המיטה. שלא כמו אחיותיה, היא לא התעגלה עם הגיל. היא נותרה דקיקה, אפילו שברירית מעט, ועורה החיוור היה מתוח על ידיה ארוכות האצבעות. תמיד היתה אישה קטנה אך חזקה, וכאשר התכנסו האחיות לדון במקרי חירום משפחתיים, תמיד היתה זו חנה אליה פנו ולעצתה הקשיבו. אִמהּ של ריבה אמרה לה פעם שחנה תמיד היתה זו שטיפלה בכל המשפחה, גברים וכל השאר, ותמיד תעשה זאת. "מצטערת שהערתי אותך", אמרה ריבה מיד. היא התכוונה לכך. "שה, שה, אני לא זקוקה לכל-כך הרבה שינה. אני צריכה לספר לך סיפור. עכשיו, את מוכנה להיות בשקט ולהקשיב לבאבא הזקנה שלך או שאת מעדיפה לדבר ולדבר כל הלילה?" ריבה התיישבה ושילבה את רגליה. אם באבא חנה רצתה כל-כך לספר לה משהו מדובר כנראה במשהו חשוב. היא הסתכלה בעיניה החדות של הזקנה ותהתה אם באבא חנה חושבת שהיא הולכת למות. מעולם לא היתה חולה, מעולם לא היתה חלשה. אבל היא היתה זקנה הרבה יותר מכפי שנראתה... ריבה נשכה את שפתיה כדי לבלום את גל הכאב שאיים לשטוף אותה ואחזה בידה של חנה. "זה קשור למשפחה?" שאלה. "זה קשור אליך?" "כן, כמובן!" חנה טפחה באישור על ידה של ריבה. "הגיע הזמן שתשמעי את הסיפור על מיכל". "וזה לא יכול לחכות עד הבוקר?" "שה! כבר מספיק בוקר! הקשיבי לי: * * * * * עוד בארץ הישנה, תחת שלטון הצארים, חיה לה משפחתנו בכפר שאינו קיים היום ואיש אינו זוכר שיהודים התגוררו בו אי פעם. ומיכל, הבחורה בעלת השם החזק ואופי שהלם אותו, היתה הבת הבכורה של רבקה, שעל שמה את נקראת, שהיתה הטווה המוכשרת ביותר בסביבה כולה. "את אף פעם לא מספרת שום דבר על הגברים, באבא חנה". "אח, גברים. הם מספרים את הסיפורים שלהם בכוחות עצמם. הסיפורים האלו הם שלנו, רבקל'ה. עכשיו תקשיבי לי!" כפי שאמרתי: מיכל היתה הבכורה מבין שלוש בנות ושני בנים. הנה לך גברים, בסדר? הדבר היה עוד בימים בהם אנחנו, היהודים, היינו נתונים כל-כולנו לגחמותיו של הצאר – יום אחד היה לנו ערך ולמחרת היינו כלום. יכול היה לשרור שקט במשך שנה, שלוש, אפילו חמש שנים, אבל אז הקוזאקים היו מעוררים את חמת האיכרים המטונפים נגדנו, אלו ששנאו אותנו והיו שורפים וגונבים ומגרשים אותנו מבתינו. הם היו דוקרים גברים באמצע הרחוב ולוקחים את הבנות הצעירות ועושים בהן כרצונם. הם שרפו עד אפר את בתי הכנסת שלנו וירקו על התלמידים החכמים ועל התורה. ולא היה דבר שיכולנו לעשות, אף מקום אליו שאליו יכולנו ללכת! לא יכולנו להתלונן בשום מקוף משטרתי, כי המשטרה הורכבה מאותם איכרים, ששמחו תמיד לקחת את השייך לנו. לא היו לנו שום, לא היו שום – זכויות אזרח? – לא כמו כאן בגאלדנך מדינע. "במשך שנים רבות שרר שקט בכפרה של אמי. קצת מכות פה, מעט אש שם, בריונים ששוברים חלונות וגונבים תרנגולות, זה הכל. עכשיו, בכפר הזה גם התגוררה אישה מופקרת, קורבה – "באבא חנה!" "נו טוב, זה מה שהיא היתה! את כבר לא ילדה, מותר לך לשמוע דיבורים כאלה". "אמא היתה מתה אם היא היתה שומעת אותך מדברת ככה!" "אמא שלך, מחמל לבי, היתה יכולה לחלום לשמוע ממני כזה סיפור. את הולכת להקשיב לי עכשיו? "כן, באבא". והאישה הזו, שהיה לה מוניטין מפוקפק, נו? זה לא היה הכל במקרה שלה, היה לה גם מקצוע והיא לא ביקרה בבית הכנסת, ואף אחד בקהילה לא דיבר איתה. מלבד מיכל, שהיתה חברתה כשהיו ילדות ומעולם לא שכחה זאת גם כאשר אותה אישה הפנתה את גבה לדרכינו והלכה למכור את מרכולתה בין הגויים. וגם בקרב גברים לא מעטים משלנו, אם יורשה לי לציין! זה מעולם לא עלה ממש לדיון, אבל שתיהן ידעו שהיא מתגפפת עם הגויים תמורת רובלים. די כבר עם הצחקוקים, רבקל'ה, פשוט תקשיבי! וכך יום אחד, מיכל הולכת אל השדות אל אותו מקום מסתור בו נהגה לפגוש את חברתה מילדות, ובמקום הרכילות, המחשבות והחלומות של נשים צעירות, הן חולקות חדשות נוראות. אותה מנודה, האישה הזאת, שמעה (אל תשאלי אותי איך) שגברים עומדים להגיע לכפר, בקרוב, אולי אפילו מחר! הם מתכוונים לערוך שם פוגרום, את יודעת מה זה פוגרום? בטח שכן, את ילדה טובה, קיבלת חינוך טוב. הם התכוונו לשרוף את הכפר ולגרש משם את כל היהודים, אולי אפילו להרוג אותם. ועתה, מיכל ידעה על כך. והנה היא, גורלם של אחיה ואחיותיה הצעירים, של אמה ושל הכפר כולו נתון על כתפיה הקטנות, ומה כבר היא יכולה לעשות? היא היתה רק נערה. גם אם תזהיר אותם לא יגנו על עצמם – לא היו חנויות בהן ניתן היה לקנות נשק, ואנשינו, לרוע המזל, לא היו לוחמים גדולים בימים ההם. חכמים, כן, אבל אריות יהודה, לא. כל שיכלו לעשות היה לברוח משם, להתחבא ולקוות שהצרות יחלפו במהרה. מיכל נהגה כפי שראתה לנכון; היא רצה לביתה מהר ככל שהתירו לה רגליה, לאורך השדות והשבילים, ובכל מקום אליו הגיעה היא צעקה, "הקוזאקים באים! הקוזאקים – "מה, מה כל כך מצחיק? אני מספרת לך סיפור רציני!" "סליחה, באבא. תמשיכי בבקשה". השמועה התפשטה בעיר במהירות. אנשים רבים החביאו את הנרות ואת תשמישי הקדושה שלהם מתחת לקורות עץ ברצפת האורוות והבתים. הם החביאו את הדברים היקרים להם – המעט שהיה להם – ושלחו את רבות ככל הניתן מבנותיהן בכרכרות לעיר אחרת במזרח. אבל אמהּ של מיכל לא היתה מוכנה לפרק את משפחתה – הם יישארו יחד עד חלוף כל הצרות. הן לקחו את רדידיהן, את הילדים הקטנים, וקצת חלב ולחם וצ'ולנט בסיר ברזל ישן ויצאו אל היערות שמחוץ לכפר, מקום בו איש לא הכיר את השבילים. היה זה מעשה חכם מאוד מצד רבקה (שעל שמה את נקראת), אך בה בעת גם מטופש. הם יצאו בבוקר הפוגרום, חמקו בין העצים ונעלמו, כל המשפחה, יחדיו. למחרת, כאשר החייעס באו, הן עשו את כל אותם דברים שעליהם יצא שמם, וגרועים מהם. הם ניפצו חלונות והרגו אנשים. הם הוציאו מהבתים רהיטים וספרים ותרנגולות וילדים, את הבנות לקחו בשביל – בשביל לפגוע בהן – ואת הבנים לקחו לצבא. הם שרפו לא רק את בית הכנסת, אלא גם שלוש חנויות, ואת תחנת הקמח ואת תחנת הרוח בה הסתתרו כל נשות הכפר. וכשגילו שרבים מהתושבים אינם בכפר, הם זעמו ויצאו אל השדות והדרכים, וכן, גם ליערות, כדי למצוא אותם. הם לא אהבו שמערימים עליהם, הקוזאקים האלו ועבדיהם האיכרים. הם רצו להרוג כמה שיותר יהודים, כדי ללמד אותם לקח. כשירדו הדמדומים על מעבה היער ואיש לא הגיע מהכפר לחפש אותם, רבקה החלה לדאוג ושלחה את מיכל לחזור בדרך בה באו ולראות מה קרה. מיכל לא נזקקה לזמן רב כדי לגלות שהיערות מלאים באיכרים שיכורים שחיפשו אחרי יהודים נמלטים. היא מיהרה לחזור אל אִמהּ ואל אחיה ואחיותיה, והרימה בידיה שניים מהילדים. היא הובילה את דרכם הלאה, לעומק היער, כאשר בראשה מהדהדים קולותיהם של הגברים הנוראיים הללו, המחפשים אחריהם. היה זה סיוט – צל אחד רודף אחר השני, קריאות מוזרות ורעשים, וכל כך הרבה קינדער תחת אחריותה. במהרה הם התעייפו ומיכל מצאה עבורם מקום מקלט ליד נחל. בשעה ששתו מיכל הסתכלה על אמה ואמרה, "אני חייבת ללכת ולקרוא לעזרה". רבקה לא התווכחה, רק נישקה את בתה ושלחה אותה לדרכה. יכולת לשאול – איזו מין עזרה יכלה כבר למצוא? כפי שאמרתי, לא היתה שם משטרה, לא היתה בולשת פדרלית, לא היו גברים שיבואו להציל אותן. וגם מיכל ידעה זאת, ובכל זאת חשבה שעשוי להיות להם מקור אחד לישועה. היא צעדה ביערות, בתחילה צפונה, ואז מזרחה, ואחר כך מערבה – ובכל כיוון היא הסתכלה והאזינה והמשיכה לנוע – מקדימה תמיד את הגברים המחפשים, דואגת שאף מומזער שיכור לא יבוא ויתפוס אותה. ואז לפתע היא רואה קרחת יער. ובתוך קרחת היער עומד בית, בנוי בסגנון מיושן, עם בולי עץ וקש על הגג וחלונות עגולים ללא זכוכית. שום שביל לא מוביל אל הדלת הכבדה, היות שהבית הזה לא יושב זמן רב באותו מקום. אבל שלושה סלעים גדולים עומדים ליד הדלת, כי הבית לא יושב על הקרקע. לא, בשני צידי הבית יש רגליים גדולות ושמנות. כרעי תרנגולת! "את נהנית לצחוק על נשים זקנות?" "באבא! את מערבבת כאן סיפורי עם רוסיים עם יידישיים!" "שה! זה סיפור שמתרחש ברוסיה, לא? ורודפים אחריה רוסים, נכון?" "לא אמרת לי שזו אגדה". "כי זו איננה אגדה, גברת פה גדול. את מתכוונת להקשיב לי או לא?" "בסדר, בסדר, באבא חנה. אז...היא פוגשת את באבא יאגה". לא, לא את באבא יאגה, כאילו יש רק אחת כזו. אחת מהבאבא יאגות, אולי צעירה, אולי מבוגרת. לעיניה, בשעה שהיא מטפסת על האבנים ומגיעה לדלת והיא נפתחת בעצמה, באבא יאגה היא סבתא, מין זקנה בלה שכזו, עם שיניים גרועות, עיניים עגולות ושחורות כמו צלוחיות ושיער כמו קן של ציפורים. באבא יאגה מושיטה למיכל יד גדולה כאת חפירה ומכניסה אותה לתוך הבקתה על כרעי תרנגולת ומושיבה אותה ליד האש ומוזגת לה כוס תה חם הישר מהקומקום ששר שירי וולגה ישנים. מיכל לוקחת את התה ורואה שהכסא שלה עשוי מעצמות, אבל היא שותה את התה ואומרת, "שלום לך, סבתא". את רואה, אפילו כשרודפים אחריה המומזערים האלו היא עדיין מנומסת. ובאבא יאגה צחקה כדרכן של נשים זקנות והתיישבה על כסא העמוס בעורות מלוכלכים של חיות, הרימה את שיניה העקומות והנהנה. "ברכות, בת העם הנבחר. מעולם לא זכיתי עד כה לביקור מבני עמך!" "ואני לא פגשתי עד כה את עמך", אמרה מיכל. "מהו הדבר אותו את מחפשת, בתו של הצער? כישוף שיקנה לך את לבו של בן הרב? שיקוי שיאפשר לך להיפטר מתינוק לא-קרוא? פרה שמניבה חלב העשוי מזהב, או הקרן של צ'סלב הזדוני, המשיבה את המתים לחיים פעם אחת במהלך הקרב ופעם שניה בחתונה?" מיכל הצטמררה, כמובן, למשמע דברים כגון אלו, משום שהיתה ילדה טובה. היא אמרה, "לא, סבתא, אין לי שום צורך בדברים אלה, תודה. אבל אני זקוקה למשהו שיציל את משפחתי". ואז הסבירה על אִמה ואחיה ואחיותיה שמסתתרים ביערות והקוזאקים והאיכרים סוגרים עליהם. "הקסם שלי יכול לעזור רק לבן אדם אחד", אמרה המכשפה הזקנה, מחככת את ידיה הגרומות זו בזו. "אמרי לי במקום זאת מה אני יכולה לתת לך שיעזור לך להציל אותם?" מיכל חשבה וחשבה, אבל לא מצאה תשובה. כל שהיא הצליחה לחשוב עליו היה לבקש איזה נשק גדול מהעבר, אבל היא היתה רק עלמה צעירה, היא לא ידעה דבר וחצי דבר על שום נשק פרט לארון הברית, אותו לא יכלה אפילו להזכיר ליד אשת הכשפים הגויה. במצוקתה, היא קראה, "הייתי רוצה שיהיה בי הכוח, העוצמה והעורמה הנחוצים לי על מנת להגן מכל רע על אמי ועל שאר משפחתי לנצח נצחים!" ובאבא יאגה צחקה שוב והתנדנדה בכסאה ופקקה את אצבעותיה כמו יריות. לפתע זינקה קדימה וגחנה מעל מיכל, ונשימתה כבשר מקולקל, ואמרה "בשם אלוהיך, אני נשבעת שאעניק לך את הכוח הזה בתמורה לנשיקה ולנדר!" "לא אשבע לעשות דבר בפני אלוהים לפני שאני אדע מה הוא", אמרה מיכל בחוכמה. "הכוח אותו את מחפשת יהיה שלך לנצח נצחים", הבטיחה המכשפה הקשישה. "אבל אם תרצי בו, יהיה עליך לצרוך את מה שאסור לבני עמך!" בטנה של מיכל התהפכה בקרבה כשחשבה על אכילת חזיר (כי זה מה שחשבה שאליו התכוונה המכשפה הזקנה). אבל כדי להציל את המשפחה שלה? כן, היא תעשה זאת. "אני נשבעת לאכול מה שתרצי אם הכוח הזה אכן אמיתי", אמרה. "אז בואי וקבלי את נשיקתך, בת עם הספר!" ומיכל עצמה את עיניה ורכנה לפנים. אבל במקום לנשק אותה על מצחה (כפי שעשתה אִמה), או על הלחיים (כמעשה הרוסים) או על השפתיים (כדרכם של האוהבים), באבא יאגה נישקה את מיכל בצווארה. מיכל התקשתה מאוד לזכור מה ארע לאחר מכן. היא ראתה את עצמה מניחה את ספל התה, מודה לאישה הקשישה על מתנתה. היא זכרה שיצאה החוצה מהבקתה וליטפה בהיסח הדעת אחת מהרגליים השמנות בשעה שפנתה דרומה. היא ידעה שעכשיו לילה, אבל ראייתה היתה צלולה וברורה. ולמרות שידעה שעדיין מתרוצצים גברים ביער ומחפשים אחריה ואחרי משפחתה, לא חשה עוד פחד. כשנתקלה באחד מהם, שנשא עליו חרב גדולה ואקדח ובקבוק, כמעט וברחה משם. וכאשר הגיע אליה, מקרטע ומטונף, מחייך כמו זאב, רצתה רק ליפול לקרקע ולבכות ולרעוד. אך במקום זאת, היא חיכתה לו, וכל גופה היה טעון במשהו, היא לא ידעה במה. לא עד שנגע בה והיא זזה. צווארו נשבר כהרף עין! כן, מיכל, בת הטווה, התמודדה עם גבר מגודל ושברה את צווארו – בום! – כמו ענף יבש. ובמקום להניח לו ליפול ארצה היא תפסה אותו ומשכה אותו אליה, כיוון שכמו באבא יאגה, היא רצתה לנשק אותו. אבל לא על המצח, ולא על הלחיים, או על הפה. מיכל נישקה אותו בצוואר ולקחה ממנו את הטרפה האסורה ביותר! "את אומרת שבאבא יאגה הפכה את מיכל לערפדה?" "את רוצה לשמוע את הסיפור עד סופו או רק לשאול שאלות כל הזמן?" "באבא חנה – למה את מספרת לי את זה באמצע הלילה?" "שה! את תביני". מיכל היתה מבועתת, כמובן. היא שמעה אגדות על יצורים ששותים דם, אבל אלו היו רק סיפורים של הנוצרים, של הגויים, לא של בני עמה. (נו טוב, ישנה לילית, אבל היא שד אז היא לא נחשבת. חוץ מזה, היא לא ממש יהודיה). מיכל רצתה לרוץ ברגע הזה ממש ולהרוג את עצמה, אך ידעה שמשפחתה תלויה בה. לכן זרקה את גופתו של הגבר שהתכוון לאנוס ולהרוג אותה, והלכה לתור אחרי אִמה. במשך הלילה הארוך ההוא עשתה מיכל את המוטל עליה על מנת להגן על משפחתה. וכאשר עלה השחר, היא אספה אותם והחזירה אותם לכפרם, מבלי להסביר מה קרה לה או איך יכול להיות שהצליחו להינצל. "זהו רצון האל", אמרה שוב ושוב. אך כשהם הגיעו אל הכפר, המצב רק החמיר – על שום שהכריחו את כל היהודים לעזוב, בבת אחת, לא נותר להם עוד בית לחזור אליו, לא פרד ולא תרנגולות. הם היו חייבים להתלוות למשפחה אחרת, כמעט כמו קבצנים, ולנדוד לבדם בעולם, אחרי ליל האימה שעבר עליהם. "אבל באבא, השמש זרחה". "השמש לא אמורה לזרוח ביום?" "אבל מיכל היא ערפדה! היא לא היתה אמורה לישון בארון קבורה או משהו כזה?" "גוועלד! לא היו לה מספיק צורעס גם בלי כל השטויות האלו של דרקולה? כנראה הערפדים ברוסיה היו שונים מעמיתיהם הרומניים, מה עוד את רוצה שאומר? למען האמת, מיכל לא ממש התלהבה מהשמש אבל ממילא היה זה אופנתי בימים ההם ללבוש רדיד, אפילו אם היית נערה צעירה, יפה ולא נשואה, שיינע מיידלה חמודה שכמותך". "ומה באשר לצלבים?" "היא היתה יהודיה, רבקל'ה, מה יש לה לעשות עם צלבים? זה סתם גוייש משיגעס". "בסדר, בסדר. אז הם יצאו לדרכם, נמלטו מהכפר". בלילה ההוא חמקה מיכל חרש לחלק אחר של היער, ולמרחק ניכר. תוך זמן קצר, לאחר שפנתה כמה פעמים לכאן ולשם, מצאה את עצמה שוב בבקתה העומדת על כרעי תרנגולת. הפעם, באבא יאגה הייתה בחוץ, ולקטה פטריות. "את חייבת לבטל את המתנה הזאת", אמרה לה מיכל מיד. "הו, אבל נשבעת", החזירה לה המכשפה הזקנה, הרימה פטריה ורודה וגדולה ולעסה אותה בקול. "האם לא נתתי לך את הכוח אותו ביקשת על מנת לשמור על שלום משפחתך, לנצח נצחים? והאם המחיר לו הסכמת לא דרש שתאכלי דבר אסור? או תשתי אותו בעצם!" מיכל רצתה לומר שטעתה כשביקשה את המתנה, אבל אז חשבה על המשפחות הרבות בכפרה שאיבדו אנשים, בנות ובנים שאבדו לעולם ועד, וידעה ששום עסקה שעשתה כדי להציל את משפחתה לא תהיה נוראה מדי. היא החליטה שעליה להשלים עם כך – אבל לנצח? "בעיני השם, תהיה זו עבירה אם אחיה יותר שנים ממשה", אמרה לבסוף. "אני מתחננת בפניך להגביל את חיי ל-119 שנים בלבד. ודאי שזהו משך חיים ארוך לכל דיעה". באבא יאגה שקלה הצעה זו בעודה לועסת ולועסת. "נצח הוא נצח, בת העברים, כידוע לך היטב. אבל את זה כן אעניק לך: אם לפני שנתך ה-120 תמצאי בת מדמה של אמך שתסכים לתפוס את מקומך, אזי תוכלי למות מוות ראוי ולהישפט על פי רצונו של האל שלך. אבל אם תחכי ולו יום אחד מעבר לתחילת שנתך ה-120 תישארי כפי שאת לנצח נצחים, ותופרדי מעמך בבוא משיחכם!" "ואם בין הילדים שיצאו משושלת דמי לא יהיו בנות?" המכשפה הזקנה קרקרה מצחוק. "כשאין בנות, אין גם תינוקות! אבל אסכים לכך – אם בין הילדים לא תהיה שום בת אליה תוכלי להעביר את המתנה, אזי היא תחלוף בסופו של דבר בעצמה". מיכל הרכינה את ראשה. היא ידעה שלא תקבל יותר מכך. ואז שבה אל משפחתה ונשארה אִתם והובילה אותם למנוחה ולנחלה בפולין. * * * * * "הרבה טובה לא צמחה מכך", אמרה ריבה במרירות. "חשבי רק מה היה עליך לעשות כדי לחלץ את המשפחה משם!" "ובכן, בסך הכל פעלתי לפי הנחיותיה של מיכל, עליה השלום, לפני מותה. כאשר נאלצתי להפוך להיות מגינת המשפחה". ובאבא חנה נאנחה וליטפה את ידה של ריבה. "וכעת אני חושבת ש-119 שנים הן זמן ארוך מדי לחייה של אישה על פני האדמה. שמונים ואחת שנים הספיקו למיכל ואני סבורה ששמונים ושבע שנים הן די והותר בשבילי. ורבקל'ה – את הבת היחידה שיצאה מדמי". ריבה בחנה על דודתה הזקנה בספקנות לאה. "באבא – שום דבר מזה אינו הגיוני. את מדברת רק על שני דורות שנמשכים אל רוסיה שלפני המהפכה. ואת בת שישים ושבע, לא שמונים ושבע". "כל זה נכון, בובלה – לפי הרשומות של המדינה הזו. אבל אנו, הנשים הסובייטיות, מזדקנות לאט, במיוחד המקוללות שבתוכנו". היא נאנחה וליטפה בהיסח הדעת את ידה של אחייניתה. "אני היא בתה היחידה של הבת הצעירה ביותר של מיכל, לאה. רבים כל-כך מתו בפולין. אני הייתי המגוננת, אך רק על מי שיצאו מדמנו – כך שרעיות, בעלים, הם נלקחו –היה זה מזלנו, והקללה שלי, שהיינו מסוגלים לשרוד, חלקנו, ולבוא לחיות כאן בבטחה". "חכי רגע. נדמה לי שאני כבר לא מבינה כלום. את לא הדודה שלי?" "אני הסבתא שלך, רבקל'ה". "אמא יודעת?" "בוודאי שכן! איזה ילד לא מכיר את האמא שלו!" "אבל – למה לשקר בנוגע לזה?" "זה היה הרעיון שלי – כאשר סבתא מיכל עברה בסופו של דבר מן העולם, חשבתי שנוכל לשנות את הרשומות ולהציג את הדברים כאילו אין לי בנות. כך יכולתי להצטרף לבתי ולבנות דודותיה ולהציג אותן כאחיותי. חשבתי שאולי הקללה תסתיים שם. אבל דם סמיך יותר ממים והוא מה שקובע, ואמא שלך היתה אמורה להיות זו שממנה אבקש להיות האישה החזקה הבאה. אבל רבקל'ה – את מכירה את אמא שלך, לאה המתוקה שלי, לילי העדינה שלי. נחמדה היא בהחלט. חכמה, הו הו, כמה שהיא חכמה! ומאוד נחמדה, מלאת-נדיבות. אבל חזקה? חזקה היא לא. בכל מקרה, הנה אנחנו כאן. ורבקל'ה – אולי את תהיי זו שתגמור את הסיפור לנצח! אין לנו צורך יותר במגוננות, כאן בארץ החדשה. יש לנו משפחה נחמדה – וכולם בנים! ולמען האמת, אני לא חושבת שאת מתכננת להביא ילדים לעולם, נכון?" "באבא חנה!" ריבה הסמיקה, ולאחר החווירה במהירות. "מה – למה את מתכוונת?" "אני מתכוונת שאת ילדה צעירה וחמודה מאוד שלא מתעניינת בגברים, נו? ולחשוב שאשמח לגלות שהנכדה שלי יצאה פייגל'ה! אבל זה מה שמקבלים כשמביאים ילדים לעולם. במקרה שלנו, זוהי ברכה שנשלחה מאלוהים, אני בטוחה. את תהפכי למגוננת, וכשזמנך ייתם, תסתיים לנצח גם העסקה עם באבא יאגה, וסוף כל סוף נשתחרר ממנה". היא חיככה את ידיה בזריזות במחווה של "זה היה קל!" וחייכה. ריבה השפילה את מבטה שהיה מכוון עד כה אל הסבתא החדשה שגילתה זה עתה ונשכה את שפתה. "אז, את ערפדה". "כן!" "ואת רוצה לעשות ממני גם כזו, כי את חושבת שאני לסבית. וכאשר אני אהפוך להיות ערפדה, את תוכלי למות. אחרי כן, אני אחיה עד גיל 120 ואז, מכיוון שלא יהיו במשפחה עוד בנות מדמי במשפחה, אני אמות". "כן!" "באבא חנה", אמרה ריבה ברכות, "שמעת פעם על פרוזק?" היה זה לילה ארוך עבור שתיהן. * * * * * "ריבה! ריבה, מתוקה שלי, אנחנו כאן! הנה הילדונת שלי!" ריבה נאנחה והסיטה את רצועת הבגד שעל כתפה. היא הצביעה על הדמות עטוית הפרווה שנופפה אליהן בידה והגתה לשרי ללא קול את המילה "אמא". "ניחשתי את זה", אמרה שרי בחיוך. הן הנהנו ונופפו אליהם חזרה בעודן חוצות את נקודת הבידוק הביטחוני ומתקדמות אל מסוע המזוודות, שם המתינו להם האישה הנרגשת ושני גברים קורנים מאושר. "ריבה, ריבה, תראי את עצמך! בובל'ה קטנה שלי, כל כך רזה, כל כך חיוורת!" תראה אותה, הנרי, היא רזה כמו מקל! אין לך מה לאכול בדירה המפוארת הזו שלך בשיקגו?" לילי בירנבאום החזיקה את בתה במרחק זרוע מגופה לפני שמשכה אותה אליה למתקפת נשיקות. "אוח, כל כך טוב לראות אותך, ילדונת, ילדונת מסכנה ורזה שלי!" "אני גרה בדירת שותפים, אמא," נאנחה ריבה. "אמא – אמא, זה בסדר, אני בסדר גמור!" היא צחקה ונישקה ברוך את לחי אִמה. "את יודעת, לא באתי לבד – תכירי, זוהי שרי, השותפה שלי". שרי הסתערה עליה ולחצה את ידיה של לילי. "אני שמחה כל-כך לפגוש אותך, גברת בירנבאום. ריבה סיפרה לי עליך המון". "גם אני שמחה לפגוש אותך, שרי, ברוכה הבאה לניו-יורק. טוב, בואו, ניקח את הבנות המסכנות האלו למקום חם – ריבה, את קרה כמו קרח! – הכנתי במיוחד בשבילך מרק עוף טעים – מה שאת הכי אוהבת, עם אטריות, כמו שהייתי מכינה לך כשהיית קטנה! שרי, היא סיפרה לך איך היא היתה מכריחה אותנו תמיד לשים אטריות במרק במקום מצה? אח, איך שהיא אהבה את האטריות שלה!" הפגישה עם הגברים כללה לחיצת ידיים, והבנות נסחפו למכונית ואל הדרך, תוך פרץ של נוסטלגיה. ריבה חייכה לאורך הנסיעה, אחזה רכות בידה של שרי וניסתה לזכור לנשום. "לא סיפרת לי על האטריות", לחשה לה שרי בטון מאשים. * * * * * הבית היה עמוס עד להתפקע, לא רק באנשים אלא גם בניחוחות, ריחות כבדים ועשירים של מרק שהתבשל זמן רב, ריחות חריפים שמילאו את פיך ברוק, כניחוח השום שלווה לזרזיפי הריח שהדיפו המלפפונים החמוצים, הכבושים בצנצנות גדולות. כהכנה לצום, נרכשה ארוחת הצהריים במעדנייה השכונתית. פרט למרק שהכינה לילי, היו שם גם גבעות של בשר בקר משומר בצבע בורגונדי, פסטרמה פיקנטית, תרנגול הודו צלוי חיוור וחזה עוף שבושל באטיות. הגבעות הובילו להר של סלט תפוח אדמה וסלט כרוב עם גזר, שהיו מוקפים באיים של כיסוני כוסמת ותפוח אדמה. פלגים של ירקות מוחמצים וכבושים זרמו אל עמקים מלאים בעגבניות כבושות, סלט כוסמת עם אטריות פרפר וקישקע, ונשפכו לבסוף אל אגם של כבד קצוץ, עמוק ורחב דיו כדי שהדגים המלוחים יוכלו לשחות בו– לא אלו ברוטב לבן אלא אלו עם הבצלים המתובלים – אם יכלו עדיין לשחות. גברים נראו מכל עבר. שרי הוצגה בפני אין ספור דודים ובני דודים. תמיד ידעה שריבה הייתה הבת היחידה בדורה, אך עד לרגע זה לא הבינה עד כמה בודדה התחושה. היו כמובן רעיות, ואפילו חברה של אחד מהבנים הצעירים. אבל לא אחיות, פרט לשלוש שניהלו את השבט ביד רמה. כשהבחינה לבסוף בעוד בחורה בגילאי העשרים שלה, שפטפטה בצדו השני של החדר, היא שאלה על אודותיה. "הדוד שלי מייק התחתן לאחר גירושיו עם אישה גרושה", הסבירה ריבה, וסרבה בנימוס להצעה לטעום כבד קצוץ מרוח על קרקר. "זו טרודי, בתה מנישואים קודמים. אין בינינו קשר דם. ולצערו של מייק, היא גם לא יהודיה. טרודי הוטבלה בילדותה ולמרות שדודה איליין התגיירה כדי להינשא למייק, טרודי לא הראתה עדיין כוונות דומות. אויש, בואי נזוז שוב מהאוכל, בסדר?" הן כבר דנו בעבר בנושא הצום. בשנה שעברה ריבה, שבכל מקרה לא אכלה הרבה, לא ראתה שום חשיבות ביום הכיפורים. אה, היא יכלה, אילו רצתה בכך, לשים בפיה גוש כלשהו של אוכל, ללעוס ולבלוע אותו. אבל רק לעתים נדירות זה הצדיק את ההתכווצויות והעוויתות שהתחוללו בגופה לאחר מכן, כשניסה להבין מה לעשות עם החומר הזר. האוכל כבר לא היה לה טעים, ולא משנה כמה אהבה אותו בעבר. לא, על מנת שהצום יהיה משמעותי היא היתה צריכה להתנזר ממה שבאמת שימש לה כמזון, למשך שבוע לפחות. הבעיה היחידה היתה להסתיר את הצום המיוחד הזה מבני משפחתה ביומיים הקודמים ליום הכיפורים. "תאכלי, בובל'ה, תאכלי!" הייתה זו דודה שרה, שכעת ריבה ידעה שהיא אינה אחותה של אמה, אלא בת דודתה. "אכלתי קצת במטבח", שיקרה ריבה באומץ, מלטפת את בטנה השטוחה. כך עברו כל השעות האחרונות. היא התבוננה בשרי עם רעב אחר בעיניה, ושתי הנשים נגעו זו בזו בגניבה. חוּמה של שרי, החיוניות, כוח החיים שפעם בה, גרמו לריבה לרעוב אליה בדרכים שגופה לא ידע לעבד. גם מתאווה זו היא נמנעה. הכול למען התקווה הנואשת שאולי הפעם קורבן כלשהו יעזור לפתוח את השערים הנכונים. היא נאנחה וסירבה להצעה לעוד קצת כבד קצוץ. "השותפה שלך, היא לא יוצאת עם אף אחד, לא מאורסת...?" לחשה לה שרה, מעבירה את הכבד למישהו אחר. "שתי בנות נחמדות כמוכן! תקשיבי, כשתבואו לבית הכנסת אני אציג אתכן לבן של חברה שלי פולה, הארי, הוא בוגר אוניברסיטת ייל! אני בטוחה שלפחות לאחת מכן יתמזל המזל!" * * * * * בלילה ההוא, שרי התגנבה למיטתה של ריבה. ריבה הקשיבה לכל תנועה ורחש של אהובתה בעת שזו הסיטה את המצעים וחצתה את החדר על קצות אצבעותיה. הן חלקו את חדר האורחים, שהיו בו רק מיטת יחיד ועוד מיטה מתקפלת עם ריח נפטלין. הן שקלו להצמיד את המיטות, אבל החליטו בסופו של דבר לא להתגרות בגורל. "אני מתגעגעת אליך", לחשה לה שרי שלא לצורך בעוד ריבה אוספת אותה בחיבוק. "אולי צדקת, זה קשה מדי. אני כל כך מצטערת, מותק, לא הבנתי שיהיו כאן כל כך הרבה אנשים – ושלא נזכה לשום הזדמנות להיות לבד – " "ששש, זה בסדר", הרגיעה אותה ריבה, מניחה לשפתיה לגעת במצחה של שרי. "עוד מעט זה יגמר. מחר מתחיל הצום, ואנחנו ניסע הביתה מיד אחרי כן". הן נגעו לאטן, ידיהן חוקרות, קור וחום, רוך וחוזק מתערבבים, עד ששרי פלטה אנחה וניתקה את המגע. "זה החלק הכי קשה בשבילי", היא אמרה, ופנתה ממנה. "כואב לי מרוב שאני רוצה אותך". ריבה חייכה את חיוכה הדק ונגעה בגבה של שרי עם אצבע קרה אחת. "אשת חיל..." היא מלמלה. "...מי ימצא. ורחוק מפנינים מכרה", הגיבה שרי אוטומטית. היא הסתובבה בחטף לנשק את האצבע המושטת, וחזרה למיטתה. בסופו של דבר נרדמו שתי הנשים, כל אחת בדרכה. * * * * * אור היום זרח עדיין כאשר הן נכנסו לבית הכנסת, מוקפות בגברים ונשים לבושים במיטב מחלצותיהם, חלק מהגברים נושאים עמם תיקי טליתות מעוטרים וחלק סתם נראו אבודים. בחולצתה הלבנה, והרדיד של סבתא חנה כרוך סביב כתפיה, ריבה נראתה חיוורת מתמיד ולילי התייסרה על כך בקול לכל אורך הנסיעה ולא הרפתה גם כשהגיעו לבית הכנסת. "אסור לך לצום כשאת חולה", הטיפה, עיניה מתרוצצות אנה ואנה על מנת לפגוש ולברך חברים ומכרים שלא ראתה מזה זמן רב. "הרבי אמר כך מפורשות, בשנה שעברה". "אני בסדר", התעקשה ריבה. למען האמת, היא באמת הרגישה חלשה במקצת. אבל זו בדיוק המטרה, לא? אור היום שהשתקף דרך החלונות גרם לה לכאב ראש נוראי – היא נאלצה ממש להניח לשרי להוביל אותה אל הכסא ולהושיב אותה עליו. היא ניסתה להתעלם מהזרם התמידי של בני התמותה שרחש סביבה, מהחום הקורן מהם, הריח העשיר של גופם, צליל פעימות לבם שהדהדו בין הקירות. כשראתה את הסדרנים מעיזים אנשים למקומם ואת החזנים הלבושים לבן עולים לבמה, כמעט ושקלה לוותר. נדרש ממנה זמן להבין איך ניתן לעשות את זה, כך שהיא וויתרה. הכל היה כל כך מוכר, לא רק לה, אלא גם לזכרונות שהשתמרו בדמה. ההקלה על כך שהימים הנוראיים מתקרבים סופסוף לקצם, חרדות החטאים הקיבוציים שעומדים להישטף ולהימחל לרגל החרטה הקיבוצית – כל משאם הכבד של חטאי אדם נגד חברו שעומדים בפני בחינה עמוקה ומשפט. ועתה, ביום זה, הקדוש מכל, הגיע גם תורם של פשעי האנושות נגד בורא-עולם. הדגש מוטל פחות על חילול קודש ושבירת מצוות – אלא בעיקר על נדרים לאלוהים שלא היו צריכים להיאמר. במפתיע, דווקא החזן הנמוך מכולם היה בעל הקול החזק ביותר. כשכרך את לובן הטלית הקטן סביב לגופו העגלגל, כל הקהילה זעה ורחשה ואז השתתקה. "כל נדרי!" הוא שר, קולו רוטט עם המלודיה היפה והמהפנטת שגרמה לקהל להקשיב בתשומת לב. הוא היה מוקף בעוד שני גברים, שהחזיקו ספרי תורה, היות שלא היתה זו תפילה בלבד אלא הצהרה משפטית של ממש. שרי למדה כל זאת במהלך לימודי הדת שלה. משמעותה של תפילת כל נדרי היתה בקשת סליחה על כל נדר שנעשה אך לא בוצע הלכה למעשה, וגם בקשה להתיר כל נדר שנעשה תחת לחץ או מרמה. הנדרים עליהם התפילה מדברת לא היו נדרים לבני אדם אחרים, אלא נדרים שנעשו לאלוהים או בפניו. היו כל מיני השערות לגבי מקורה של תפילת כל נדרי והסיבה שהפכה להיות חלק מטקסי יום כיפור, אבל כבר במהלך לימודיה הבינה שרי שתפילה זו עשויה לשאת בחובה משמעות מיוחדת עבור ריבה. "מי יודע?" אמרה לה, בנסיון לגרום לריבה לשקול את הרעיון, "במקרה הרע, תהיי רעבה לזמן מה. במקרה הטוב..." ריבה לא חשבה על מה שיקרה במקרה הטוב. היא טיהרה את מוחה ממחשבות ונתנה למילות כל נדרי לחדור אליה, למלא אותה, וכאשר התפילה חזרה על עצמה פעמיים נוספות, היא נעה בהתאם לקצב ולתהודה של התפילה רבת העוצמה. השמש החלה לשקוע והחלו טקסי הערב, שהיו רק רמז למרתון התפילות וחשבון הנפש שעתידים לבוא ביום המחרת. * * * * * שמש אחר הצהרים קפחה ללא רחמים בעת החזרה המיליון על תפילת "על חטא". ריבה התנודדה על רגליה וחבטה על חזה בייסורים אמיתיים. רשימה זו של החטאים הקהילתיים, הנזעקת אל השמיים בלשון רבים בשעה שכל הקהילה מודה בהם, היתה חלק מרכזי מטקסי יום הכיפורים. עד כדי כך שחוזרים עליה גם במהלך התפילות האישיות. ריבה הבינה במעורפל שאנשים רבים ממשפחתה היו בהלם, לא רק מהופעתה החיצונית, אלא גם מהלהט הדתי המובהק שגילתה. עבור לילי הדת היתה דבר נחמד, משהו שטוב להחזיק בו – אך לא בהפרזה. למזלה, שרי הציבה את עצמה בינם ובין ריבה, והקשתה עליהם לגשת אליה ולברר מה קורה למען השם. שרי נותנת לי כוח, חשבה ריבה בעת ששבה ושקעה בכסאה. אני זקוקה לה כל כך! היא שלחה מבט חטוף בגופה המלא של האישה היושבת בשורה שלפניהם, ואז גלגלה את עיניה ועצמה אותן. החום שפעם ממנה, הניחוח המהפנט, היה זה גרוע הרבה יותר מפיתויי האוכל. אוכל לא ממלא את נשמתך, לא נותן לך את תחושת הטוהר של האחדות, הרגע בו פעימת לב שונה הופכת לשלך. רק עוד כמה שעות, חשבה, מכווצת את אגרופיה בחוזקה. ואז, אוכל לחמוק מעין ו.... או שאולי לא יהיה בכך צורך! אולי הפעם יסתיים הכל – שערי גן העדן יפתחו, וחוסר הצדק הזה יגמר לנצח! אלוהים יבין שהעסקה שחתמה נערה מפוחדת עם מכשפה זקנה ומטורפת מעולם לא היתה צריכה להימשך זמן כה רב! שבריר קטן של מוחה התחמק בעקשנות מלשאול איזה מין אל יאפשר דבר שכזה מלכתחילה. הטקס המשיך לו בעצלתיים, בהקראת סיפורו של הנביא יונה, בעוד דקלומים של "על חטא" ואז הגיעו לבסוף, בשעת אחר צהריים מאוחרת, לתפילת הנעילה המסמלת את נעילת שערי השמיים, שנפתחו רק לפרק זמן קצר. נשמות התאגדו יחד בבית הכנסת, תפילות כנות של שחרור והקלה נשמעו. הדים של עברית גרועה עלו, מלווים בקרקורי רעב, תלונות על צמא, וסימפטומים של התנזרות מקפאין ומניקוטין. ההתנזרות של ריבה החלה לעלות לה בדמים – פיה ובטנה כאבו, ראשה הלם. היא היתה חייבת לצאת החוצה, ומהר. אבל עדיין המשיכה להתפלל ולשלוח את תפילותיה אל השמש השוקעת, לאותם שערים דרכם תוכל ללא ספק לשלוח את בקשתה הישר אל הבורא, אל יוצר הכל, אל השכינה שלה, המהות הנשית של אלוהים. הקשיבו לי! התחננה, מבלי להבחין אפילו שנפלה שוב לכסאה. * * * * * כשחשה בידה של שרי על כתפה היא הזדעזעה וכמעט קפצה בבהלה. "בואי מותק, כולם כבר יצאו!" ריבה העבירה את לשונה על שפתה העליונה והפעם פלטה אנחה מושלמת. שפתיה היו סדוקות וכאב מיוחד, חד, נקבר עמוק בלסתה, מעקצץ והולם בה בעת ובעונה אחת. שרי הביטה בה בחמלה, אשמה ודאגה חרוטים בפניה. "הגיע הזמן ללכת", אמרה ברכות. לא היה מה להוסיף. ריבה קמה על רגליה והתמתחה. עם אוכל או בלעדיו, היתה זו שעת לילה ובלילה תמיד היתה חזקה יותר. היא ירדה בזהירות במורד המדרגות, אל עבר המושב האחורי של הביואיק של אִמה, ונאלצה להדוף את ההצעות המבוהלות של אמה לבקש עזרה רפואית. "אוכל!" הכריזה לילי, ועברה להילוך ראשון. "היא צריכה אוכל טוב וחם! מרק עוף, עם אטריות, יש לנו קצת בבית במקרר". עצם המחשבה גרם לקיבתה של ריבה להתהפך – או תהיה מה שתהיה התגובה המקובלת בימינו אלה. ריחן החזק, המפוטם, של שומן עוף, הצבע הזהוב החיוור, הנוזל הדליל, הטמפרטורה הגבוהה – היא עצמה את עיניה ואחזה בחוזקה בידה של שרי, עוטפת אותה באצבעות קרחוניות. הזמן הלך ואזל. אם לא תמצא דרך לצאת בקרוב מהבית, היא תצא מדעתה. לא היה לה ספק בכך – מגבלותיה התגלו כבר פעמים רבות בעבר. פעמיים היתה זו שרי שהצילה אותה – שרי עם אהבתה היפה, הבלתי מעורערת ונטולת האנוכיות, שרי שהיתה לה עמוד תווך, שמעולם לא פקפקה בה או גינתה את מעשיה – שרי, שפעימות לבה היו כעת כה רמות עד שהטביעו את קול המנוע, את הרוח ואת קול נפשה הדואבת של ריבה. היא פרצה מבעד לדלת הראשית ורצה במעלה המדרגות, שרי צמודה בעקבותיה. ה-"תכף נרד!" של שרי הדהד באוזניה כפטישי אוויר, והקריאות המבוהלות וצקצוקי הלשון של קרובי משפחתה נשמעו לה כצרור יריות. משנכנסה לחדר בדקה מיד את החלון. לא, הנפילה לא תהיה נוראה מדי, היא יכולה לפגוע בקרקע ולהמשיך מיד בריצה. כמה חבל שמיכל לא עמדה טוב יותר על המקח; היה נחמד אילו יכלה להפוך ברגעים כאלה לעטלף או לזאב. היא פתחה את החלון לרווחה וגנחה בעוד גופה מזדעזע בעווית אדירה של רעב וכאב. בו ברגע נכרכו סביבה זרועותיה של שרי. "די, די", מלמלה שרי, חומה עוטף את ריבה מאחור. "אהובה שלי, יקירתי, תישארי, אל תעזבי אותי. אלוהים, אני רוצה אותך כל כך, רבקה..." נשיקות קטנות, מתוקות כתפוחי ראש השנה, טפטפו דבש על לשונה – ריבה הסתובבה, עודה מחובקת, וכרכה את זרועותיה סביב אהובתה, אינה מסוגלת לעמוד בפיתוי. ידיהן הגיעו לכל מקום בעת ובעונה אחת, מלטפות את גביהן, נכרכות סביב זרועות, ושוקעות בשיער. חצאיותיהן פלשו זו לתחומה של זו והחליקו כלפי מעלה, ואילו הירכיים שלהן נמעכו יחדיו וגופן נמס והתאחד. תמיד היה זה כך לאחר תקופה של התנזרות, אך כעת היה זה חמור יותר, משום שריבה היתה אבודה ברעבונה, אבודה במרירותה על העסקה שנותרה בעינה, מחיר כה כבד עד כי לא ניתן להעלות אותו על דל שפתיים. "אני לא יכולה לעשות לך את זה שוב", לחשה, גונחת באוזנה של שרי. היא כרסמה תנוך אוזן וינקה אותו, גירוי שעורר כאב בשיניה. בעודה מדברת, היא חשה בשינוי המתרחש בפיה, בגופה המתכונן לקבל את תזונתו. "שלוש פעמים, לא זה מה שאומרים? תני לי ללכת, אני לא יכולה – אני לא יכולה – " "אני לא מפחדת", החזירה לה שרי לחישה. "אני רוצה אותך, ועכשיו. אני רוצה אותך בתוכי, אהובה שלי, אני רוצה את כולך". והיא עצמה הידקה את שיניה הקצרות אל גרונה של ריבה, וריבה נרעדה בהזדהות עם הכמיהה המייסרת הזו. הכוח הגורף של גופה המגיב גרם לה לנהום וכפה עליה את השינוי האחרון, את הקליק הפנימי הזה המבשר לה שהיא מוכנה להיזון. היא אחזה בשערה של שרי באחת מידיה והעבירה את אצבעות ידה השניה על החזה של שרי, פורמת את כפתורי הפנינה של החולצה, חושפת את שדיה היפים, פטמותיהם זקורות בציפייה. "אני אוהבת אותך", אמרה ריבה. ואז רכנה קדימה, מונעת בידי הריח, והחום והצורך, עד שחשה את החוד נוגע בבשר, חשה בכבדות המתוקה הטביעה בתוכו, טועמת את משא הזוהר של העור – ואז נפתחה הדלת. "רבקל'ה! מה קורה פה? את לא עונה... גוועלד!" לילי בירנבאום עמדה בפתח הדלת, אוחזת בספל של מרק העוף המרענן שלה, פיה פתוח לרווחה ועיניה פעורות. לידה עמדה הדודה שרה ומאחורי הדודה, דודה גיטל. שלישיית ההשתאויות הזו היתה יכולה להיות משעשעת אילו רק נותרה קפואה ברגע וזה ולא שבה לחיים. ריבה ושרי, שנתפסו בשעת מעשה, נעצו את מבטיהן בשלוש הנשים המבוגרות העומדות בדלת. עדיין היו סבוכות זו בזו, חצאיותיהן מורמות מעל ירכיהן, חולצתה של שרי פתוחה לרווחה, וזו של ריבה פרועה ומקומטת. וגרוע מכך – גרוע בהרבה מבחינתה של ריבה שהתנודדה כשהבינה מה יש על שפתיה, שכן היא לא הסתפקה רק בגירוי בשרה של שרי – זרזיף קל זב מהנקב שהספיקה לעשות התבלט במלוא הדרו לנוכח הלובן המושלם כמעט של צווארה של שרי ושל חולצתה. טיפה – טיפה בודדה, ארורה – זלגה מפיה, זועקת לחברה. "סגרו את הדלת!" התפרצה לילי ונכנסה פנימה. ועדיין, אחיזתה בספל לא התערערה כלל – לא לחינם ניהלה את סדר הפסח ואת יום הכיפורים במשך שלושים שנה! – "אחיותיה" נכנסו אף הן, וטרחו בעיקר לנענע את ראשיהן מצד לצד בתדהמה. "ומה בדיוק קורה כאן?" דרשה לילי לדעת, קולה יורד לקצה גבול הטווח האפשרי. שרי אחזה בצדי חולצתה ופלטה צווחה קלה כשהבינה שצווארה מלוכלך במקצת. היא פנתה הצידה, הסמיקה וסידרה את חצאיתה על ירכיה. ריבה הכריחה את עצמה לקום, משימה לא קלה בהתחשב בסחרחורת שאחזה בה ובכך שאחת מנעליה נפלה. פעימות הרעב שחשה וכאבי אכזבתה סייעו לה לאזור אומץ. כיצב מעיזה אמה שאינה-חזקה-מספיק להתפרץ ולהפריע להן ככה? ולמה שיהיה לה אכפת בכלל מה חושבת עליה המשפחה כפוית הטובה הזו? שתפקיד המגוננת ילך לכל הרוחות, שילכו כולם לכל הרוחות! היא עמדה לעשות סקס ערב לחיך עם האישה שאהבה יותר מהחיים עצמם, ואפילו את זה לא הניחו לה לעשות! "אני ערפדה, אמא!" צעקה, חושפת את שיניה המוארכות – שכאבו כעת בכאב מייסר באמת. "בדיוק כמו שהיו סבתא חנה ולפניה מיכל! כדי להציל את המשפחה המטופשת הזו מהרוסים, מהנאצים, מגלוחי הראש הפתטיים שתקפו את נייט כשהיה קטן! בדיוק, ערפדה שנושכת לאחרים את הצוואר ושותה להם את הדם! ואת משגעת אותי עם כל ה"תאכלי את זה, תשתי את זה, את כל כך רזה וחיוורת" האלה שלך – לעזאזל, אני חיה-מתה! אנחנו לא אמורים להיראות כמו תמצית הבריאות הטובה!" דודה שרה צקצקה שוב בלשונה והנידה את ראשה. "אז זה מה שחנה עשתה!" ודודה גיטל הנהנה. "הזקנה המטופשת הזו, עליה השולם. לא יכלה לספר לנו? מה היא חשבה שנעשה? נספר לכל העולם?" "תמיד היא והסודות", הסכימה שרה ונאנחה. שרי הסתובבה לאחור, שדיה שבו למקומם והזרזיף הפך כעת למריחה ורדרדה על צווארה. היא הסתכלה על ריבה, שהיתה מבולבלת בדיוק כמוה ואז החזירה את מבטה אל שלוש הנשים העומדות ליד הדלת. "אתן – ידעתן?" "בטח שידענו, מה אנחנו, מפגרות? ילדות קטנות? את באמת חושבת שאנחנו לא יודעות מה קורה בבית שלנו? שאלה לילי בקול נעלב. "חשבת שאני איזו יוצית מפגרת, שלא יודעת אפילו מה אמא שלה עושה? כנראה צדקת, כי מתברר שאני לא יודעת אפילו מה עושה הבת שלי! רבקה, למה את עושה דבר כזה לבחורה הנחמדה הזו, לשותפה הזאת שלך? את לא יודעת שאת הדברים האלה שומרים רק לממזרים, לחלאות שבחוץ? מה, אמא לא לימדה אותך כלום? איזו מין דרך זו להתייחס לכזו שיינע מיידל ועוד לעשות את זה ביום קדוש מכל הימים!" "אני לא... אבל... אמא..." ריבה כשלה בלשונה והתיישבה אך החטיאה את המיטה לגמרי וצנחה ארצה. היא הביטה בשרי בתקווה לעזרה, לעצה, למה שלא יהיה, ושרי הידקה את שפתיה והנהנה. "ריבה לא פגעה בי, גברת בירנבאום", אמרה בזהירות. "למעשה, אני רציתי שהיא, אהה, שתעשה את מה שעשתה. כבר עשיתי את זה קודם. את מבינה, אנחנו לא סתם חברות טובות. אנחנו נאהבות. לא אכפת לי שריבה לוקחת ממני קצת דם – מצדי היא יכולה לקחת את כולו, אם רק תרצה". היא השפילה את מבטה אל אהובתה המורעבת והמבולבלת והחזירה אותו אל קרובותיה. "אני אוהבת את הבת שלך, גברת בירנבאום". "לסביות?" אצבעותיה של לילי ריפו את אחיזתן והמרק הטוב נשפך על השטיח המרופט, בעוד הכוס מנתרת ללא פגע לצד. "את פייגלע?!" קולה עלה בשני אוקטבות נוספות, והאחיות החלו שוב עם צקצוקי הלשון שלהן. "אני לא מאמינה – תראו מה קורה כשמגדלים ילדים! ככה הם מתייחסים אלייך – הולכים והופכים להיות הומוסקסואלים!" היא הניפה את ידיה מעלה להעצמת את האפקט הדרמטי ונענעה אותן בתנועת האשמה כלפי השמיים. "קללות כבר לא מספיקות לך, אתה חייב לעשות לי גם את זה? זה מה שקורה כשמנסים לגדל ילדים בעולם הזה!" ובעוד האשמה חריפה זו כלפי הכל-יכול על שפתיה, לילי בירנבאום צעדה במרץ אל הדלת ופתחה אותה לרווחה. "נו טוב, תהיי לסבית! אם זה מה שאת רוצה! אל תחשבי לרגע על אמא שלך, שאוהבת אותך! אני פשוט אלך ואבשל עוד קצת, אל תשימי אלי לב." "היא יודעת על –?" ריבה הרימה את ידה ברפיון אל פיה. "היא יודעת?" "היא תתגבר על זה, על הקטע הלסבי הזה", יעצה לה שרה והרימה את הספל. "אוי, איזה בלגן. בנות, שאחת מכן תנקה את זה, טוב? זה בסדר לקרוא לכן בנות נכון? בטח שכן. רק אל תלכו לצעוד עם כל הבנים האלו שמתחפשים לבנות, בסדר? תישארו בבית ותתרחקו מצרות. ואל תדאגו למשפחה. תרדו למעטה מאוחר יותר, כש... כשתרגישו טוב יותר". שתי הנשים הצעירות הנהנו, בהלם, ושרה נשמה נשימה עמוקה ועמדה לפתוח ברצף עצות נוסף, אך חטפה מאחותה מרפק בצלעות. "אל תדברי, לכי!" התפרצה גיטל ודחפה את שרה לעבר הדלת. "לסביות!" שמעו אותה הבנות אומרת מבעד לדלת ההולכת ונסגרת "ועוד בנות כאלה נחמדות!". עריכה : לולה בראון תודה לרינת קורבט על שהביאה את הסיפור לפרסום ב-ISF. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |