|
|
||||
|
הארי פוטר והתרגום הבלתי אפשרי – ביקורת ספר
מתן בלומנבלט |
|||||
|
|
|||||
| גדול יותר, מעניין יותר ובעיקר ארוך יותר, מתן בלומנבלט על החלק השישי והאחרון (בנתיים) לסאגה של הארי פוטר - רוצו לחנויות הספרים. | |||||
| אני נוטה לסלוד משגעונות המוניים. לא ברור לי למה, אבל אני לא יכול לקרוא, לראות או לשמוע דברים שאומרים לי שאני פשוט חייב לקרוא או לראות או לשמוע. ככזה, לנוכח היסטריות המוניות, אני לרוב עומד בצד, מצביע, צוחק ומעיר הערות ציניות. ואוכל נקניקיה בלחמניה, ואולי גם חוטף תנומה קלה, בהתאם לשעה ביום. עם זאת, כשזה מגיע לתופעת הארי פוטר, יש משהו קטן שמונע ממני מלעשות את זה. המשהו הקטן הזה הוא, כמובן, הצורך הבלתי נשלט שיש לי לצווח כמו ילדה בת 12 עם צאת כל ספר בסדרה. התעוררתי משנתי, לנוכח בעיטה שקיבלתי, במקום שאותו אלוהים בבירור לא ייעד לבעיטות. "אה, אני מצטערת", אמר קול מבולבל של אישה, שהביטה בי ישן על הרצפה. "פגעתי לך בבטן?" "זאת לא הייתה הבטן שלי", גנחתי. "מה אתה עושה פה?" "אני מחכה לספר, אני רוצה לקנות אותו ראשון" "זה נחמד", היא אמרה. "אתה יודע שהספר לא יוצא עד לשבוע הבא?" "אה… תעירי אותי בעוד שבוע", אמרתי וחזרתי לישון. כולכם, להוציא את אלה מכם שבחודש האחרון ישבו על קרחון בקוטב הצפוני, עם כיסוי ראש שחור, אצבעות עמוק בתוך האוזניים והמהמו בקול מאוד מאוד רם את מנגינת הפתיחה של 'הקטקטים', ודאי שמעתם על צאתו של ספר נוסף בסדרת הארי פוטר, Harry Potter and The Half Blood Prince. כאמור למעלה, הספר התקבל בשמחה אין קץ על ידי (אה, ועוד כמה מיליונים אחרים ברחבי העולם). נחשפתי לראשונה לעולם של הארי פוטר, לפני יותר מחמש שנים. שמעתי את שמו של הספר נזרק בשיחה כזו או אחרת, והחלטתי לנסות. אהבתי את הראשון, ומיהרתי לקרוא את השני, את השלישי, ואת הרביעי שיצא מאוחר יותר באותו קיץ. הספרים היו, באותה נקודה, ולמעשה נותרו עד היום, הספרים שהכי נהניתי לקרוא בחיי. בתיכון, אני לא זוכר אפילו את מספר הפעמים ששמעתי את המשפט, "אתה יודע, אתה ממש דומה להארי פוטר". דמותו של הארי, באותו זמן, הייתה רק הציור על גבי כריכות הספרים, אך הדבר הפתיע אותי מאוד - להיות משווה למישהו, במראה, בהקשר חיובי. אמנם, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהעירו לי על דמיון לאישיות מפורסמת, אבל, "אתה מזכיר לי את חיים יבין כשהוא היה צעיר", זה לא בדיוק אותו הדבר. עם הפופולריות העולה של ספרי הארי פוטר, הרגשתי שזה כמעט בסדר להיות גבוה, רזה, עם שיער פרוע ומשקפיים. עם צאת הספר החמישי, כבר הייתי בצבא, אך כמובן שקניתי אותו, וקראתי מהר ככל האפשר. וכך, כפי שמוסבר בתיאור למעלה (שהוקצן למטרות דרמטיות), מיהרתי בהקדם האפשרי ורכשתי את הספר השישי, שיצא לפני שבועיים. ראשית, נרתעתי קצת מהמחיר, שמהווה פחות או יותר, חצי ממה שאני משתכר בחודש. אבל במבט לאחור, ברור לי שאם הייתה המוכרת אומרת לי שאני צריך לתת לה את זרוע ימין שלי, בשביל לקבל את הספר, הרי שהייתי מבקש ממנה סכין ויוצא משם שמח וטוב לב, חצי שעה מאוחר יותר, אוחז בספר (ביד שמאל כמובן). מישהו כבר היה מחזיק לי את הספר בזמן הקריאה. בשלב זה, יש לומר, אעבור לעסוק בתוכנו של הספר, ואחשוף פרטים קריטיים מהעלילה. אני מפציר במי שלא קרא את הספר, לפנות לשתי השורות האחרונות, וממליץ למי שיש לו שומה גדולה ושעירה על הגב להתייעץ עם רופא, בהקדם האפשרי. רק למקרה שזה לא היה ברור: ס פ ו י ל ר י ם ! ! ! הספר מתחיל כאשר אנו מגלים שקיים קשר עמוק יותר בין עולם הקסם לבין העולם הרגיל מכפי שחשבנו, כאשר ראש ממשלת בריטניה משוחח עם השר "האחר". זהו גילוי מעניין מאוד, שמצעיד אותנו, אחרי שנתיים קשות, בחזרה לתוך העולם שיצרה ג'יי קיי. רולינג. בספר החמישי בסדרה הייתה הרגשה כאילו הארי נחבט שוב ושוב לאורך הספר כולו. מההתחלה בשהות המבודדת אצל דודיו, הריבים עם החברים שלו, התנכלויות מצד משרד הקסם, ענישה מצד דולורס אמברידג', צרות ביחסים עם צ'ו ועד למותו של סיריוס בלאק, הסנדק שלו. איכשהו הייתה הרגשה שחלק מהקסם ושמחת הנעורים שאפיינו כל כך את הספרים הקודמים, בייחוד בחלקים הראשונים של הספר, דהו קצת בספר החמישי, בצורה שהקשתה להתחבר אליו, כמו אל קודמיו. הספר השישי, לעומת זאת, מתחיל בצורה נפלאה, ושואב את הקורא, פנימה כמעט מיד. הארי זוכה לקיצור של התקופה הקשה הרגילה, בבית דודיו, ומבלה את שאר הקיץ בבית משפחת וויסלי, שם הוא מגלה סממנים ראשונים של התאהבות בג'יני וויסלי. קהילת הקוסמים בכלל, ומשרד הקסם בפרט, נכחו בצדקתו של הארי, ויודעים כעת שוולדמורט חזר, ומלבד הזכרון הטרי של מותו של סיריוס, הכל נפלא בבית פוטר. וכמעט שכחתי את הפרט החשוב ביותר - הארי מתמנה לקפטן קבוצת הקווידיץ', דבר שלא יכול שלא למלא בגאווה, את אלו שעקבו אחריו מאז שאחז לראשונה במטאטא. בארוחה משפחתית, לאחרונה, התגאה דוד שלי בכך שהבן שלו סוף סוף הלך באותו יום. אני אמרתי, "זה כלום, הארי התמנה לקפטן של קבוצת הקווידיץ'", מה שזיכה אותי במבטים מוזרים, ושיחות חוזרות על טיפול נפשי. אך חזרה לעולמות אמיתיים יותר. הארי, רון והרמיוני מתחילים את שנת הלימודים, עם פרופסור חדש לשיקויים, ומופתעים לגלות את סנייפ כמורה החדש להגנה נגד אומניות האופל. הארי מצטיין בשיעורי השיקויים בזכות הספר הישן שמצא, שהיה שייך ל"נסיך חצוי-הדם" (אני מתנצל, אבל בשלב זה לא היה מנוס מלתרגם את השם). כמו כן, הוא מגלה להפתעתו שהוא, פחות או יותר, מאוהב באחותו הקטנה של רון, ג'יני. ג'יני, יש לציין, התפתחה בצורה משמעותית בספר, והייתה שינוי מאוד חיובי. היא הפכה עצמאית, מעניינת ומצחיקה. לא פלא שהארי התאהב בה. אני חייב להגיד, שאת ההתאהבות הקודמת של הארי בצ'ו, לא כל כך אהבתי, וזה היה קצת מוזר. זה כאילו יש לכם חבר טוב, שאתם לא כל כך סובלים את החברה שלו, אבל לא ממש יכולים להגיד לו את זה. להתאהבות הנוכחית, לעומת זאת, נתתי את הסכמתי המלאה. הארי, בנוסף לשיעורים הרגילים, מקבל 'שיעורים' מיוחדים מדמבלדור. שיעורים אלה נותנים לנו את האפשרות ללמוד על עברו של וולדמורט, ואפילו פותרים את התעלומה עתיקת היומין – למה כל שנה מתחלף המורה להגנה נגד אומנויות האופל? (וזה בכלל לא קשור לאיגוד חובבי השממיות העולמי, כמו שחשדתי). הפרקים בהם הארי ודמבלדור צופים בזיכרונות, הם אולי הפרקים הכי מקוריים ומעניינים בספר כולו, שכן הם חושפים פרטים מהעבר של אחת מהדמויות האפלות בסדרה. כך, למרות שלפי החדשות אנשים מתים פה ושם, רון והרמיוני רבים, והארי חווה את הסבל של אהבה לא ממומשת, האווירה בהוגוורטס טובה סך הכל, וכשטוב בהוגוורטס, הקורא נהנה. השיא, הוא כאשר קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, למרות היעדרו של הארי, זוכה בגביע, והארי מנצל את חגיגות הניצחון, וזוכה בבחורה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לנשק אותה - למה בעולם האמיתי זה לא עובד ככה? מכאן, לצערנו, הכל – פחות או יותר – מדרדר מבחינת הארי. מאה העמודים האחרונים של הספר מאוד מותחים, מעניינים, עונים על הרבה שאלות ומעל לכל – די עצובים. הארי ודמבלדור נוסעים לסלע שכוח-אל, כדי למצוא חפץ שבו נמצאת חתיכה מנשמתו של הקוסם האפל החזק ביותר שחי. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הם מצליחים – תוך כדי נזק לא קטן לדמבלדור – להשיג את המשכית, שמכילה חלק מנשמתו של וולדמורט (או לפחות – ככה הם חושבים), וחוזרים להוגסמיד. ואז זה קורה – אנחנו מתחילים לחשוד שמשהו לא לגמרי תקין. דמבלדור מרגיש חלש, ונראה שמשהו כאן לא יושב טוב (הקורא חושב - היא לא תעשה את זה… נכון?). דמבלדור אוזר כוחות, כשהוא נוכח שהטירה מותקפת, והוא והארי מגיעים לטירה, וניצבים מול דרייקו מאלפוי. מאלפוי השנה, אמנם העסיק את הארי הרבה, אבל לא במובן הרגיל. הוא היה עסוק בדברים יותר חשובים מהצקות ילדותיות, ועכשיו אנחנו מגלים במה (פריצה, חבלה, תכנונים לרצח, שטויות כאלה. אתם יודעים איך בני עשרה יכולים להיות לפעמים). דמבלדור נתון לרחמיו של מאלפוי, אך נשמע משוכנע למדי שדרייקו לא יהרוג אותו (הקורא חושב – מזל, אנחנו בטוחים. דמבלדור יודע מה הוא עושה). מסתבר לנו, שאחרי חמש שנים של רוח וצלצולים, זה כל מה שיש למאלפוי. אין לו את היכולת להרוג (הקורא נושם לרווחה). אבל אז בא סנייפ, והרגע הקשה ביותר – דמבלדור מתחנן על חייו, דבר שבפני עצמו קשה לראות ממישהו ששמר על אורך רוחו במשך כל שש השנים שאנחנו מכירים אותו. ואז מגיע הרגע הבלתי נמנע - סנייפ הורג אותו (הקורא עסוק מדי בלקנח את האף, מכדי לחשוב, תתנו לו קצת לנשום!). המוות של דמבלדור בידי סנייפ, הוא הרגע הכי מפתיע ומרגיז בסדרת הספרים כולה. לאורך כל ששת הספרים דמבלדור חוזר וטוען, "אני בוטח בסנייפ, לחלוטין", ומי אנחנו שנתווכח עם דמבלדור? הרי הוא ודאי יודע משהו שאנחנו לא – קללה שרובצת על סנייפ, נדר בלתי שביר, תמונות של סנייפ רוקד שיכור עם פרופסור ספראוט במסיבת הסגל בחג המולד, שיתפרסמו עם מותו של דמבלדור. משהו, שגורם לו לבטוח בו ככה. אבל נראה שלא. סנייפ פשוט הוליך את דמבלדור שולל, וזה נפל קורבן לאמון שלו בטוב שבבני האדם. יש לציין, כי סנייפ לא הטעה אותנו פעם אחת, אלא פעמיים. בנוסף לכך שהוא הוליך שולל את דמבלדור, הוא רכש גם את אמונו של הארי, שהאמין כי 'הנסיך' הוא איש טוב. מה שרק יכול להרתיח אותנו יותר. וכך, הארי סופג מכה נוספת. דמבלדור נהרג, הוא נפרד מג'יני (מסיבות שהיו מתאימות אולי לספיידרמן) ולא ממש מתאושש. הספר מסתיים בנימה עגומה למדי, ומשאיר אותנו לתהות אם הארי אי-פעם ישוב לקדמותו, ואם הוגוורטס בכלל תפתח לשנה נוספת. החלק האחרון של הספר, עצוב, אולי אפילו קשה, אך רק מוסיף לאיכות של הספר, ולחוויית הקריאה. מספר לספר נדמה שהארי נהיה גיבור יותר ויותר טראגי. הדברים שקורים לו, הם לא בדיוק אלה שהיינו מצפים מגיבור של "ספר ילדים". אבל זה הגיוני כשחושבים על זה, כי יותר ממיליון אנשים לא הזמינו מראש את 'פינוקי הולך לגן', וחנויות ספרים לא נפתחו בשתיים בלילה לכבוד 'ג'ינג'י והמרגל מעליית הגג'. Harry Potter and The Half Blood Prince, הוא ספר מצויין. למען האמת, הפגם המשמעותי היחיד שאני רואה בו, הוא שלא היו בו עוד 652 עמודים. מה יש בספרי הארי פוטר שמושך כל כך הרבה אנשים? ובכן, עד כמה שאני רואה את זה, קוראים נוטים להרגיש את עצמם בתוך העולם שיוצרת ג'יי קיי רולינג, בזמן הקריאה. והעולם הזה, הוא פשוט יותר טוב מהעולם הרגיל. בעולם שלה, כלי השחמט זזים ומדברים, בשלנו, הם סתם עומדים שם. בעולם שלה נער יכול לנשק נערה, והיא מתאהבת בו, בשלנו סביר להניח שאותו נער יאכל את הארוחות שלו דרך קשית, במשך חודש, אם ינסה את אותו הדבר. בעולם שלה בשבע שנות לימודים אפשר להיהפך לקוסם, בעולם שלנו, אם תלמד שבע שנים, מקסימום תצליח להיות רופא. בעולם שלה מטאטאים עפים, בעולם שלנו הם פשוט… מטאטאים. הספר השישי הוא לא שונה, ואף מעלה את בחזרה את הסדרה לרמה שאפיינה אותה, אחרי ירידה קלה ב'הארי פוטר ומסדר עוף-החול' (שהשם שלו, אני חייב להודות, הרבה יותר קל לתרגום). לסיום – תמיד חשתי שלקטעים מסוג זה המביעים דעה על סרט או ספר, צריכה להיות מצורפת המלצה לפעולה, והנה היא – במידה ולא עשיתם זאת עדיין, לכו לקרוא את הספר. עכשיו. אתם עדיין פה? | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |