|
|||||
|
המוות במחילות - סיפור קצר
לביא תדהר |
|||||
|
|
|||||
| החייזרים פשטו עם שחר. האופק, כהרגלו, החוויר במזרח. איתן נתן חיפוי מלמעלה. | |||||
| ''תזיינו להם את הצורה!'' צעק מישהו ומישהו אחר שחרר צרור כדורי "שיטה" שהיססו לרגע לפני שפנו כלפי מטה וחדרו אל תוך מחילות הכוורת. בחופשות הקיץ, כשעוד הייתי בקיבוץ, נהגתי לעבוד במפעל הנשק. כשסיפרתי לדוד שלי על כך, הוא השווה זאת לעבודה שהוא עשה ברפת, בזמנו, כשהיה צריך לגדל פרות. אמרתי לו: ''אורי, בחייאת, כדורים זה לא פרות''. פעם, אפילו פעמיים, יצא לי לדבר איתם, עם הכדורים, למרות שזה היה אסור. הרושם שהיה לי אז היה של ילדים עם יותר מדי אנרגיה, כאלה שרק רוצים כל הזמן לצאת מהשיעור וללכת לשחק כדורסל או ללכת מכות. הסתכלתי סביבי ונשמתי עמוקות את העשן. גבעת התחמושת. זין. השעה: שתיים, שתיים ושלושים. היינו כוח מלא, הטובים שבטובים, הגברים שבגברים: אני אישית, ואני לא משוויץ, שרדתי שני גיבושים על טריטון, בין הרי הגעש הפעילים של השלג והלבה של מימן נוזלי וזה רק בתור סיפתח. בין לבין הייתי בשלושת הקרבות המכריעים ביותר נגד החייזרים, בענן האורט, במערכת גנימיד ובמחילות מאדים. כוח טהר-לב, קראנו לנו, כי ככה היינו. טהורים ויפים. ''טחורים'' דוד שלי קרא לנו. אמרתי לו: ''אורי, אל תעלה לי על העצבים''. ''חייזרים'', הוא צחק. ''חייזר'לך! למה מה הם יעשו לנו?'' ''שיזיינו אותך בתחת!'' אמרתי לו. זה מחק את החיוך השמן שלו מהפרצוף. ''זה מה שהם עושים, החיות האלה. זה מה שאתה רוצה? הא? שיביאו לך בתחת עד שיהיה שם כביש חוצה ישראל? יריצו שם רכבות כל כך הרבה מקום יהיה להם?''. ''אל תהיה ככה'', הוא אמר. העשן התעבה סביבי. שחררתי צרור כדורים משלי והחבר'ה הקטנים יצאו מהקנה כמו חיילים לתפארת ורצו לחפש את החייזרים. ''אחרי!'' צעקתי, וכוח טהר-לב נאסף מאחורי גבי. ניסיתי לזרוק רימון לפתח המנהרה אבל הוא התנגד. ''תמלא הוראות'', אמרתי לו. ''או שאני מעלה אותך על משפט צבאי!'' ''על הזין שלי משפט צבאי'' הוא ענה וניסה להתפוצץ לי בידיים. זרקתי אותו והוא נפל הישר על חייזר שהתחבא במנהרה ואז התפוצץ. מימיני מישהו צעק, גיל או גל או גולי - אחד מחוליית שרבוט. כדור פילח את ראשו כמו סכין על אבטיח. פוף. זחלתי לתוך המנהרה. היה חשוך שם למטה, דביק ורטוב מהשרידים של החייזר. בשלב מסוים איבדתי חוש כיוון וזמן. כל מה שידעתי זה שאני מוכרח להגיע ללב הכוורת ולנטרל את האויב בכל מחיר. בכל מלחמות ישראל הייתי. חשבתי שניצחנו אותם, אז, בענן האורט, כשהרצנו אותם דרך מערכת השמש הפנימית ואז החיצונית ובסוף לשוליים הקרים של ענני האסטרואידים. קרענו להם תצורה, זה מה שחשבתי. הבאנו להם באמ-אמא שלהם. פתחנו להם תתחת ותקענו שם מקלות של דינמיט. זה באמת קרה, אגב. רק שקראנו לזה וידוי הריגה. חשבתי שהבסנו אותם אז, את החיות האלה וכל הזמן הם צחקו עלינו. הייתי בין הראשונים שפרצו לאסטרואיד שלהם בקרב האחרון. ראיתי את המנהרה שהם בנו, החור השחור ההוא שנפתח והוביל אותם לאן שהם באמת רצו להגיע. לעבר שלנו. ועכשיו אני פה. גבעת התחמושת. זין. דוד שלי היה אומר ''זין בעין, וגם ''קוס אימו בלי-לה-לו'', אבל זה כי הוא לא באמת דוד שלי. הוא סבא-של-סבא-של-סבא של-סבא-של-סבא של דוד שלי, אז הוא מדבר קצת מוזר. הבזוקות רק שרטו את הבטון ולא יכולנו להשתמש בנשק אטומי מסיבות ברורות. זה היה קרב צמוד, כמו ריקוד דבקה תחרותי שבו מי שלא יכול לרקוד נהרג. עד שמצאתי דרך ללב הכוורת הרגתי שלושים ארבעים חייזרים, אבל מה... נשארנו שבעה. איבדנו את מוטי, את שי, את כל הגילים, את הכל היוסים, את זרובבל, את עופר, את מתתיהו, את צידון, את ארבל, את פנחס, את לב ואת מנחם. אפילו איתן שחיפה מלמעלה הלך, נפגע מכדור "שיטה" ידידותי שהחליט פתאום לדבר איתו. בלב הכוורת מצאתי את הכניסה למנהרה שלהם, שהם חפרו דרך כל הזמן שלנו, מאברהם למלך דויד לגולדה. עצרנו אותם אחרי המאה העשרים אבל הם שלטו בכל תקופת התנ"ך ובאלפיים שנות גלות. ''הגולה הדוויה'', אמר דוד שלי וצחק כמו חמור, וזה היה הרגע שיריתי בו. אבל בלב הכוורת פתאום חשבתי עליו, על הציניות הזאת שלו וגם על הבית שלא ראיתי כבר שנתיים או חצי מליון שנה, תלוי איך מסתכלים על זה. רציתי הביתה, אבל אחת המלכות שלהם הייתה שם, בלב הכוורת: חיות אדם, החייזרים האלו. ''אפילו אין להם ביצים'', דוד שלי היה אומר, לולא יריתי בו - גברים הם לא! המלכה הסתכלה עלי ואני הסתכלתי במלכה. אז יריתי בה. הכדור כמו סכין על אבטיח, משמיע קול רך של פיצוץ. פוף. ניערתי את ראשי וירקתי על הרצפה. גבעת התחמושת. זין. מחר, זמן אישי, הקרב יתחיל מחר, אותו מקום, אותו תאריך, אותה שעה. שתיים, שתיים ושלושים. העפתי מבט אחרון על הגופה שלה והתחלתי לזחול הרחק משם, לכיוון בית הספר לשוטרים, לכיוון עמוד העשן והשמש העולה. אני באמת לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |