|
|||||
|
'אושוויץ' - דרך הסמלים או הקלישאות – ביקורת קומיקס
עופר ברנשטיין |
|||||
|
|
|||||
| כשמדברים על החיבור הנדיר בין שואה וקומיקס עולה בהקשר מיידי שמה של יצירת הקומיקס 'מאוס' (MAUS) או שמו של ארט שפיגלמן, יוצרה. שפיגלמן היה אומנם מחלוצי הנצחת השואה בתעשיית הקומיקס ,אך הוא לא היה היחיד. אחד הניסיונות המעניינים ביותר בתחום היה ספרו של פסקל קרוצ'י (Pascal Croci) הצרפתי' –'אושוויץ'. | |||||
| 'אושוויץ' AUSCHWITZ בהוצאת ABRAMS האמריקאית 72 ע' ו – 12 עמודי תוספות שחור-לבן בכריכה קשה ובגודל 31X24 ס"מ מחיר מוטבע על הכריכה – 16.95 דולר הנצחת השואה הינו תחום מאוד בעייתי והפכפך ביצירה העכשווית. השנים שעברו מאז ביססו מספר עובדות שקשה להתווכח עמן. מצד אחד נוצרו סמלים ומוטיבים מקובלים המקלים את תהליך היצירה ובניית העלילה. מהצד השני הפכו סמלים אלה לרוויה מסוימת אצל הקהל המכיר את הנושא. אותו קהל המצפה להתחדשות והתפתחות התחום בדיוק כבכל תחום אחר. בכל הנוגע לניסיון לחדש, קרוצ’י אינו שונה משאר היוצרים שניסו את מזלם בתחום. 'אושוויץ', על פי קרוצ’י, נע בין קלישאות וסמלים מקובלים לבין אירועים במעמד של 'אירוע מכונן' המנסה לחדש אך לא לחדש יותר מידי. התוצאה – סיפור גדוש מוטיבים מוכרים ונדושים, הפכפכות בבניית דמויות וקו עלילתי שהוא ספק ריאליסטי ספק סוריאליסטי. לטובתו של המחבר יאמר שהסיפור בדיוני במהותו, אם כי מבוסס על ראיונות שטח רבים שקיים עם ניצולים. לכן מצליח קרוצ'י דווקא לחדש במקומות הבלתי צפויים של תיעוד החיים במחנה ויחסי הכוחות בין האוכלוסיות השונות בו. גיבורי הסיפור הם קאזיק וססיה (KAZIK & CECYA) זוג יהודים מזדקנים החיים ביוגוסלביה. השנה 1993, אמצע מלחמת האזרחים וטיהורי הגזע בבלקן. השניים נסים על נפשם מפחד המילציה המקומית בבוסניה המבקשת להרוג אותם בחשד ששיתפו פעולה עם אויביהם. במהלך מנוסתם משוחחים השניים לראשונה על חוויותיהם מהתקופה בה היו אסורים באושוויץ ומגלים דברים חדשים על עצמם ועל משפחתם. לשניים הייתה בת, אנה, אשר מתה במחנה ממחלת הטיפוס, יומיים בלבד לפני השחרור הרוסי. קאזיק כלל לא היה מודע לכך שבתו שרדה זמן כה רב. כפועל כפיה בזונדרקומנדו הוא היה משוכנע שקצין אס.אס. הרג אותה לאחר שניצלה בדרך נס ממוות. סיפור הישרדותה של ססיה מתואר בצמצום רב ביחס לסיפורו של קאזיק או לסיפור הישרדותה של אנה. זהו מאפיין סטריאוטיפי מעניין במיוחד לאור העובדה שנשים רבות שניצלו מהמחנות היו מוכנות לספר על כך לדורות הבאים ללא כל חשש. בשונה מרוב הגברים ששתקו שנים רבות לאחר מכך. גם שפיגלמן בספרו 'מאוס' מעניק משקל רב משמעותית לסיפורו של אביו על פני סיפורה של אמו, אולם לשפיגלמן ניתנת 'הנחה'. אחרי הכל - אמו התאבדה ואביו עדיין לא מתמודד עם אובדן זה. קרוצ’י לעומת שפיגלמן לא נזקק לדיוקים היסטוריים או אישיים. עלילת ספרו מתבססת על ראיונות עם ניצולים רבים ומכל אחד מהם הוא מעיד ש: 'לקח פרט אחר למזכרת'. מהניצול היהודי צרפתי ששרד את עבודת הזונדרקומנדו, הוא שאל את תיאורי עבודת הפינוי וכמו גם את 'סודו האישי לחיים' - לאייר את מכתבי הקצינים הגרמנים. מניצולה אחרת למד קרוצ’י על 'נערה מטראנסילווניה ששרדה את תאי הגזים בזכות צירוף מקרים יוצא דופן'. בזכות סרטו של קלוד לנצמן 'שואה' הוא התוודע לקורותיהם של יהודיי טרזינשטאדט ומנהיגם הירש באושוויץ. בקיצור – תערובת זהירה ומדויקת של זיכרונות ניצולים. זונדרקומנדו, עבודות כפייה, חלוקת מזון, מסדרים, אקציות, סלקציות ושאר מונחים מובאים כולם באופן ויזואלי ובהיר, בפשטות רבה וללא התחכמות. הצגתם הברורה היא תוצאה של שימוש במוטיבים וסמלים שגובשו בעבר על ידי המוני העוסקים בתחום ההנצחה - בין אם בספרות ובין אם באומנות הצילום והאיור. מבחינה זו קרוצ’י ממחזר חומרים קיימים עד כי לעיתים נדמה שהוא שאל 'תמונות רפרנס' מעבודות קודמות לאיוריו הנוכחיים. לאחר החלק העלילתי של הסיפור, מובא בהוצאה האנגלית של הספר ראיון ארוך ומקיף עם היוצר. בראיון מתאר קרוצ'י את המקורות מהם שאב את השראתו וכן מציין מספר מקורות ויזואלים שהנחו אותו בעבודתו. הפשטות בה מגיש קרוצ’י את האירועים והנסיבות לקורא הם סוד קסמה האמיתי של העלילה. אלמלא הם, היו הופכים הסמלים לקלישאות והעלילה הייתה הופכת למסטיק לעוס יתר על המידה. קשה לדמיין מצב בו השואה הופכת לקלישאה. גדולי מבקרינו בעולם מטיפים לאור טענות אלו ואוי לנו אם כך יהיה. סוריאליסטיות של השואה אינה דבר חדש. הסופר ק. צטניק הפך, בסגנונו הייחודי, את הפנטסיה הסוריאליסטית למקובלת בקרב יוצרים המתעדים את השואה, אך דווקא יסודות אלו הם הבעייתיים בספר זה. מדוע דווקא היסוד הפנטסטי של העלילה עלול לבלבל את הקוראים ולגרום לאובדן חוט העלילה? הסיבה לכך הינה פשוטה ביותר - חוסר עקביות של המחבר בשימוש בה. כאשר קוראים טקסט של ק.צטניק הסוריאליסטיות אינה נעלמת לרגע מעיני הקורא. העולם אינו כדור הארץ, היקום – יקום אחר, האנושות אינה אותה אנושות והערכים שלה – אינם ערכינו. כשקוראים טקסט של כותבים תיעודיים או ביוגרפיים – הריאליסטיות היא הקו המוביל. הכל מתועד לפרטי פרטים. לכל דבר הסבר, לכל פרט הקשר כללי למלחמה, להתקדמות 'הפתרון הסופי' או להישרדותו של גיבור הסיפור. המקרים קשים, אך אין ספק שהם מתרחשים כאן, בכדור הארץ שלנו, עם האנושות שאנו אנו חלק ממנה וערכיה המוסריים הם ערכינו שלנו. קרוצ’י הולך בשביל הביניים ומאבד את דרכו בסבך. העלילה ריאליסטית ברובה, אך מכילה סצנות של חלומות, הזיות ותקוות מדומות בהקיץ. לעומת זאת, הסגנון האומנותי אינו מבדיל בין המצבים השונים של התודעה וחוט העלילה אובד לקורא במהלך הקריאה. שפיגלמן התבטא בעבר ש'קשה לעשות קומיקס על השואה שלא יוביל לזילות המשמעות ההיסטורית והאנושית שלה'. גם קרוצ’י נדרש לנושא ובראיון עמו מסכים שאלמלא היה ספרו מבוסס על אמת היסטורית היה מואשם כבר מזמן בוולגריות, חוסר טעם ופרובוקטיביות. שפיגלמן בחר להתמודד עם הקושי הוויזואלי על ידי 'האנשת' חיות. קרוצ’י התמודד עם הנושא חזיתית ובחר סגנון ריאליסטי, קשה ומדוייק להעברת סיפורו. הדמויות בספר זוויתיות ומגורמות. האומנות כולה בשחור, לבן ואפור. הצבעים צבעי עיפרון ודיו בשילוב אבן דיו וצבעי מים עדינים. הפנלים הגדולים והמרווחים, התעמקות בפרטי הרקע, האפיונים הויזואליים של הדמויות והעדר האופק - כמעט כולם משמשים כעדות למורשתו האירופית של היוצר ומבססות את היצירה בתחום הקשה לעיכול אך האמין (יחסית) היסטורית. המו"ל האמריקאי של הגרסה האנגלית, HARRY N. ABRAMS, השתדל לשמר את המקור הצרפתי ככל האפשר אך עדיין נפלו מספר בעיות טכניות שהעיבו על הקריאה. קומיקס הוא מדיום קשה לתרגום ויעיד על כך ניסיונה הבעייתי של הוצאת 'ידיעות אחרונות' לתרגם את סדרת המנגה 'סאקורה'. גם ספר זה אינו בין הנפקדים. כבר בעמוד 5, עמוד האומנות השני בספר, הקורא מגלה מדבקה על הנייר המכסה שגיאת בלון טקסט שלא תורגם. בהמשך נספרו מספר בלוני טקסט שלא תורגמו, אפקטיי קול בצרפתית או כיסויים גסים שלהם מצד הגרפיקאים האמריקאים. גם תופעת 'הבלונים הריקים' אינה נפקדת כאשר היא בעצם תוצאה של תרגום טקסט בין שפות. בשפה אחת שתי מילים מעבירות את המסר בשניה נדרשים מספר משפטים. בסיפור זה בולטת התופעה במיוחד משם שדווקא בסצנות מלאות דרמה ומשמעות, הבלונים תופסים שטח פנים גדול ומפריעים לשטף הקריאה הטבע. יחד עם זאת יש לזקוף לזכותו של המוציא לאור את התוספות בהוצאה האמריקאי. הראיון עם קרוצ’י מקיף ומרתק כאשר תוספות הסקיצות ודפי ההכנה מאלפות. נוסף על הכל – נראה כי כל איש רציני יוקיר תודה לעורך שבחר להוסיף בסוף הספר ביבליוגרפיה קצרה של מקורות אקדמיים, הפניות לאיורים ורשימת עדים שרואיינו. אם קסמו של 'מאוס' היה באופן הקליל והנגיש שהוא מציע לקורא המעורה בפרטים ההיסטוריים של השואה, אזי 'אושוויץ' הינו ההפך הגמור. ספר זה משמש כמבוא לחיים במחנה. תיעוד היסטורי של הקווים הכללים להישרדות בו וממנו ומהווה קריאה קשה וכואבת של סיפור על נושא בעל חשיבות היסטורית רבה. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |