|
|
|
|
|
|
|
לחיות ולמות בניאו-טוקיו
רז גרינברג |
|||||
|
|
|||||
| בשבוע שעבר עלה על המסכים ביפאן סרט הקולנוע "נער הקיטור". סרט זה הנו הסרט הראשון באורך מלא אותו מביים אמן האנימציה והקומיקס קצוהירו אוטומו, 15 שנים לאחר שחולל מהפכה בשני תחומי המדיה עם סדרת הקומיקס "אקירה" והסרט שהתבסס עליה. מאמר זה סוקר את הקריירה של אוטומו – מהיכן הוא בא, מה הפך אותו לאומן כה חשוב בתחומו, היכן הוא הסתתר ב-15 השנים שחלפו, והאם עדיין נותר לו מה לחדש? | |||||
קצוהירו אוטומו הוא, ללא ספק, אחד מהחשובים שבאומני הקומיקס ובמאי האנימציה שקמו ליפאן – ובמדינה הנחשבת למעצמה עולמית בשני התחומים, זהו תואר שאין לזלזל בו. ניתן לומר כי הוא אולי האיש שתרם יותר מכל להפצת הבשורה של האומנות הגראפית היפאנית, בקומיקס ועל המסך הגדול, בעולם כולו. אך בדומה לחלוצים רבים שהלכו לפני המחנה, בחינת עבודותיו מעלה את השאלה המציקה – האם היה להן ערך בפני עצמן, או שתרומתן התמצתה רק בהתוויית הדרך לבאות אחריהן? אוטומו נולד ב-1954 במחוז מיאגי ביפאן. במהלך שנות ילדותו והתבגרותו, הוא זכה לראות את תהליך המטמורפוזה המואץ אותו עברה המדינה בשנים של סיום הכיבוש האמריקאי – ממדינה ענייה, מוכה ומושפלת למעצמה כלכלית, טכנולוגית ופוליטית בקנה-מידה עולמי. התהליך הזה, כמו גם המחיר אותו הוא גבה – שחיתות פוליטית וכלכלית גואה, דיכוי השמאל הרדיקלי במדינה, הסיוע הלוגיסטי אותו העניקה יפאן לארה"ב במהלך מלחמות קוריאה ווייטנאם - הותירו את רישומם עמוק באוטומו ובעבודותיו. אהבה גדולה אותה גילה אוטומו במהלך אותן שנים הייתה קולנוע – בראיונות הוא מספר כיצד הוא נהג לנסוע במשך שעות ברכבת כדי להגיע לעיר בה מצוי בית-הקולנוע בו נהג לראות סרטים. טווח הז'אנרים הקולנועיים שהשפיע עליו היה רחב מאוד – מסרטי מד"ב אמריקאיים, סרטי "יאקוזה" (גנגסטרים) יפאנים ועד לסרטים פורנוגרפיים. ובדומה לצעירים רבים אחרים באותה תקופה, גם אוטומו נמשך לאומנות המאנגה (קומיקס) שכבר הצליחה להכות שורשים עמוקים בתרבות הפופולארית של יפאן באותה תקופה, והאנימה (אנימציה) שהחלה את צעדיה הראשונים בעקבות תחילת שידורי הטלוויזיה במדינה. אחד האומנים שהשפיע עליו רבות היה מיצוטרו יוקויאמה, שעיצב במו ידיו רבים מהז'אנרים הפופולאריים בקומיקס היפאני, ובמיוחד מדע בדיוני (בסדרת הרובוטים הענקיים "איש הברזל 28") ופנטסיה (בסדרה "בבל 2"). בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, אוטומו פנה גם אל מחוץ ליפאן בחיפוש אחר מקורות השראה בתחום הקומיקס, הבולט שבהם הוא אומן הפנטסיה והקומיקס הצרפתי ז'אן "מוביוס" ז'רו (שידוע גם כמעצב בסרטים הוליוודיים כגון "הנוסע השמיני", "מצולות" ו-"האלמנט החמישי"). עם סיום לימודיו התיכוניים, בראשית שנות ה-70, עבר אוטומו לטוקיו במטרה להשתלב בתעשיית המאנגה. אותה תקופה, שהתאפיינה בזעזועים פוליטיים קשים שעברו על יפאן (משבר הנפט העולמי, אסונות אקולוגיים) עמדה בסימן השתלבותם של אמני מאנגה מהשוליים בתעשיית המאנגה הממוסדת יותר, והתוצאה הייתה התבגרות והרחבת קהל הקוראים של הקומיקס היפאני, כמו גם פתיחות של התעשייה לסגנונות חדשים. ואכן, סיפורי הקומיקס הקצרים אותם כתב וצייר אוטומו, שעסקו בטווח רחב של נושאים – מפשע ועד למוסיקת פאנק – לכדו את תשומת לבם של המבקרים בעיקר בזכות הסגנון הייחודי שלהם. אוטומו ניגש לציור הקומיקס שלו כפי שבמאי ניגש לעבודה על סרט – עם תפיסה ייחודית של הדמויות במרחב, של "זויות הצילום" בהן הוא משתמש כדי להציג דמויות וסביבה, של התקריבים האקספרסיביים על פני הדמויות. למרות שהקומיקס היפאני תמיד נחשב ל-"קולנועי" יותר ממקבילו המערבי, אוטומו הביא את הטכניקה הזאת לשיאים חדשים של יצירתיות שטרם נודעו כמותם. לקראת סוף העשור החל אוטומו להתנסות גם בציור סדרות ארוכות ומתמשכות. אחת מהן, "כדור האש", הייתה מותחן עתידני אודות המאבק בין קבוצת בני-אדם ומחשב-על. הסדרה לא הושלמה, אך היא סימנה את הכיוון אליו עתיד אוטומו לפנות. בית האימים הסדרה Domu: A Child's Dream, אותה צייר אוטומו בראשית שנות ה-80 היא עדיין אחת מפסגות ההישגים שלו כאומן קומיקס, והיא ללא ספק עבודתו הטובה ביותר שהופיעה בתרגום אנגלי. הסדרה צוירה ונכתבה בהשראת האזור בו התגורר אוטומו עם הגיעו לטוקיו עשור קודם לכן - פרויקט מגורים לאוכלוסיות מעוטות-הכנסה, בו הצטופפו האנשים שנדחקו לשולי החברה: מובטלים, טיפוסים פליליים, משפחות הרוסות. החצר האחורית והלא-סימפטית הזאת של החברה היפאנית המהוגנת-למראה הוצגה בסדרה באופן אלגורי, דרך סיפור-אימה. הסדרה התרחשה בקומפלקס מגורים, דומה לזה בו התגורר אוטומו, שדייריו – חבורת אנשים נטולי עבר ועתיד – הופכים לכלי-משחק בידיו של טלפאת רצחני, המוביל אותם לסדרה של התאבדויות. חקירת בלשי המשטרה, שבימים כתיקונם לא היו מעיפים אפילו מבט בסביבת המגורים העלובה הזאת, חושפת עוד ועוד סיפורים טראגיים אודות הדיירים המתגוררים בה. שיאה של הסדרה הוא מאבק בין אותו טלפאת ובין ילדה שמשפחתה עברה להתגורר בבניין – מאבק בעל השלכות אפוקליפטיות למדי. גם אם לא מתייחסים למציאות אותה ניסה אוטומו לתאר בסדרה, Domu: A Child's Dream נותרת סדרת אימה אפקטיבית להפליא, ויצירת-מופת של שימוש באמצעים גראפיים - מעבר מפרטים קטנים לתמונה הגדולה, מבט על אירועים מזוויות לא-שגרתיות, ומעל הכול, היכולת של אוטומו "לגמד" את הקוראים על ידי שימוש בפרספקטיבה של גובה (טכניקה בה הוא עתיד לעשות שימוש אפקטיבי עוד יותר בעבודותיו הבאות שיידונו בהמשך). גם מבחינה סיפורית הוכיחה הסדרה שאוטומו יודע את מלאכתו: השימוש שלו בשברי-שיחות הנשמעים ברקע כדי להבהיר את ההתרחשויות וטכניקת "זריעת המוקשים" לאורכו של הסיפור על מנת לפוצץ אותם ברעש גדול לקראת סופו היו אפקטיביים להפליא. אבל באותה נשימה, הסדרה חשפה בו-בעת את המעלה הגדולה של אוטומו כיוצר קומיקס שהיא גם החולשה הגדולה שלו ככזה: הציורים שלו, לרוב, עובדים טוב יותר כאשר לא מתלווה אליהם טקסט. מעבר לכל, ההצלחה הגדולה של הסדרה היא בנתינת התחושה כי לאזור ההתרחשויות שלה יש אופי משל עצמו – אופי מאיים, מחניק, סוגר על הדמויות והקוראים מכל היבט אפשרי, שהדרך היחידה להשתחרר ממנו היא אלימה, כמעט אפוקליפטית. האופי הזה, שניתן לאזור מגורים קטן בטוקיו, הורחב לעיר כולה ביצירתו הבאה והמפורסמת ביותר של אוטומו – "אקירה". רחובות האש הסדרה "אקירה" היא ללא ספק הפרויקט הגרנדיוזי ביותר שאוטומו לקח על עצמו במהלך הקריירה שלו כאומן קומיקס, והיא מייצגת באופן החד ביותר הן את הכישרון האדיר שלו והן את החולשות העצומות שלו. "אקירה" היא המגדל בבל של אוטומו – הוא בונה אותו, עצום מימדים ומרשים מול עיניהם המשתאות של הקוראים כדי להחריב אותו, עד היסוד, ברעש מחריש-אוזניים. הסדרה מתרחשת בטוקיו של 2023, שנחרבה במלחמת-עולם שלישית ונבנתה מחדש בשם "ניאו-טוקיו" – מטרופולין עצום שעל עצם השליטה בו נלחמים ביורוקרטים מושחתים, אנשי-צבא תאבי-כוח, פאנאטים דתיים, טרוריסטים נחושים, ומתחתיו רוחשים השלדים שהביאו לחורבנה של העיר בעבר. אל הקלחת המבעבעת הזאת מוטלים חבריה הלא-חכמים-מדי של כנופיית אופנוענים, שאחד מהם, טצואו, הופך לשפן-נסיונות בניסוי מדעי-צבאי. מנהיג הכנופיה, קנדה, יוצא בעקבותיו של טצואו, ספק כדי להציל אותו, ספק כדי לסגור אתו חשבון, ספק כדי להכניס למיטה שלו את קיי, צעירה אידיאליסטית שהוא נשבה בקסמיה. ממש כמו טצואו, הדמות הטראגית בסדרה, גם אוטומו גילה במהלך העבודה עליה חוסר-יכולת ניכר להשתלט על המפלצת רבת-הזרועות אותה יצר. הבסיס המבטיח אותו הוא יצר בחצי הראשון של הספור קורס בעשן בחציו השני. הסימטריה הזאת בולטת במיוחד בששת כרכי התרגום האנגלי של הסדרה (כל אחד מהם בעובי של ספר-טלפונים ממוצע). שלושת הכרכים הראשונים טווים רשת עדינה, מורכבת וסבוכה של קורים עלילתיים – קנוניות פוליטיות, פעילות צבאית, מלחמות-כנופיות ודמויות מרתקות, היוצרים ביחד מרקם של אירועים מסעירים המצטלבים זה בזה. שלושת הכרכים האחרונים, לעומת זאת, מתירים את אותם סבכים עלילתיים בשיטת הקשר הגורדי: בסדרה של אירועים אלימים, ההופכים את כל תושביה של העיר לחברי-כנופיה בעל כורחם. לפתרון המכוער הזה אותו מצא אוטומו לבעיות העלילתיות שלו מתלווה תחושה לא-נעימה – האם יכול להיות שהוא הובן לא נכון? האם יכול להיות שהוא לא יוצא כנגד המערכות המדכאות של החברה היפאנית בה הוא גדל, אלא למעשה קורא לחזק אותן? האם החברה האידיאלית, על פי אוטומו, היא חברת ה-"אדם לאדם זאב" שכנגדה נדמה היה שהוא מטיף? האם המבט שהוא מעיף בקוראיו מלמעלה, דרך הציורים המדהימים שלו, הוא לא סוג של אזהרה, אלא סתם מניפולציה פשיסטית שהוא מפעיל עליהם? סופה של הסדרה, שהיה ספוג בבדלנות, כוחניות, מיליטריזם ושנאת-זרים לשמה, מעורר חשש כבד כי אלו אכן פני הדברים. טכנית, "אקירה" היא הישג מרשים – מיצוי מרבי של יכולותיו המרשימות של אוטומו כאמן, מנופיה של ניאו-טוקיו, דרך סצנות הפעולה הדינאמיות ועד לשלל הדמויות האקספרסיביות. אבל סיפור העלילה פשוט אינו מצליח להצדיק את ההיקף העצום שאוטומו הקדיש לו – הדהירה המטורפת של הקוראים ברחובותיה של ניאו-טוקיו בתחילתה של הסדרה, התחלפה בסתמיות מייגעת ככל שזו התקדמה. הקוראים החלו לזנוח את הסדרה בהמוניהם ככל שזו התקרבה אל סופה. אך עוד לפני כן ציפתה לסדרה פרשנות נוספת – מרתקת ומתסכלת באותה מידה - במדיום אחר לגמרי. עיר אפילה עוד במהלך הקריירה המשגשגת שלו כאמן קומיקס, אוטומו עבד בשלל תפקידים על פרוייקטים שונים בתעשיית האנימה, חלקם היו עיבוד לעבודות הקומיקס שלו. לקראת סוף שנות ה-80 הוא החל לעבוד על הפרויקט השאפתני ביותר שלו – עיבוד של "אקירה" לסרט אנימציה באורך מלא. אוטומו הוא לא אומן המאנגה הראשון שהחליט לעבד במו ידיו את אחת הסדרות שלו לסרט אנימציה. "אלוהי המאנגה" אוסמו טזוקה היה שם הרבה לפניו (למרות שיש הטוענים כי טזוקה הרס במו-ידיו את השם הטוב שרכש לעצמו כאמן מאנגה בהיותו אנימטור גרוע ואיש-עסקים איום) וחמש שנים לפני צאתו של "אקירה – הסרט" ביים אנימטור אלמוני יחסית בשם הייאו מיאזאקי את "נאוסיקה מעמק הרוח" – עיבוד לסדרת מאנגה אותה הוא צייר בתור עיסוק-צדדי לאחד המגזינים, סרט שהפך אותו לגדול במאי האנימציה של יפאן. אבל מיאזאקי, בהיותו אנימטור במקצועו, הבין את המגבלות שעומדות מולו בבואו לעבד סדרת קומיקס, אישית ככל שתהיה, למסך הגדול. אוטומו היה נחוש בדעתו לדחוס את כל כרכיה של "אקירה" – שבאותה תקופה עדיין לא הושלמה – לתוך סרט אחד. הסרט יצא לבסוף ב-1988, תוך שימוש במגוון טכניקות הנפשה חדשניות – מאנימציה ממוחשבת ועד לחיקוי של תנועות מצלמה ופעלולי עריכה בסרטים מצולמים. עיצוב עתידני מרשים, נוצץ ורעשני, בהשראת סרטי מד"ב מערביים דוגמת "בלייד-ראנר" והקומיקס האירופאי, שהכתיר את הסרט כאחד ממבשריו של הסייברפאנק בקולנוע (לסדרת המאנגה המקורית, באופן אירוני, היה מראה "לואו-טקי" בהרבה והיא השרתה בעיקר תחושה של עליבות אורבנית), מגובה בפסקול מרשים ששילב גיטרות-רוק מערביות עם כלי-הקשה אסייתיים מסורתיים (עותקים של הפסקול, אגב, מסתובבים בחנויות רשת "טאואר רקורדס" בארץ. שווה לחפש) הפכו את הסרט לחוויית-צפייה מרשימה. אך כמו סדרת המאנגה עליה הוא מתבסס, "אקירה" הוא סרט שהסגנון שלו מתקשה לסחוב על גבו את התוכן לאורך זמן. ממש כמו במאנגה, גם הסרט מצליח בחציו הראשון קווי-עלילה עקביים יחסית לכדי תמונה שלמה, אך בחצי השני שלו ברור-עד-כאב שאוטומו פשוט הרים ידיים, והחליט לשפוך לתוכו כל מרכיב אקראי מהקומיקס בתקווה שמשהו מזה יעבוד. לרוב זה לא עובד. כסרט עלילתי, "אקירה" הוא בעיקר בלאגן. גם הקהל היפאני הגיע אותה מסקנה, וקבלת הפנים לה זכה הסרט בקופות הייתה פושרת למדי. גלגל ההצלה נזרק לעברו של הסרט מכיוון לחלוטין לא-צפוי – הקהל המערבי. "אקירה" הפך לסרט-פולחן בהקרנות קולג'ים וסינמטקים בארה"ב, לאורח רצוי בפסטיבלי-קולנוע בעולם, ולגורף-הכסף הגדול של חברת ההפצה Manga Entertainment הבריטית (אגב הצתת תופעת חובבות-האנימה בארה"ב ובריטניה ויצירת הבלבול השנוא כל-כך על המעריצים בין המושגים "מאנגה" ו-"אנימה"). אומני קומיקס, אנימציה, ובמאי קולנוע מערביים רבים העתיקו ללא הכרה את הסגנון המסחרר של הסרט (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה הסדרה המצוירת "באטמן: הדור הבא") – אז מה אם רובם התקשו להבין מה הולך בו? לא ברור אם זאת הייתה כוונתו של אוטומו, אבל "אקירה" הוא ללא ספק אחד מסרטי האווירה המשפיעים ביותר שנוצרו אי-פעם. עד שיצא עשן מבחינה יצירתית, אוטומו לא עשה הרבה ב-15 השנים שעברו מאז צאתו של הסרט "אקירה" והשלמת סדרת המאנגה עליה התבסס. הוא החל לעבוד על התסריט לסדרת מאנגה חדשה בשם The Legend of Mother Sarah, כאשר אומן אחר, טאקומי נאגאיאסו הופקד על הציורים. הסדרה זכתה לשבחים בזכות הציורים של נאגאיאסו, אך התסריט של אוטומו קיבל ביקורות שליליות מקיר לקיר והסדרה לא הושלמה. סדרת מאנגה אחרת (וזניחה למדי) של אוטומו, Rojin Z, הפכה לקומדיית-אנימציה משעשעת למדי, בבימויו הירויוקי קיטקובו. סרט אנתולוגיה המורכב משלוש אפיזודות בשם Memories התבסס על סיפורי קומיקס קצרים אותם כתב וצייר אוטומו, בוים על ידי שלושה במאים שונים, כאשר את בימוי האפיזודה האחרונה לקח אוטומו על עצמו – ובאופן אירוני, זוהי האפיזודה החלשה מבין השלוש. זהו כנראה המצב המביך ביותר אליו יכול להיקלע אמן כלשהו – כאשר הפרשנות אותה נותנים אנשים אחרים לעבודותיו היא מעניינת יותר מהמקור. בין לבין, אוטומו פתח את הדלת ושימש כמפיק עבור לא-מעט כישרונות צעירים, בינם הירוצוגו קוואסאקי (Spriggan) וסטושי קון (Perfect Blue). ב-2001 הוא כתב את התסריט לסרט האנימציה המדהים ביופיו אך המשעמם-להבהיל "מטרופוליס" שהתבסס על סדרת מאנגה מוקדמת של אוסמו טזוקה, והוכיח סופית שתסריטאות אינה הצד החזק שלו. ב-1995 הוא החל בתהליך הארוך של הפקת סרטו הבא באורך מלא – Steamboy. אינספור בעיות טכניות גררו את ההפקה לאורך שמונה שנים, במהלכן תקציבו של הסרט תפח ועלה אל מעבר ל-20 מיליון דולר – התקציב היקר ביותר לסרט אנימציה יפאני, אי-פעם. סיפור העלילה של הסרט, הרפתקת סטימפאנק, הוא טריטוריה שכבר נחרשה בעבר, אינספור פעמים, על ידי במאי אנימה אחרים ומוכשרים ממנו. השבוע הוא יוצא לבתי הקולנוע ביפאן, לאחר הקרנות-מבחן לא מעודדות, ומנהלים רבים בחברות ההפצה וההפקה ממתינים בעצבנות לגלות האם יש להם ביד את ה-"טיטאניק" של האנימציה היפאנית, או לחליפין את "עולם המים" של המדיום. כמו בכל קאמבק, גם זה של אוטומו מעלה את השאלה האם הוא עדיין רלבנטי. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |