|
|
|
|
|
|
|
גות'אם סושי
רז גרינברג |
|||||
|
|
|||||
| אומן המאנגה קיאה אסאמייה מקבל לאחרונה תלושי משכורת נדיבים מחברת הקומיקס האמריקאית "מארוול" בזכות עבודתו על סדרת "אקס-מן". מקריאה בספר Batman: Child of Dreams, אותו הוא כתב וצייר עבור החברה המתחרה, "די.סי.", אפשר בהחלט להבין למה. | |||||
| _________________________________________________________"אצלנו ביפאן אין סופר-גיבורים" -העיתונאית יוקו יאגי מסבירה למיליונר ברוס וויין את עובדות החיים. גיבורי קומיקס מערביים מעולם לא מצאו אחיזה של ממש אצל חובבי המאנגה ביפאן. עניין כמותי, כנראה: במדינה עם תעשיית קומיקס מקומית שהיא כנראה הענפה והמשגשגת ביותר בעולם כולו (גם היום, בעת המשבר הכלכלי שפוקד את יפאן, מכירות מגזיני המאנגה עדיין גורמים למו"לים האמריקאיים ללטוש עיניים בקנאה לצד השני של האוקיינוס) יש מעט מאוד מקום לחומרים מיובאים. ובכל זאת, כמה כותרי קומיקס ידועים מארה"ב הצליחו להסתנן גם ליפאן ולמצוא להם קהל אוהדים לא-גדול, אבל נאמן למדי. הבולט שבהם, שמשך לא רק את תשומת ליבם של חובבי הקומיקס אלא גם את זו של האומנים המובילים ביפאן, הוא באטמן. אולי בזכות הסרטים המסוגננים של טים ברטון, שהביאו את הדמות לתודעת הקהל שלא הכיר אותה קודם. אולי בזכות פרנק מילר, אומן הקומיקס המהולל שהמציא מחדש את איש העטלף בנובלות גראפיות משובחות כגון "שובו של אביר האופל" ו-"שנה ראשונה", תוך שאיבת לא-מעט השראה מאומנים יפאנים. אולי בזכות גל הסדרות המצוירות לטלוויזיה - מ-"באטמן: הסדרה המצוירת" ועד "באטמן: הדור הבא" - שהציפו את המסכים בעשור האחרון, וסייעו גם הן להמציא מחדש את הדמות, עם הרבה מאוד עזרה מאנשי תעשיית האנימה. ועכשיו מגיעה גם Batman: Child of Dreams - הגרסא היפאנית למעלליו של באטמן, שנכתבה וצוירה על ידי האומן קיאה אסאמייה, הופיעה במגזין מאנגה יפאני בהמשכים, ויצאה לאחרונה בתרגום אנגלי, באוסף בכריכה קשה. אסאמייה, אחד מאומני המאנגה שנכנסו לז'אנר המד"ב והפנטסיה בעקבות ההצלחה של "אקירה" בשנות ה-80, לא נחשב לאומן בולט במיוחד - מצליח מסחרית, אם לא ביקורתית - עד שגילה את הכישרון העצום שלו בנתינת פרשנות קומיקס יפאנית לגיבורים אמריקאיים. מלבד הספר הנסקר כאן, הוא צייר גם את גרסת המאנגה של הסרט "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום", שסחטה קריאות התפעלות מהמעריצים והמבקרים, וכיום הוא עסוק מאוד בציור סדרת ה-"אקס-מן" עבור חברת "מארוול". אך מה שעושה את הקריאה ב-Batman: Child of Dreams למרתקת כל-כך, מעבר לפרשנות האומנותית, היא גם הפרשנות התוכנית שאסאמייה נותן לדמות - הספר משתמש בדמותו של באטמן כדי להצביע על כמה מההבדלים התרבותיים בין יפאן לארה"ב. הספר נפתח עם בואו של צוות-חדשות יפאני, בראשותה של יוקו יאגי, עיתונאית צעירה ושאפתנית, לעיר גות'אם במטרה להשיג את הסקופ הגדול ביותר בעולם העיתונות: ראיון עם הגיבור המגן על העיר, באטמן. הצוות נזרק לאש חיה מיד עם בואו לעיר: הנבלים המפורסמים שלה - הג'וקר, הפינגווין ו-Two Face נמצאים בעיצומה של השתוללות רצחנית, במטרה להתגרות באביר-האופל. אבל נראה שמשהו מוזר מתרחש... כל אותם נבלים נמצאים מאחורי סורג ובריח בכלא "ארקהאם" המאובטח בעיר! האם מדובר במתחזים מתוחכמים? או במשהו מורכב יותר? כדי למצוא את הפתרון לתעלומה הזו, הספר לוקח את יוקו, ואת המיליונר האניגמטי ברוס וויין, לאורכה ולרוחבה של ג'ותאם, וגם לצדו השני של האוקיינוס - ליפאן, שם מתעמת באטמן עם הנבל האמיתי - שיש לו, כמסתבר, מניעים מפתיעים למדי. העלילה מתהדרת בכמה תפניות מפתיעות למדי, לא כולן סבירות, ולאחר מחציתו הראשונה של הספר, היא משנה כיוון בחדות - מסיפור עתיר אקשן ואלים למותחן בלשי-פסיכולוגי. בנקודה הזאת מתגלה הגדולה של אסאמייה בבואו לטפל בדמותו של באטמן: הוא לא רק מספר סיפור העוסק בגיבור - הוא מספר סיפור העוסק בתופעה שמקיפה אותו, בפער בין הדימוי שלו בקרב הציבור לאדם האמיתי הניצב מאחורי התחפושת, ובהערצה הגדולה - החולנית לעיתים - שאנשים מסוימים רוכשים אליה, חלקם מהסיבות הלא-נכונות. אסאמייה אינו האומן הראשון שעוסק בהיבטים האלה של הדמות, ועל הספר ניכרת השפעה מההופעות האחרות של באטמן במדיה שצוינו קודם (במיוחד הסרטים של טים ברטון), אבל עובדת היותו של אסאמייה לא-אמריקאי נותנת לו פרספקטיבה חיצונית ושונה מאוד על הנושא. אסאמייה לא בוחר נקודת מבט אחת כדי לבחון את הנושא: בדיוק כפי שיוקו, העיתונאית, מספקת לקוראים מבט יפאני על בירת-הפשע האמריקאית גות'אם, כך ברוס וויין מספק להם נקודת מבט אמריקאית על טוקיו - מרכז בינלאומי מהוגן-למראית-עין של עסקים, שחלקם הגדול, מסתבר, אינם כשרים. גם אם מתעלמים מהסאב-טקסט התרבותי, הסיפור אותו רוקח אסאמייה בספר הוא מרתק מאוד. מהמרדף אותו מנהל צוות החדשות בעקבות הגיבור, דרך זירות הפשע השונות בעיר גות'אם, ועד לחקירה אותה מנהל ברוס וויין ביפאן. לעיתים ישנן אתנחתאות כדי להציג לקוראים פלאשבקים מעברו של הגיבור (מן הסתם, עבור הקוראים ביפאן שחלקם אינם מכירים מספיק את הדמות), ניצוצות רומנטיים שעפים בין יוקו וברוס וויין, והקליימקס - שרובו, באופן מפתיע, הוא יותר מילולי מפיזי. אבל האטות-הקצב האלה אינן גורעות דבר מכוחו של הסיפור. הטענה היחידה שניתן להפנות אל הספר היא הדיאלוגים, שאמנם עברו עיבוד לאנגלית בידיו של הכותב מקס אלן-קולינס ("הדרך לפרדישן"), אך עדיין לא נשמעים מספיק טבעיים. הציורים בספר טובים, בעיקר בסצנות האקשן, בהצגת הנופים המאיימים של גות'אם וטוקיו (אם כי מורגש מחסור בניואנסים שיבדילו בין שתי הערים), וכמובן - בהצגת דמותו של הגיבור. העובדה כי הספר הוא בשחור-לבן (בדומה למרבית הקומיקס המתפרסם ביפאן) עשויה להרתיע קוראים הרגילים לראות את באטמן בצבע - אבל אסאמייה עושה עבודה טובה ומעניינת מספיק בהבדלי הגוונים כדי לספק חוויה ויזואלית גם ללא צבעים. הבעיה העיקרית היא בתחום הדמויות והבעות-הפנים: אסאמייה מעצב את פניהן של הדמויות בספר באופן גרוטסקי למדי (במיוחד האפים הבולטים) וזה עובד מצוין עם גלריית הנבלים הפסיכופאתים שמופיעה בספר - אבל הרבה פחות טוב עם דמויות הגיבורים. Batman: Child of Dreams הוא עוד גשר מרתק בין עולם הקומיקס המערבי למקבילו היפאני, והוא מומלץ בחום עבור חובבים של קומיקס משני צדי האוקיינוס. בונוס גם לאלה וגם לאלה: ראיון מרתק עם אסאמייה, בסופו של הספר. שווה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |