1. _________________________________________________________ הדבר היה בעת שג'ק, אשר שמו יישמע בין הצללים, יצא לאיגלס, בארצות הדמדומים, כדי לפקוד את משחקי השאול שנערכו שם. ובמהלך שהותו במקום הבחינו בו כאשר העריך את מיצובה של שלהבת-שאול. שלהבת-שאול היתה אגרטל דקיק של אש כסופה, משכית שעוצבה להפליא ובה אבן אודם בגודל אגרוף שנישאה בקצות אצבעותיה שכולן אש להבה. אותן אצבעות אחזו באבן בלפיתה שלא ניתן להכניעה, אך האבן הבהיקה בזוהר צונן למרות אותן אצבעות לופתות.
חשוב לציין כי שלהבת-שאול אמנם הוצגה לראווה בפני כל, אך עצם העובדה שהיו מי שראו את ג'ק בזמן שהתבונן בה היתה סיבה לדאגה לא מעטה. זמן לא רב לאחר שהגיע לאיגלס, הבחינו בו בעת שעבר בין הפנסים, יחד עם צופים אחרים, שהתקדמו לאורך ביתן התצוגה שצדיו היו פתוחים. הוא זוהה על-ידי סמאג'י וקווייזר שקמו מן המקומות הנכבדים שבהם ישבו, על מנת להתמודד על הפרס המוצע. ללא שום דיחוי פנו השניים כדי לדווח על נוכחותו למנהל המשחקים. סמאג'י העביר את משקל גופו מרגל לרגל ומשך את שפמו עד שדמעות עלו בעיניו הרבועות והוא החל למצמץ. הוא נשא את מבטו לעבר רעו הענק, קווייזר, שלשערו, עיניו ובשרו היה צבע אחד - כולם היו בגוון אחיד של אפור - במקום להתבונן במשמניו הצבעוניים של בנוני, מנהל המשחקים, שרצונו נחשב לחוק במקום ההוא. "מה אתם רוצים, שניכם?" שאל. סמאג'י המשיך לנעוץ מבטו ולמצמץ עד שקווייזר דיבר לבסוף, באותו קול שנשמע כחליל. "יש לנו מידע בשבילך," אמר. "אני מקשיב לכם. מהו המידע הזה, דברו!" השיב בנוני. "זיהינו מישהו שעצם הימצאו כאן צריך לעורר דאגה מסוימת." "מי האיש?" "אנחנו חייבים להתקרב אל האור ורק אז אהיה רשאי לומר לך." מנהל המשחקים פיתל את ראשו על צווארו העצום, ועיני הענבר שלו הבזיקו כאשר נעץ מבט נזעם קודם כל בבן שיחו, ואחר-כך ברעהו של זה. "אם אתם סתם חומדים לצון - " החל. "כלל לא," אמר קווייזר בלא להירתע. "אם כך, בסדר. בואו אחרי." הוא נאנח ובעודו מטלטל את גלימתו הכתומה-ירוקה, הסתובב ופנה לעבר אוהל מואר באור יקרות. ובתוכו, הוא התייצב שוב למולם. "האם יש כאן תאורה מספקת בשבילכם?" קווייזר הסתכל מסביבו. "כן," אמר. "הוא לא ישמע אותנו." "על מי אתם מדברים?" שאל מנהל המשחקים. "האם ידוע לך על אחד המכונה ג'ק, זה השומע תמיד את שמו אם הוא נהגה בין הצללים?" "ג'ק איש הצללים? הגנב? - כן, שמעתי את הסיפורים עליו." "משום כך רצינו לדבר איתך במקום מואר. הוא נמצא כאן. סמאג'י ואני ראינו אותו לפני דקות ספורות בלבד. הוא בחן את שלהבת-שאול." "הו, אלוהים אדירים!" עיניו של מנהל המשחקים התרחבו עד מאוד, ופיו נשאר פעור אחרי הקריאה. "הוא יגנוב אותה!" אמר. סמאג'י חדל לסלסל את שפמו במשך פרק זמן שאפשר לו להנהן פעמים אחדות. "...ואנחנו הלא באנו כאן על מנת לנסות ולזכות בה," התפרץ. "לא נוכל לעשות זאת אם היא תיגנב." "חייבים לבלום אותו," אמר מנהל המשחקים. "מה אני צריך לעשות, לדעתכם?" "רצונך הוא החוק כאן," אמר קווייזר. "נכון... אולי אני צריך להרחיק אותו, לכלוא אותו באיזשהו מקום למשך תקופת המשחקים." "במקרה כזה," אמר קווייזר, "עליך לוודא שלא יהיו צללים במקום שיילכד בו, או במקום שבו הוא אמור להיכלא. מן המפורסמות כי הוא אדם שקשה מאוד להחזיקו במקום אחד - במיוחד בנוכחותם של צללים." "אבל הצללים נראים כאן מכל עבר!" "כן, זה הקושי העיקרי של מי שרוצה להחזיקו במעצר." "אם כך, אורות מבהיקים או חשכה מוחלטת יהיו כמדומה התשובה." "אבל אם כל האורות לא יוצבו בזוויות המדויקות," אמר קווייזר, "ולא יהיו בלתי נגישים לחלוטין, הוא יהיה מסוגל להפיק צללים שיוכל לעבדם. לעומת זאת, בחשכה, אם רק יוכל ליצור אור קלוש שבקלושים, יהיו צללים." "איזה כוח הוא שואב מהצללים?" "ככל הידוע לי, איש אינו יכול לענות על השאלה הזאת בוודאות." "אם כך הוא בנו של צדאופל? הוא איננו אנושי?" "יש אומרים שמוצאו בארצות הדמדומים, אך קרוב יותר לאופל - המקום שהצללים קיימים בו תמיד." "במקרה זה, ייתכן שיהיה צורך בנסיעה אל מכרות הזבל בגלייב." "אכזרי," אמר סאמג'י, והוא הצטחק. "בואו והראו לי אותו," אמר מנהל המשחקים. הם יצאו מהאוהל. מעליהם השתרעו שמים אפורים שהחלו להכסיף במזרחם ולהשחיר במערבם. כוכבים ניקדו את החשכה מעל לשורה של הרי נטיפים. לא היו שום עננים. הם התקדמו לאורך הכביש המואר בלפידים, שחצה את המתחם והוביל אל הביתן שבו הוצגה שלהבת-שאול. במערב היה הבהוב של ברקים, סמוך מאוד, כמדומה, לאותו מקום גבולי שבו ניצבו היכלותיהם של האלילים חסרי הישע. עם התקרבם אל צדו הפתוח של הביתן, נגע קווייזר בזרועו של בנוני והנהן. מנהל המשחקים עקב בעיניו לעבר הכיוון שהחווה עליו, אל המקום שבו ניצב אדם שקומתו גבוהה וגזרתו דקה. הוא נשען על עמוד התווך של האוהל. שערו היה שחור, גון פניו שחום, תוויו היו נשריים מעט. הוא לבש מלבושים אפורים, וגלימה שחורה נכרכה מעל לכתפו הימנית. הוא עישן איזשהו עשב צדאופלי שגלגל אותו לתוך שפופרת, והעשן שהפריח התאבך בטבעות כחולות לאור הלפידים. בנוני בחן אותו לרגע, ופשטה בו אותה תחושה המתרגשת על אנשים בעת שהם ניצבים למול יצור שאינו ילוד אשה אלא בנו של מדוח-אופל, שנולד במקום ההוא שבני-אדם מוקירים רגליהם ממנו. הוא עילע פעם, ואחר-כך אמר, "בסדר. אתם רשאים ללכת כעת." "היינו רוצים לעזור - " החל קווייזר לומר. "אתם רשאים ללכת כעת!" הוא עקב אחריהם בלכתם ואחר-כך מלמל, "הרי כה צפוי שאחד מהם יבגוד באחר." הוא ניגש לאסוף את יחידת המשמר שלו וכן כמה תריסר פנסים שאורם עז. ג'ק נלווה אל יחידת המעצר בלא להתנגד בדיבור או במעשה. הקיפה אותו חבורה של אנשים חמושים והוא נלכד במרכזו של עיגול אור, וכך הוא הנהן לאטו ומילא אחר הוראותיהם, וכל אותו זמן לא הוציא מילה מפיו. הם הובילו אותו אל אוהלו של מנהל המשחקים, שהיה מואר היטב. דחפו אותו לעבר השולחן שבנוני ישב לידו. השומרים נעו להקיפו שוב בפנסים ובמראות המצמיתות-צל שבידיהם. "שמך ג'ק," אמר מנהל המשחקים. "אינני מכחיש זאת." בנוני נעץ מבטו לתוך עיניו האפלות של האיש. אלה לא נעו. האיש אף לא מצמץ בכלל. "...ולעתים אתה מתקרא ג'ק איש הצללים." נשתררה דממה. "ובכן?" "אדם יכול להתקרא בשמות רבים," השיב ג'ק. בנוני הסב את עיניו. "הכניסו אותם לכאן," אמר לאחד השומרים. השומר הלך וכעבור רגעים אחדים חזר עם סמאג'י וקווייזר. ג'ק הפנה מבטו אליהם, אבל על פניו לא היתה שום הבעה. "אתם מכירים את האיש הזה?" שאל בנוני. "כן," השיבו בקול אחד. "אבל אתה שוגה כשאתה קורא לו איש," המשיך קווייזר. "לפי שהוא בן-אופל." "נקוב בשמו." "הוא נקרא ג'ק איש הצללים." מנהל המשחקים התחייך. "אכן, נכון, אדם יכול להיקרא בשמות רבים," אמר. "אבל במקרה שלך יש כמדומה הסכמה בלתי מבוטלת - אני בנוני, מנהלם של משחקי-שאול, ואתה הינך ג'ק איש הצללים, הגנב. "אני מוכן להתערב שבאת לכאן כדי לגנוב את שלהבת-שאול." ושוב נשתררה דממה. "...אינך צריך להכחיש או לאשר זאת," המשיך. "נוכחותך היא רמז ברור לגמרי לכוונותיך." "ואולי באתי לכאן כדי להשתתף בתחרויות," אמר ג'ק. בנוני צחק. "כמובן! כמובן!" אמר וניגב בשרוולו דמעה שצצה בעינו. "אבל אנחנו לא מקיימים שום תחרות בגנבה, על כן אין לנו קטיגוריה שבה תוכל להתחרות." "אתה חורץ דין בטרם עת - וזה לא הוגן," אמר ג'ק. "אפילו אם אני הוא זה שקראת בשמו, מעולם לא פגעתי בך בשום אופן." "- ובכל זאת," אמר בנוני, "שלהבת-שאול היא חפץ חמוד ביותר, הלא כן?" עיניו של ג'ק הבהיקו כמדומה להרף עין ופיו פרכס בעווית של חיוך, בניגוד לרצונו. "מרבית האנשים היו מסכימים בעניין זה," אמר במהירות. "ואתה באת לכאן כדי להשיג אותו - בדרכך שלך. אתה ידוע כגנב איום ונורא שאין דומה לו, בן-האופל." "האם משום כך אינני יכול להיות צופה הגון וישר-דרך באירוע ציבורי?" "כאשר שלהבת-שאול מעורבת בעניין - כן. הרי ערכה לא יסולא באוצרות עתק, ובני אור ואופל גם יחד מתאווים לה. בהיותי מנהל המשחקים, אינני יכול להרשות לך להסתופף בקרבתה." "שם רע הוא צרה צרורה," אמר ג'ק. "לא חשוב מה אתה עושה, תמיד תהיה חשוד." "מספיק! האם באת כדי לגנוב אותה?" "רק טיפש ישיב בחיוב." "אם כך, אין שום אפשרות לחלץ מפיך תשובה ישרה." "כשאתה מדבר על 'תשובה ישרה' האם אתה מתכוון לכך שעלי לומר מה שאתה רוצה שאומר, בין אם זה נכון ובין אם לא, הרי שאני נכון לומר שאתה צודק." "כפתו את ידיו מאחורי גבו," אמר בנוני. הדבר נעשה. "כמה פעמים תוכל לחזור ולחיות, בן-אופל?" שאל מנהל המשחקים. ג'ק לא השיב. "נו, באמת! הרי הכל יודעים כי בני-אופל חיים יותר מפעם אחת. כמה חיים יש לך?" "נימת הדברים לא מוצאת חן בעיני," אמר ג'ק. "הרי אינך עומד למות לנצח." "ארוכה הדרך בחזרה ממכרות הזבל בגלייב שבקוטב המערבי של העולם, וצריך לעבור אותה ברגל, בצעדה. לעתים יידרשו שנים כדי לכונן גוף חדש." "אם כך, כבר היית שם." "נכון," אמר ג'ק ובחן את עוצמת הכבלים שלו, "והייתי מעדיף שלא לעשות זאת שוב." "אם כך אתה מודה שתחיה לפחות עוד פעם אחת. מצוין! כיוון שכך, אני לא מרגיש שום נקיפות מצפון על כך שאצווה להוציאך להורג מיד-" "חכה!" אמר ג'ק, השליך את ראשו לאחור וחשף את שיניו. "זה מגוחך, מפני שאני לא עשיתי דבר. אבל נניח לזה. בין אם באתי לכאן כדי לגנוב את שלהבת-שאול ובין אם לא, ברור שכעת אינני מסוגל לבצע זאת. שחרר אותי, ואני אגזור על עצמי גלות מרצון למשך כל תקופת המשחקים. לא אכנס כלל לאזור הדמדומים, אלא אשאר בתחום האופל." "כיצד אוכל להיות סמוך ובטוח שאכן כך תנהג?" "על דברתי." בנוני צחק שוב. "הבטחתו של בן-אופל שכבר נעשה לדמות מוכרת בפולקלור של הפשיעה?" אמר לבסוף. "לא, ג'ק, אני לא רואה שום אפשרות לוודא את אבטחתו של הפרס אלא באמצעות מותך. כיוון שיש לי הסמכות להורות על כך, אעשה כן - הסופר! יירשם הדבר כי בשעה זו שפטתי, גזרתי את הדין והוריתי על ביצועו." גיבן בעל זקנקן מדובלל שכיווץ את עיניו באופן שחרץ קמטים על פניו, היבשים לא פחות ממגילת הקלף שנטל בידו, סחרר את הנוצה פעמים אחדות והחל לכתוב. ג'ק התמתח למלוא קומתו ונעץ במנהל המשחקים מבט מעיניו העצומות למחצה. "בן-תמותה," פתח, "הרי אתה מתיירא משום שאינך מבין אותי. אתה אחד מבני ארצותיום, ונקצבו לך חיים פעם אחת בלבד, וכאשר אלה ייתמו, לא תחזור לחיות שוב. אומרים עלינו, בני-אופל, כי אין בנו נשמות, כמו אלה שניחנתם בהן, לפי הטענה. לעומת זאת, אנו חיים פעמים רבות באמצעות תהליך שאינכם יכולים לחלוק. אני טוען שאתם מתקנאים בנו, וכי אתה מתכוון לשלול ממני אחד מחיי. דע לך, כי המיתה קשה לאחד מאיתנו ממש כפי שהיא קשה לאחד מכם." מנהל המשחקים השפיל את עיניו. "זה לא בגלל - " החל לומר. "קבל את הצעתי," שיסע אותו ג'ק, "שאיעדר מהמשחקים שלכם. אם תניח להם למלא את הוראתך, אתה תהיה המפסיד בסופו של דבר." הגיבן חדל לכתוב ופנה לעבר בנוני. "ג'ק," אמר מנהל המשחקים. "הרי אתה באת כדי לגנוב אותה, הלא כן?" "כמובן שבאתי לשם כך." "למה? תתקשה מאוד למכור אותה. היא כל-כך מיוחדת במינה-" "היא נועדה לחבר שעלי לגמול לו טובה כנגד טובה. הוא חשק בצעצוע הזה. אם תשחרר אותי, אומר לו כי נכשלתי, ולמעשה זוהי גם האמת." "אינני מבקש לעורר את חמתך בשובך-" "מה שאתה מבקש הוא מועט בהשוואה למה שתקבל, אם תאלץ אותי לעשות את המסע הזה." "...אבל אדם במעמדי אינו יכול להניע את עצמו בנקל לבטוח בזה שמכונה נסיך השקרנים." "אם כך, לדברתי אין כל משמעות בעיניך?" "חוששני כי כך הדבר." הוא פנה אל הסופר ואמר, "המשך לכתוב." "...ולאיומי אין כל משמעות?" "הם מעוררים בי דאגה מסוימת. אבל אני חייב לשקול את נקמתך - שתוציאנה אל הפועל רק כעבור שנים אחדות - לעומת העונשים המיידיים שיושתו עלי אם תיגנב שלהבת-שאול. נסה להבין את עמדתי, ג'ק." "אני אכן מבין אותה," אמר ופנה לעבר סמאג'י וקווייזר. "אתה, בעל אוזני החמור, ואתה הגינאדרומורף -לא אשכח אף לא אחד מכם!" סמאג'י הביט בקווייזר, וקווייזר עפעף בריסיו וחייך, "אתה יכול להגיד זאת לפטרוננו, אדון העטלפים," אמר. פניו של ג'ק נשתנו משנהגה שמו של אויבו משכבר. וכיוון שהשפעתו של הקסם מואטת בארצות הדמדומים, שם המדע מתחיל, עברה כחצי דקה לערך עד שנכנס לאוהל עטלף ועבר ביניהם. במשך אותו זמן אמר קווייזר, "אנחנו מתמודדים תחת נס העטלף." צחוקו של ג'ק נעצר על-ידי היצור שעופף ביניהם. משראה אותו, הרכין את ראשו והשרירים בשולי לסתו התהדקו. הדממה שנשתררה הופרה רק על-ידי חריטות הנוצה. ואז אמר ג'ק, "יהי כן." הם לקחו את ג'ק למרכז המתחם, שם ניצב האיש שכונה בלייט ובידו גרזן אדירים. ג'ק הסב את עיניו במהירות וליקק את שפתיו. ואז רותקו עיניו באורח שאינו בר-כיבוש לקצה המבהיק של החרב. קודם שהתבקש לכרוע ליד לוח הגרדום, החל האוויר מסביבו לרחוש מרוב מעופפים שגופם עשוי עור יבש - והוא ידע כי זהו ליגיון של עטלפים מרקדים. עטלפים נוספים הגיעו בהמוניהם מהמערב, אבל הם נעו במהירות גדולה מכדי שיטילו לעברו צללים של ממש. ואז הוא קילל, ביודעו כי אויבו שיגר לשם את עושי דברו, כדי ללעוג לו עם פטירתו. בכל הקשור לגנבה, הוא הצליח בדרך-כלל. הוא כעס על כך שנאלץ לקפח אחד מחייו בגלל עבודה מרושלת. אחרי הכל, הרי הוא מי שהוא... והוא כרע, הרכין את ראשו. ובעודו מחכה, הא תהה האם נכון הדבר שהראש ממשיך ומקיים את התודעה במשך שנייה אחת או שתיים לאחר שהותז מהגוף. הוא ניסה להסיג את המחשבה מעליו, אך היא חזרה שוב ושוב. האם ייתכן, תהה בינו לבינו, שזה יותר מאשר איזו משימה שהוחמצה? אם אדון העטלפים טמן מלכודת, אין לזה אלא פירוש אחד בלבד. 2. _________________________________________________________ פסי אור דקיקים הסתמנו בעלטה - לבנים, כסופים, כחולים, צהובים, אדומים - מרביתם היו ישרים, אך לעתים גם רטטו. הם חצו את המרחב החשוך כולו, ואחדים מהם התנוצצו יותר מאשר אחרים... לאט, לאט... לבסוף, אותם פסים לא היו עוד מתווי דרכים אינסופיים או קורים של מקלעת. הם היו מוטות דקים וארוכים - ואחר-כך מקלות - מקפים של אור... בסופו של דבר, הם נעשו לנקודות מהבהבות.
במשך זמן רב הוא הביט בכוכבים בחוסר הבנה. רק אחרי זמן רב חלחלה המילה "כוכבים" לתוך הכרתו מאיזשהו מקום, ואיזה ניצוץ זעיר הופיע מאחורי עיניו הלטושות. דממה, בלא כל תחושה, זולת הראייה... ושוב, כעבור זמן רב, הוא חש כיצד הוא נופל - נופל כאילו מגובה רב, ואז יישותו גדלה עד אשר הוא נוכח כי הוא שוכב על גבו ונועץ מבטו כלפי מעלה כאשר מלוא המשקל של יישותו נח עליו שוב. "אני ג'ק שבא מן הצל," אמר בלבו פנימה, ועדיין לא היה מסוגל לנוע. הוא לא ידע היכן הוא שוכב או כיצד הגיע לאותו מקום שכולו חשכה וכוכבים. באיזשהו אופן נראה לו כי התחושה הזאת מוכרת; השיבה היתה כעין משהו שכבר חווה בעבר, אם כי היה זה לפני זמן רב. חמימות סביב לבו התפשטה כלפי חוץ, והוא חש בעקצוץ שריגש את כל חושיו. ואז הוא ידע. "לעזאזל!" זו היתה המילה הראשונה שהגה, משום שלחוש הריח שלו, שהתחדש באותו רגע, נלוותה מודעות מלאה למצבו. הוא היה שרוע במכרות הזבל של גלייב, בקוטב המערבי של העולם, בתחום שיפוטו של הברון דרקהיים המרושע והאימתני, זה שכל המבקשים לקום לתחייה חייבים לעבור דרך ממלכתו. הוא עמד על כך שהוא נמצא על תל של גללים במרכזו של אגם שכולו טינופת. חיוך זדוני חלף על פניו בעודו מהרהר בפעם המאה על כך שכל עוד בני-אדם מתחילים וגומרים את חייהם בצורה שכזאת, בני צדאופל אינם יכולים לדרוש משהו טוב יותר. כאשר הצליח להניע את ידו הימנית, הוא החל לשפשף את צווארו ולעסות את עורפו. הוא לא חש שום כאב, אבל הזיכרון האחרון והמחריד ההוא צץ במוחו בבהירות גמורה. לפני כמה זמן זה היה? שנים אחדות, ככל הנראה, החליט. זה היה משך זמן ממוצע מבחינתו. הוא הצטמרר והדחיק את המחשבה שצצה בו על הרגע שבו ייכלו חייו. אחרי הצמרמורת הזאת הופיע רעד שלא חדל. הוא קילל את אובדן הבגדים שבינתיים נרקבו יחד עם גופו הקודם, או - אפשרות סבירה יותר - הפכו לבלויי סחבות על גבו של איש אחר. הוא קם לאטו, נזקק לאוויר, אך ייחל לחדול מלנשום לזמן-מה. הוא השליך הצדה אבן בצורת ביצה שמצא בידו. כעת אין טעם להישאר זמן רב במקום אחד, כיוון שכמעט התאושש לגמרי. כל השבילים הובילו מזרחה. הוא חרק בשיניו, ובחר בדרך אחת, זו שקיווה כי תהיה הקלה ביותר. הוא לא ידע כמה זמן נדרש לו כדי להגיע אל החוף. אף-על-פי שעיני הצל שלו התרגלו עד מהרה לאור הכוכבים, לא היו בסביבה שום צללי אמת שיכול להיוועץ בהם. ומהו בעצם הזמן? שנה היא משך הזמן שבו מקיפה הפלנטה את השמש שלה. כל תת-חלוקה של השנה תיקבע על-פי תנועותיה האחרות של הפלנטה... או תנועותיהם של תושביה. לדידו של ג'ק, ארבע התנודות השנתיות של הדמדומים הביאו את העונות. בתוך יחידות הזמן הללו, התאריכים נקבעו תמיד במדויק באמצעות הכוכבים - שתמיד נראו לעין - ויישומם של עקרונות קסומים לקביעת מצבי-הרוח של הרוחות המושלות בהם. הוא ידע כי ברשותם של בני צדיום היו מתקנים מכניים וחשמליים העוקבים אחר מהלכו של הזמן, משום שהוא כבר גנב אחדים מהם בעבר. אך כיוון שהללו לא יכלו כלל לפעול בצדאופל, הם לא הביאו לו שום תועלת, חוץ מאשר כצעצועים אותם נתן בידיהן של נערות בבתי-המרזח, כקמיעות שטמונה בהם סגולה מופלגת למניעת הריון. עירום ומדיף צחנה עמד ג'ק על חופו של המקום האפל והדומם ההוא. לאחר שחזרו אליו כוחותיו, וקצב הנשימה שלו נעשה סדיר, הוא החל לצעוד מזרחה. הקרקע התלכסנה קלות כלפי מעלה, ובעת שהתנהל נקוו מסביבו שלוליות קטנות וגדולות של זוהמה. הטינופת זרמה בנחלים אל האגם, מכיוון שכל הלכלוך מגיע בסופו של דבר לגלייב. מעיינות התפרצו מעת לעת, הגיחו בסילון גבוה והתיזו עליו כאשר עבר לידם. בקרקע היו חריצים ונקרות שריח דו-תחמוצת הגופרית בקע מהם כל הזמן. הוא מיהר לעבור, אוטם את אפו באצבעותיו ומתפלל אל האלוהויות השומרות עליו. אבל הוא פקפק בכך שתחינתו תישמע, מפני שלא נראה לו שהאלים מקדישים תשומת-לב רבה למה שהגיח מחלק זה של העולם. הוא המשיך לנוע, וכמעט שלא נח. הקרקע התלכסנה עדיין בשיפוע כלפי מעלה, וכעבור זמן-מה הופיעו זיזי הסלעים הראשונים. הוא הצטמרר כשתר את דרכו ביניהם. הוא שכח - במכוון, כמובן - רבים מההיבטים הגרועים ביותר של המקום הזה. אבנים קטנות וחדות חדרו לתוך כפות רגליו, והוא ידע כי הוא מותיר אחריו עקבות נוטפי דם. מאחוריו שמע קול חלוש, מרוחק, קולם של יצורים רבי-רגליים שיצאו מחוריהם כדי ללקק אותם. מזל רע יחול על מי שמפנה את מבטו לאחור בנקודה זו, כך היה מקובל. תמיד הרהר בעצבות מסוימת על דם שהוקז מאיזשהו גוף חדש, מה עוד שהיה זה גופו שלו. אבל מרקמה של הקרקע השתנה בעודו מתקדם, ועד מהרה צעד על סלע חלק. אחר-כך חש שביעות רצון כשהבחין כי קולות הרגליים לא נשמעו עוד. הוא העפיל גבוה יותר, ושמח כי הצחנה התמעטה. הוא חשב על כך שייתכן כי חושי הריח שלו שותקו לאחר ההפצצה הממושכת שספגו. נראה כי עובדה זו, יהיה הגורם לה אשר יהיה, העניקה לגופו שהות להרהר בעניינים אחרים, וכמובן שמוחו הלך בעקבותיו. עתה נוכח כי בנוסף על היותו מזוהם, כואב ועייף, הוא רעב וצמא גם כן. הוא נאבק בזיכרונו כדרך שהיה נאבק בדלת של מחסן, הוא נכנס פנימה וחיפש. הוא שחזר את מסעותיו הקודמים מגלייב, נזכר בכל פרט ופרט שעלה במוחו. אבל חרף כל מאמציו, בעת שצעד לא מצא שום מתאם, שום סימני דרך מוכרים. כשעקף מקטע קטן של עצים, עמד על כך שמעולם לא עבר בדרך הזאת. לא יהיו מים זכים במשך מיילים רבים, חשב, אלא אם כן יחייך אלי המזל ואתקל בבור של מי גשם. אבל במקום הזה יורד גשם לעתים כה רחוקות... זו ארץ של טינופת, לא של ניקיון. אם רק אנסה להפעיל קסם קטן להורדת גשם, יבחין בזה איזשהו יצור ויחפש אותי. אהיה לו טרף קל כשאני כמות שאני כעת, עומד בלא צללים. ואז, אחיה חיי נוולות, או איהרג ואוחזר אל מכרות הזבל. לכן אמשיך ללכת עד שהמוות יתקרב מאוד, ורק אז אנסה לסדר גשם. כעבור זמן, לכדו עיניו את מראהו של חפץ משונה, רחוק ממנו. הוא התקרב אליו בזהירות ונוכח כי גובהו של הדבר כפול מזה שלו, וכי רוחבו כפול מאורך זרועותיו שלו. הוא היה עשוי מאבן, והצד שפנה אליו היה חלק. הוא קרא שם כתובת מעוקלת באותיות גדולות, שבלשון הרווחת בצדאופל נאמר בה: ברוך בואך עבד. ומתחתיה הופיע החותם הגדול של דרקהיים. ג'ק חש הקלה עצומה, משום שרק מעטים ידעו - אותם מעטים שנמלטו משירותו של הברון, אלה שג'ק דן איתם בעניין זה - כי סימנים שכאלה הוצבו באותם אזורים בממלכה שהפטרולים כמעט לא עברו בהם. כוונתה של הכתובת היתה להניע את החוזר להסתובב ולעשות מעקף ארוך, להיכנס לאיזשהו אזור שבו הסיכויים ללוכדו יהיו גדולים יותר. ג'ק עבר על פניו; אלמלא היה פיו יבש מדי, היה יורק עליו. ובעוד הוא ממשיך הלאה, נעשה מותש יותר ויותר, ובכל פעם שהחליק נדרש לו זמן רב יותר כדי להחזיר לעצמו את שיווי-המשקל. הוא ידע כי חסר לו מה שבדרך-כלל היה נחשב כתקופות שינה אחדות. אבל הוא לא ראה שום מקום שניתן לישון בו בלא להסתכן. הוא התקשה יותר ויותר למנוע מעיניו להיעצם. בנקודה מסוימת, כשהוא נתקל במשהו ונפל, היה בטוח כי זה עתה התעורר מצעדת סהרורים שבמהלכה עבר מרחק גדול, ולא היה מודע לאזור שחצה אותו. הקרקע שדרך עליה היתה טרשית יותר מאשר הקרקע שהבחין בה בפעם האחרונה. עובדה זו עוררה בו איזשהו זיק של תקווה, וזו, העניקה לו די נחישות לקום שוב על רגליו. זמן קצר לאחר מכן ראה את המקום שישמש אותו כמקלט ומסתור, משום שהוא לא היה מסוגל עוד להמשיך לצעוד. זה היה מקום שכולו אבנים פזורות, מתלכסנות, למרגלותיו של מדרון סלעי תלול שהוביל לקרקע גבוהה עוד יותר. הוא תר את האזור, זחל כמיטב יכולתו, חיפש סימני חיים. משלא מצא דבר, נכנס. הוא הרחיק ככל שיכול בתוך מבוך האבנים, מצא מקום שטוח יחסית, התמוטט שם ונרדם. הוא התקשה לקבוע כעבור כמה זמן קרה הדבר, אך משהו בתוך אותה באר עמוקה ששקע בה, התרדמה, ניגש אליו ואמר לו. וכמו טובע, הוא נאבק כדי לעלות על פני המים הרחוקים. הוא חש בנשיקתה על גרונו, חש בקצות שערה הארוך שנח על כתפיו. לרגע אחד נשאר במקום ללא נוע, ניסה לאזור את שארית כוחותיו. הוא לפת את שערה בידו השמאלית, בעת שידו הימנית הקיפה את גופה. הוא הרחיק אותה מעליו בכוח, התגלגל לשמאל, ביודעו מהשנייה שבה התעורר מה הוא חייב לעשות. במהירות שלא היתה אלא חלקיק זעיר של מהירותו בעבר, צנח ראשו קדימה. לאחר שסיים, ניגב את פיו, קם על רגליו ונעץ מבטו בדמות הרופסת. "ואמפיר מסכנה," אמרה. "לא היה בך הרבה דם, לכן השתוקקת כל-כך לשתות את דמי, ואף-על-פי-כן לא עמד לך כוחך לעשות זאת. אבל גם אני הייתי נואש מרוב רעבוני. אנחנו עושים מה שאנחנו חייבים לעשות." לאחר שלבש את החצאית השחורה התפוחה, הגלימה והמגפיים ההדוקים שהחרים, עבר ג'ק לשטח היותר גבוה, ומדי פעם חצה שדות עשב שחורים שגבעוליהם נכרכו סביב קרסוליו וניסו לעוצרו. כיוון שהכיר אותם, בעט בעודו מתנהל דרכם, בטרם הספיקו להיצמד אליו מדי. לא היה לו שום חשק להיעשות לדשן. לבסוף, מצא בור של מי גשם. הוא עקב אחריו במשך שעות, ממצפורים רבים, משום שזה יכול לשמש כאתר אידיאלי ללכידתו של אחד החוזרים. כיוון שהגיע למסקנה כי אין שמירה על הבור הזה, הוא התקרב אליו, בחן אותו, אחר-כך נפל לקרקע ושתה במשך זמן רב. הוא נח, שתה שוב, חזר ונח, חזר ושתה עוד, והצטער על כי אין בידיו שום אמצעי לשאת עמו מעט מים. בעודו מצטער, פשט מעליו את הבגדים ורחץ את הטינופת מעל גופו. אחר-כך הוא עבר ליד פרחים שנראו כמו נחשים נטועים - ואולי היו אלה באמת נחשים נטועים. הם שרקו והשליכו עצמם לעברו במאמציהם להגיע אליו. הוא ישן עוד פעמיים בטרם מצא בור גשם נוסף. ואולם הפעם, הופקדה שמירה על הבור הזה, ונדרשו לו כל עורמתו ופיקחותו של גנב כדי לשתות ממימיו. ומכיוון שהוא השתלט גם על חרבו של השומר המתנמנם, ומכיוון שהאיש לא יכול עוד להפיק מהם שום תועלת, התכבד ג'ק בלחם, גבינה, יין, ובבגדים החלופיים שנמצאו במקום. ערכת המזון הזאת הספיקה לארוחה אחת. כיוון שכך, ולנוכח העובדה שבקרבת מקום לא היה שום סוס, הוא הסיק כי בסביבה קיימת עמדת זקיף נוספת, וכי המחליף עתיד להגיע בתוך זמן קצר. הוא שתה את היין, מילא את הקנקן במים, וקילל את תכולתו המצומצמת. ואז, היות ובקרבת מקום לא היו שום נקרות או מערות שבהן יכול להסתיר את השאריות, הוא הלך משם במהירות, והשאיר את מה שהותיר. הוא אכל באטיות תוך כדי תנועה, ובתחילה מחתה בטנו על החדירה המוזרה הזאת לפרטיותה. הוא חיסל את מחצית כמות המזון בצורה זו, והשאיר לעצמו את היתר. מעת לעת ראה בעל-חיים קטן. הוא החל לשאת בידיו חלוקי אבנים אחדים, בתקווה להרוג אחד מהם. אבל כולם היו מהירים מדי, ואולי הוא היה אטי מדי. ובכל זאת, מצא פיסה הגונה של אבן צור כשחידש את מלאי האבנים שלו בפעם השביעית. אחר-כך הסתתר כששמע את פרסות הסוס, אבל איש לא עבר בסמוך. הוא ידע שכעת הוא נמצא עמוק בתוך דרקהיים, והוא תהה לאיזה גבול מגבולותיה הוא מתקדם. צמרמורת אחזה בו כשהרהר על כך שדרקהיים גובלת בנקודה מסוימת בגבול המערבי ביותר של אותה ממלכה חסרת-שם שבה נמצא היי דאדג'ן, מעוזו ומצודתו של אדון העטלפים. בעומדו על הקרקע החשוכה פנה לעבר הכוכבים הנוצצים והפנה אליהם תחינה נוספת, אף כי לא ידע אם הדבר יכול להועיל. הוא טיפס, הקיף סחור-סחור, לעתים רץ, ושנאתו גדלה במהירות רבה יותר מאשר הרעב בתוכו. סמאג'י, קווייזר, בנוני, בלייט, המוציא להורג ואדון העטלפים... הוא ימצא אותם בזה אחר זה, וינקום בהם נקמתו, הוא יחל בנקלה שבכולם, ויעצים את כוחו בהדרגה, עד שיגיע אל זה שבאותו רגע ממש נמצא בקרבה שכזאת שלא ניתן לחלום עליו בלא להסתכן. מה עוד שחלומותיו לא היו נעימים. הוא חלם כי הוא נמצא שוב במכרות הזבל. אך הפעם כבול באזיקים, כך שבדומה לכוכב הבוקר - היושב עד נצח בשערי השחר - הוא חייב להישאר לעולם במקום ההוא. הוא התעורר, שטוף זיעה, למרות הצינה הקלה באוויר. נדמה כי הצחנה במקום הגיעה אליו שוב לרגע קט ובמלוא עוצמתה. רק כעבור זמן לא קצר עלה בידו לסיים את מנת המזון שלו. אבל השנאה הזינה והמריצה אותו. היא הרוותה את צימאונו וגרמה לו לשכוח אותו. היא הקנתה לו את הכוח לצעוד עוד פרסה בעוד שגופו התחנן שישכב. הוא תכנן כיצד יקיץ עליהם קצם, חזר ותכנן שוב ושוב. הוא שמע את זעקותיהם ותחנוניהם. בחדריו התחתונים של מוחו, הוא ראה את פיסות הבשר וטיפות הדם ואת נהרות הדמעות שהוא יקיז מהם בטרם יניח להם למות. ...והוא ידע שלמרות הכאבים שהמסע הזה כרוך בהם, הפצע שנפצעה גאוותו הוא זה שמכאיב לו במיוחד. אחרי שהם לכדו אותו בקלות שכזאת - התייחסו אליו בביטול מוחלט - ולאחר מכן חרצו את דינו באופן כה פסקני - זה נעשה כפי שמוחצים חרק מטריד. הם לא התייחסו אליו כבעל הכוח שמהלך בארצות צל אלא כאל גנב פשוט! על כן הרהר בעינויים ובמכות שיפליא בהם, ולא סתם כיצד ינעץ בהם את חרבו. הם פגעו ברגשותיו כשהרגו אותו באופן הזה. אילו היו עושים זאת אחרת, ייתכן שהיה מתמרמר פחות. שר העטלפים, הרי הוא זה שתכנן בערמומיותו עלבון שכזה - מחמת הקנאה והנקמה. ועל כך הוא ישלם. מרוכז בשנאתו, כפה על עצמו להתקדם הלאה. אף-על-פי שהשנאה חיממה אותו, לא היה בה כדי למנוע את המודעות הגוברת בו כי הטמרפרטורה הולכת ומצטננת. זה היה כך למרות העובדה שהוא לא העפיל לגובה רב יותר באופן משמעותי במשך זמן רב. הוא שכב על גבו ובחן את הכדור הכהה שהסתיר כוכבים בחצות הרקיע. זה היה המוקד של כוחות המגן - אותו הכדור שנמצא תמיד הרחק מאורו של צדיום - ומישהו צריך לטפל בתחזוקה שלו. היכן נמצאו שבעת האיתנים הרשומים בספר האלים,* שבוודאי הגיע תורם לטפל בתחזוקה שלו? הרי ברור ומובן שתהא מלחמת ההשמדה ההדדית אשר תהא, שום כוח לא יהין להפר הפסקת אש לצורך תחזוקת המגן כשגורלו של העולם כולו תלוי בו. ג'ק בכבודו ובעצמו עסק בכך פעמים רבות מני ספור - ופעמיים אפילו עשה זאת בשיתוף פעולה עם אדון העטלפים. הוא נכסף להטיל את הלחש שיאפשר לו לראות את העמוד הנוכחי בספר האלים, לראות אילו שמות רשומים שם. עלה בדעתו כי אחד מהשמות הוא אולי שמו שלו. אבל הוא לא שמע את שמו נקרא מאז התעורר במכרות הזבל. לא, אין ספק כי מישהו אחר עוסק בזה, החליט. כשפתח את יישותו חש בבירור בקור הנורא של האפלה החיצונית כשזו התפשטה מסביב לשולי הכדור השמימי במרכזו של המגן. זו היתה נזילה קלה בלבד, אבל ככל שיתעכבו יותר בטיפול בכך, כך יהיה קשה יותר לחתום את המקום. זה דבר חשוב כל-כך שאסור לקחת סיכונים לגביו. המגן שנוצר באמצעות לחשים מנע מצדאופל מלקפוא לכלל חורפתמיד ממש כפי שמסכי הכוח שלהם מנעו מיושביום מלהיטגן בבוהק החסר רחמים של השמש. ג'ק סגר את יישותו בפני הצינה הפנימית. אחר-כך הוא הצליח להרוג יצור קטן, כהה פרווה, כשזה נמנם בראש צוק. הוא פשט מעליו את העור וניקה אותו בסכינו, וכיוון שלא הזדמן לו שום חומר בעירה, אכל את הבשר נא. הוא פיצח את העצמות בשיניו ומצץ מתוכן את המח. הוא סלד מחיים כה חסרי גינונים אף כי בין מכריו היו מי שהעדיפו לחיות כך מאשר בסגנון היותר מתורבת. הוא שמח שאיש לא היה עד לסעודתו. כשהמשיך לצעוד, חש את הצלצול בתוך אוזניו. ג'ק איש הצללים ו... וזה הכל. ברגע שדיבר המדבר, נפל צל על שפתיו. אך הוא היה קצר מדי. ג'ק הפנה את ראשו לאטו וידע מהו הכיוון. זה היה הרחק לפניו, ומימינו. הוא שיער כי המרחק יותר ממאה פרסאות. ייתכן אף שזה נמצא בממלכה אחרת. הוא חרק בשיניו. לו רק ידע את מיקומו העכשווי, היה מנחש, לכל הפחות, את המקור. במצב הזה, ייתכן ששמע כל דבר שהוא, החל מקטע מסיפור שסופר בבית-מרזח, וכלה בקטע ממזימה הנטווית על-ידי מישהו המודע כבר לשובו. אפשרות זו מילאה את מחשבתו במשך זמן רב. הוא הגביר את קצב ההליכה שלו, ולא נח בזמן שתכנן. הוא החליט כי הדבר החיש את מזלו הטוב, משום שגילה בור מי גשמים. הוא נוכח כי הבור אינו נתון במעקב, התקרב אליו ושתה לרוויה. הוא לא הצליח להבחין בדיוק בהשתקפות שלו במים האפלים, לכן אימץ את עיניו עד שתווי פניו נעשו די ברורים: פנים כהים, רזים, אורות קלושים במקום עיניים, צללית של איש שהכוכבים בגבו. "אה, ג'ק! נעשית לצל בעצמך," מלמל. "הלכת והתכלית בארץ אכזרית. והכל מפני שהבטחת לקולונל-שלא-מת-לעולם את הצעצוע הארור ההוא! לא העלית כלל בדעתך שכך יתגלגלו הדברים, מה? האם הניסיון הצדיק את מחירו של הכישלון?" ואז הוא צחק, לראשונה מאז שב לתחייה. "האם גם אתה צוחק, צלו של צל?" שאל לבסוף את השתקפותו. "קרוב לוודאי," החליט. "אבל אתה נוהג בנימוס מפני שאתה ההשתקפות שלי, ואתה יודע שאני אנסה שוב להשיג את האבן הארורה ההיא ברגע שאדע היכן היא נמצאת. היא בהחלט ראויה לכך." לרגע אחד שכח את שנאתו וחייך. הלהבות שיקדו בתוככי מוחו כבו ואת מקומן תפסה תמונת דיוקנה של נערה. פניה היו חיוורים ועיניה ירוקות כמו שוליהן של מראות עתיקות. שפתה העליונה, הקצרה, נגעה בתחתונה ולחלחה אותה בכעין שרבוט. סנטרה התכנס בתוך המעגל שיצרו אגודלו ואצבעו, ושיער כתום התפזר מעל הגבות התואמות כמו כנפיה של ציפור מסתופפת. שמה היה אוון וקומתה הגיעה עד לכתפו. היא לבשה קטיפה ירוקה עד למותניה הצרים. צווארה היה כגזעו של עץ יפה שהוסרה ממנו הקליפה. אצבעותיה התנועעו כרקדנים על מיתרי הפלאמירין. זו היתה אוון ממצודת הולדינג. היא נולדה לאחד מאותם זיווגים נדירים בין האופל והאור, הקולונל-שלא-מת-לעולם היה אביה, ואמה היתה אשה בת-תמותה ושמה לורט. האם חלק מהקסם היה נעוץ בזה? תהה שוב. מכיוון שהיא חלק מהאור, האם יש לה נשמה? כנראה שזהו זה, החליט. הוא לא יכול לדמיין אותה ככוח של צדאופל, נעה כפי שהוא נע, מגיחה מתוך מכרות הזבל של גלייב. לא! הוא הרחיק מעליו את המחשבה מיד. שלהבת-שאול היתה המוהר שאביה קבע, והוא נשבע שיחזור וינסה להשיגה. קודם כל, כמובן, יש לטפל בנקמה... אבל אוון תבין זאת. היא מבינה את הכבוד שלו, את גאוותו. היא תחכה. היא אמרה כי תחכה לו לעולם, ביום שבו יצא לאיגלס ואל משחקי השאול שנערכו במקום. בהיותה בתו של אביה, לזמן אין משמעות רבה לגביה. נעוריה, יופיה וחנה יאריכו ימים, יותר מאשר אשה בת-תמותה. היא תחכה. "כן, צלו של צל," אמר לאני האחר שלו בתוך המים. "היא ראויה לזה." ג'ק אץ בחשכה, והצטער על כך שרגליו אינן גלגלים, ושמע שוב את הפרסות המכות. הוא חזר והתחבא, ושוב הם עברו על פניו. אך הפעם הם עברו הרבה יותר קרוב. הוא לא שמע את שמו נהגה שוב, אבל הוא שאל את עצמו אם יש איזשהו קשר בין המילים ששמע לבין הפרשים הקרבים. הטמפרטורה לא ירדה וגם לא עלתה שוב. צינה מתמדת ליוותה אותו כל הזמן ובכל עת שפתח את יישותו חש בבירור באותה זליגה אטית, עקבית, במגן שמעליו. טבעי שהיא מורגשת במיוחד בארץ הזאת, טען בינו לבינו, מפני שמכרות הזבל של גלייב נמצאים היישר מתחת לשיאו של המגן. אולי התופעות האלה עדיין לא מורגשות מזרחה מכאן. הוא המשיך לנוע וישן, ואז לא היו עוד קולות שניתן לפרש כמרדף. הוא התעודד, נח לעתים קרובות יותר, ומעת לעת סטה מהנתיב שקבע על-פי הכוכבים כדי לבחון את תצורות הסלע שבהן אולי נמצאים בורות גשם או בעלי-חיים. פעמיים מצא מים לאחר הבדיקה, אך הוא לא מצא שום מזון. באחד מהטיולים האלה נמשכה תשומת-לבו על-ידי זוהר אדום חיוור שבקע מגומחה בסלע שמימינו. היה זה אור כה קלוש ורפה, שאילו נע במהירות גדולה יותר, היה עובר על פניו בלא להבחין בו. אבל הוא נע במעלה מתלול, על גבי חצץ ואבנים פזורות. כשהוא ראה את הדבר, נעצר ותמה. אש? אם משהו בוער, יהיו לצדו צללים. ואם יהיו צללים... הוא שלף את חרבו והסתובב הצדה. כשהוא שולח את זרועו האוחזת בחרב היישר קדימה, נכנס לגומחה. הוא החליק בזהירות לאורך המעבר הצר, השעין את גבו על האבן בין צעד לצעד. הוא הפנה את מבטו כלפי מעלה, והעריך כי החלק העליון של המסה הסלעית נמצא בגובה העולה פי ארבעה על גובהו. נהר של כוכבים זרם דרך האפלה הדחוסה יותר של האבן. המעבר הסתובב בהדרגה שמאלה, ואחר-כך הסתיים במפתיע, כאשר נפתח אל זיז סלע רחב שנמצא כשלוש רגליים מעל לקרקעיתו של העמק. הוא עמד שם, ובחן את המקום. המקום היה סגור מכל צדיו על-ידי קירות אבן גבוהים וטבעיים לכאורה. שיחים שחורים צמחו לאורך בסיסיהם של הקירות האלה, ועשבים ודשא כהים צמחו במרחק רב יותר מהם. אך כל הצמחייה נעלמה באופן פתאומי ליד פרימטר של עיגול. המעגל נמצא בקצהו המרוחק של העמק, והיקפו היה כשמונים רגל לערך. הוא היה מסומן ובתוכו לא היה שום סימן חיים. מצוק אדיר, מכוסה אזוב, התנשא במרכזו וזהר באור קלוש. ג'ק הרגיש שלא בנוח, אף כי לא הבין את הסיבה לכך. הוא סקר את השיאים והמדרונות שכיתרו את העמק. הוא הביט בכוכבים. האם דמיונו מתעתע בו, או שמא האור הבהב פעם אחת כשעיניו הופנו לכיוון אחר? הוא ירד מן הזיז. ואז המשיך להתקדם בזהירות, כשהוא נצמד אל הקיר השמאלי. האזוב כיסה את המצוק כולו. צבעו היה ורדרד, ונדמה כי זהו מקורו של הנוגה שראה. כשקרב אליו הבחין ג'ק כי בעמק הרבה פחות קר מאשר מחוצה לו. אולי מצוקי הסלע היוו איזשהו בידוד מהקור. כשחרבו בידו נכנס ג'ק לתוך המעגל והתקדם. הוא אמר לעצמו, על דרך ההיקש ההגיוני, כי יהא מקור המוזרות של המקום הזה אשר יהא, ייתכן שזה דבר שיוכל להפיק ממנו תועלת. אבל עוד בטרם עבר חצי תריסר צעדים בתוך המעגל, הוא חש כעין התעוררות פסיכית, כאילו משהו נתקל, מתחכך, במוחו. מח עצמות טרי! אי-אפשר לעצור אותי! אמרה המחשבה. ג'ק נעצר. "מי אתה? איפה אתה?" שאל. אני משתרע לפניך, קטון שכמוך. בוא אלי. "אני רואה רק סלע מכוסה בטחב." עוד מעט תראה יותר. בוא אלי! "לא, תודה," אמר ג'ק וחש בכוונה אימתנית, מתעצמת, מאחורי התודעה המתעוררת שפנתה אליו. זו לא היתה הזמנה. זוהי פקודה ואני מצווה עליך. הוא חש כיצד כוח חזק נכנס לתוכו, ויחד עמו גם הכיפיון לנוע קדימה. הוא התנגד בתוקף ושאל: "מי אתה?" אני הוא מה שאתה רואה לפניך. וכעת בוא! "הסלע או הפטרייה?" שאל ג'ק כשהוא נאבק להישאר במקום שבו עמד, וחש כי הוא מפסיד בתחרות. הוא ידע כי לאחר שינוע צעד אחד, השני יהיה קל יותר. הוא יישבר ואותו יצור סלע יעשה בו כרצונו. נניח שאני שניהם גם יחד, אף-על-פי שאנחנו בעצם אחד - אתה עיקש, יצור. טוב הדבר. אבל כעת, לא תוכל עוד להתנגד לי. זה היה אכן כך. רגלו השמאלית ניסתה לנוע מעצמה, והוא נוכח כי בתוך רגע אכן תעשה זאת. לכן הוא התפשר. הוא סובב את גופו, נכנע ללחץ שהופעל, אבל הצעד שצעד היה ימינה יותר מאשר היישר קדימה. ואז החלה רגלו השמאלית לזוז לאטה לעבר הסלע. הוא נאבק בעודו נכנע, וזז הצדה כמו גם קדימה. יפה מאוד. אף כי אתה מסרב להתקרב אלי בקו ישר, בכל זאת תבוא אלי. זיעה בצבצה על מצחו של ג'ק בעוד הוא נאבק צעד אחר צעד; והוא התקדם צעד אחר צעד, בתנועה מסולסלת בניגוד לכיוון השעון אל זה שזימן אותו אליו. הוא לא ידע אל נכון כמה זמן הוא נאבק. הוא שכח הכל: את שנאותיו, רעבונו, צימאונו, אהבתו. ביקום היו רק שני דברים, הוא עצמו והמצוק הוורוד. המתיחות ביניהם מילאה את האוויר כמו איזשהו צליל קבוע שלא נשמע עוד לאחר זמן-מה בגלל עקביותו, שהופכת אותו לחלק בלתי נפרד מהסביבה. נדמה היה כי המאבק בין ג'ק לבין הכוח ההוא התחולל זה נצח. ואז חדר משהו אחר לתוך היקום הקטן והמכונס של העימות ביניהם. ארבעים או חמישים צעדים מכאיבים - הוא כבר חדל למנותם - קירבו את ג'ק לנקודה ממנה יכול לראות את החלק השני של המצוק. ואז הריכוז שלו כמעט התפורר לפרץ רגשות מהיר וכמעט הניח לו להיכנע למשיכה שמשך אותו רצונו אל האחר. הוא הסתחרר בראותו את ערימת השלדים השרועים מאחורי האבן הנוגהת. כן, אני חייב להניחם שם על מנת שמי שבאו זה מקרוב למקום הזה לא יתמלאו פחד ולא יתחמקו ממעגל ההשפעה שלי. ושם יהיה גם משכבך שלך, עיקש ארור. ג'ק החזיר לעצמו את השליטה העצמית שלו, והמשיך בדו-קרב, כשתלי העצמות מוסיפים תמריץ מוחשי למאמציו. הוא עבר מאחורי המצוק בתנועה האטית, הסחרחרה שלו, עבר ליד העצמות והמשיך. עד מהרה עמד בפניו כפי שניצב קודם, אלא שעתה היה קרוב יותר בכעשר רגליים. הוא המשיך לנוע כבלולאה, והוא נוכח כי הוא מתקרב שוב אל הצד האחורי. עלי לציין כי אינך נכנע במהירות כמו כל קודמיך. אבל הרי אתה הראשון שהעלה בדעתו לנוע בתנועה היקפית בעת שאתה נכנע לי. ג'ק לא השיב, אבל כאשר הסתובב לאחור, הוא בחן את השרידים המחרידים. בעודו עובר הבחין כי החרבות והפגיונות, רצועות הרתמה והאבזמים היו מוטלים שם, שלמים לגמרי; בגדים ופריטי בד אחרים נראו על-פי-רוב מרקיבים למחצה. על הקרקע נחו אי אילו חפצים שנפלו מתיקי הגב של הטיילים, אבל הוא לא יכול לזהות בוודאות את כל הפריטים הקטנים לאור הכוכבים. ובכל זאת, הוא החליט שאם אכן ראה מה שנדמה לו שראה שרוע בין העצמות, יש לו איזושהי תקווה, תקווה קלושה. עוד סיבוב אחד ואתה תבוא אלי, יצורון קטון. ואז אתה תיגע בי. ובעודו נע, התקרב ג'ק יותר ויותר אל המשטח הוורוד העקוד של היצור. נדמה כי הוא הלך ונעשה גדול יותר עם כל צעד וצעד, והאור החיוור שהטיל נעשה יותר ויותר מפוזר. נדמה כי בשום נקודה שבה הביט לא היה בוהק זוהר משלה; הנוגה נוצר כמדומה על-ידי המשטח כולו. ושוב חזר קדימה וכעת הוא נמצא במרחק יריקה... וכעת הוא נע הצדה, קרוב כל-כך שהוא יכול כמעט לשלוח ידו ולגעת בזה... הוא העביר את חרבו לידו השמאלית והיכה בה, חתך את המשטח המכוסה אזוב. בתוך הסימן שעשה הופיע נוזל. לא תוכל לפגוע בי בצורה זו. אינך יכול לפגוע בי כלל. השלדים נתגלו שוב, והוא היה קרוב מאוד אל המשטח ההוא שנראה כמו בשר מוכה סרטן. הוא חש בעליל באיזה רעב מתאווה לו היצור, וכשבעט בעצמות להסיטן הצדה שמע כיצד הן חורקות מתחת למגפיו בעת שנע לאחור. הוא גם ראה מה שרצה לראות וכפה על עצמו לעבור עוד שלושה צעדים כדי להגיע אליו אף-על-פי שזה היה כמו הליכה מול סופת הוריקן. כעת נמצא אינטשים ספורים בלבד מהמשטח הקטלני. הוא הטיל את עצמו לעבר התרמילים. הוא משך אותם לעברו כשהוא משתמש בחרב ובידו גם יחד , והוא תפס גם את הגלימות והמקטורנים המרקיבים שהשתרעו מסביבו. ואז הורגשה משיכה שלא ניתן לעמוד בפניה, והוא חש כיצד הוא נע לאחור עד שכתפו נגעה באבן, המכוסה אזוב. הוא ניסה למשוך את עצמו בכוח משם, והוא ידע מראש כי ייכשל. לרגע לא הרגיש מאומה. אחר-כך הופיעה תחושת קיפאון בנקודת המגע. זו התמעטה במהירות והיתה כלא היתה. לא היה שום כאב. הוא נוכח אז כי הכתף נעשתה קהה לחלוטין. זה לא כל-כך נורא כפי שחששת, נכון? ואז, בדומה לאדם שישב במשך שעות ולפתע קם על רגליו במהירות יתרה, התנחשל בתוך ראשו גל של סחרחורת אפלה. הוא עבר, אך משעבר, הוא נעשה מודע לתחושה חדשה. הוא הרגיש כאילו בכתפו נפתח פקק. הוא חש כיצד כל כוחותיו מתנקזים מתוכו. עם כל פעימת לב, הוא התקשה יותר לחשוב בבהירות. הקהות החלה להתפשט על גבו ובמורד זרועו. הוא התקשה להרים את ידו הימנית ולגשש אחר השקית שעל חגורתו. הוא מישש אותה במשך עידנים, כך נדמה לו. הוא התנגד לדחף אדיר לעצום את עיניו ולהרכין את ראשו אל חזהו, ערם את הסמרטוטים שאסף וערך אותם כמו תל לפניו. כשידו השמאלית הכואבת נחה על ניצבה של החרב, הזיז אותה ליד הערימה, והצית אותה באבן צור. הגצים ריצדו על הבד היבש, והוא המשיך להבעיר את הסחבות, גם לאחר שהעשן החל להתאבך. כשהלהבה הראשונה עלתה, הוא השתמש בה להדליק את בדל הנר שנשא עמו אחד המתים. הוא החזיק אותו לפניו, ואז נוצרו צללים. הוא הציב אותו על הקרקע, והוא ידע כי צלו נח כעת על פני המצוק. סעודה, מה אתה עושה? ג'ק נשאר בממלכתו האפורה, וראשו הצטלל שוב, והעקצוץ הישן, המוכר, עבר שוב בקצות אצבעותיו ובהונותיו. אני האבן שמקיזה את דמיהם של בני-אדם! ענה לי! מה אתה עושה? הנר הבהב, הצללים ליטפו אותו. הוא הניח את ידו הימנית על כתפו השמאלית, והעקצוץ חדר לתוכה - והקיהיון חלף-עבר. ואז, כשהוא עוטף את עצמו בצללים, הוא קם על רגליו. "עושה?" אמר. "לא. זה כבר נעשה. אתה עשית בי כרצונך. וכעת, נראה לי שיהיה זה רק הוגן אם נחליף את התפקידים." הוא התרחק מהמצוק, והסתובב אליו. היצור השתלח לעברו כפי שעשה לפני כן, אבל הפעם הניע את זרועותיו והצללים ריצדו על פניו. הוא העביר את הווייתו לתוך המתכונת הקליידוסקופית המתפתלת שיצר לעצמו. איפה אתה? "בכל מקום," אמר, "בשום מקום." ואז הוא החזיר את החרב לנדנה ושב אל המצוק. כשבדל הנר נעשה לזנב, הוא ידע שעליו לפעול במהירות. הוא הניח את כפות ידיו על המשטח הספוגי. "הנה אני," אמר. בשונה משרי צדאופל אחרים, שמרכזי הכוח שלהם נמצאו באתרים גיאוגרפיים קבועים שבהם שלטו ללא מצרים, מרכז הכוח של ג'ק היה חמקמק יותר, ונתון לביטול מהיר, אך הוא התקיים בכל מקום שבו נפגשו אור ועצמים ויצרו אופל מתון יותר. כשמסביבו אופל מתון יותר, הטיל ג'ק את רצונו על המצוק. כמובן שהיתה התנגדות כאשר הוא הפך את תפקידיהם הקודמים. הכוח שכפה עצמו עליו קודם נאבק בו עתה, ונעשה בעצמו לקורבן. בתוכו, יצר ג'ק הדמיה של הרעב, המרחב הפתוח, הריק. הזרימה, הניקוז והמשיכה נעשו עתה בכיוון ההפוך. ...והוא ניזון עליהם. אינך רשאי לעשות לי כדבר הזה. אינך אלא חפץ. אבל ג'ק צחק והוא הלך והתחזק בעוד שההתנגדות התמעטה. עד מהרה לא יכול היצור אפילו להביע מחאה. בטרם השתלהב הנר וכבה, נעשה האזוב לחום, והזוהר נעלם. זה שחי שם בעבר, לא חי עוד. ג'ק ניגב את ידיו על גלימתו פעמים רבות קודם שיצא מן העמק. 3. _________________________________________________________ העוצמה שצבר הזינה אותו במשך זמן רב, וג'ק קיווה כי בתוך זמן קצר יוכל להשאיר אותה ממלכה מצחינה מאחוריו. הטמפרטורה לא ירדה עוד, וגשם קל אחד טפטף בזמן שהתכונן לשינה. הוא הסתופף ליד סלע והתקין את גלימתו מעל לראשו. היא לא הגנה עליו לגמרי, אך הוא צחק כשהמים נגעו בעורו. היו אלה טיפות הגשם הראשונות שחש מאז גלייב. כעבור זמן-מה, התמלאו הבורות והשלוליות כך שנתאפשר לו להתרחץ וגם לשתות ולמלא שוב את הבקבוק שלו. הוא המשיך בדרך במקום לישון, כדי שבגדיו יתייבשו מהר יותר. הדבר חלף על פניו במהירות שכזאת, שכמעט לא היתה לו שהות להגיב. זה קרה בעת שהתקרב למגדל הרוס ופיסת אפלה ניתקה, וצנחה לעברו, מסתחררת במהירות בתנועות מתפתלות. לא היה לו מספיק זמן לשלוף את חרבו. הדבר חלף על פניו וחמק ממנו. הוא הצליח להשליך את כל שלוש האבנים שנשא עוד בטרם זה נעלם מעיניו, וכמעט שפגע בו בחלוק השני. אחר-כך הוא כופף את ראשו וקילל במשך מחצית דקה תמימה. זה היה עטלף. מייחל לצללים, פתח בריצה. על פני המישור היו מגדלים הרוסים רבים, ואחד מהם התנוסס בפיו של מעבר שהוביל בין גבעות גבוהות ולתוך רכס ההרים מולם ניצבו. ג'ק לא אהב לעבור ליד מבנים - הרוסים או לא - שעלולים לשמש את אויביו כמשכן, וניסה לעקוף את כל המתחם ממרחק גדול ככל הניתן. הוא עבר אותו, והחל להתקרב אל גומחה כששמע כי מישהו קורא בשמו. "ג'ק! ג'ק בן-צל שלי!" נשמעה הקריאה. "זה אתה! זה באמת אתה!" הוא הסתחרר ופנה אל הכיוון ממנו נשמעו הדברים, כשידו על ניצב חרבו. "לא! לא, ג'קי חביבי! אינך זקוק לחרבות אצל רוזי שלך!" הוא הבחין בה בקושי רב, כיוון שעמד בלא נוע: זקנה בלה לבושה שחורים, נשענת על מקל וחומה מנותצת מאחוריה. "מנין לך שמי?" שאל אותה לבסוף. "האם שכחת אותי, ג'ק יקירי? שכחת אותי? תגיד לי שלא שכחת..." הוא בחן את הדמות הכפופה, את רעמת השיער הלבנה-אפורה. מטאטא שבור, הרהר. היא מזכירה לי מטאטא שבור. אבל... היה בה בכל זאת משהו מוכר. הוא לא הצליח לעמוד עליו בדיוק. הוא הניח לידו להחליק מעל הנשק. הוא התקרב לעברה. "רוזי?" לא. לא ייתכן ש... הוא התקרב אליה מאוד מאוד. לבסוף, עמד והשפיל מבטו, הסתכל לתוך עיניה. "תגיד שאתה זוכר, ג'ק." "אני זוכר," אמר. והוא נזכר. "רוזאלי, ליד 'אות העלי הבוער', על דרך השיירות סמוך לאוקיינוס. אבל זה היה לפני זמן כה רב, ובארצות הדמדומים..." "כן," אמרה, "זה היה לפי זמן כה רב ובמרחק כה רב. אבל מעולם לא שכחתי אותך, ג'ק. מבין כל הגברים שפגשה הריבה ההיא בבית-המרזח, היא זכרה אותך במיוחד. מה עבר עליך, ג'ק?" "אה, רוזאלי שלי! כרתו את ראשי - ואני ממהר להדגיש כי זה היה שלא בצדק - וכעת אני בדרכי בחזרה מגלייב. אבל מה היה עלייך? הרי אינך מאנשי צדאופל. את בת-תמותה. מה את עושה בממלכה הנוראה של דרקהיים?" _________________________________________________________הפרק מוגש לכם באדיבות 'עם עובד' הוצאה לאור, המוציאה סדרת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה בשפה העברית.
|