|
|||||
|
עולם מושלם - ביקורת ספר
אלי הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| בספרה 'מעבר', מהלכת קוני ויליס על חבל דק. הגבול החוצה בין מציאות לדמיון, הקו הדק בין מדע למדע בדיוני, הגבול הדק בין מדע בדיוני ופנטסיה, החוט המפריד בין החיים לבין המוות. | |||||
| _________________________________________________________ 'מעבר', מאת קוני ויליס, תרגום: רונית ליברמנש, 'אופוס' 2003, 788ע'. נושא המוות והעולם הבא, הוא נושא שהמדע הבדיוני ממעט לעסוק בו. אחרי הכול ערפדים, זומבים, ומומיות שייכים הרבה יותר לתחום הפנטסיה דווקא וסופרי מדע בדיוני "רציניים" התרחקו ממנו כמו מאש. עם זאת הדיון במוות, בזקנה, בגסיסה, בנשמה ובעל-מוות, היוו כר נרחב ופורה של רעיונות, עבור יצירות ספרותיות רבות ובכללם יצירות מתחום המדע הבדיוני. מסדרונותיו הדחוקים של בית החולים מרסי פוינט מהווים רקע ומבוא לספר 'מעבר' המתרחש בעולם קפקאי ומוטרף. המבוך האין סופי של מסדרונות הנחסמים מדי זמן, דלתות המובילות לשום מקום, מעליות נתקעות על ימין ועל שמאל, וטיפוסים סהרוריים הממלאים את התווך, ממקם את הקורא בעולם עקום של רעיונות ומושגים, עולם שמוביל לכיוון אחד בלבד, כיוון של שיגעון ושכחה, כיוון בו המדע מאבד מתוקפו ולמלאכים יש בו נחלה. רק מי שבילה זמן מה בין מסדרונותיו של בית חולים גדול, יכול לזהות את האמת המונחת מאחורי מראה המקום המופרך מיסודו. בתי חולים הם מקומות בהן לערכים האנושיים הרגילים של נכון ולא נכון אין דריסת רגל. זהו המקום המושלם למקם בו סיפור העובד על הגבול הדק (כך מסתבר) בין המדע למדע הבדיוני, בין המציאות לבין הדמיון, בין עולם החיים לעולם המתים. ושם, בדיוק בתפר הזה שבין העולמות, מתרחש לו הסיפור המיוחד הזה אותו רקמה אחת הכישרונות הגדולים בתחום המדע הבדיוני המודרני - קוני ויליס. נושא הספר הוא המוות, או אולי החיים לאחר המוות, או בעצם מה שבניהם. עס"מ: על סף המוות, הוא שמה של תופעה המתרחשת כאשר אדם מצוי על סף מותו אך חוזר לחיים. החוויות המדווחות נעות בין חיים שלמים העוברים אל מול עיניו ועד לפגישה אימתנית עם חבר מלאכי רעים. בדרך ניתן למצוא התגלויות של קדושה ושל טומאה, מלאכים וקרובי משפחה, אור גדול ומנהרה אפילה ועוד חזיונות מחזיונות שונים ומשונים. את התופעה הזו, העס"מ, חוקרים במרץ בבית החולים מרסי פוינט שכן אחת מחבר מנהליו שרויה במצב בולט של חוסר וודאות ומבקשת לדעת מה צפוי לה לאחר שיסתיים הכל. הנושא של מוות בכלל וחיים לאחר המוות בפרט הוא נושא טעון ברגשות שונים, רובם שליליים, וויליס עושה כל שביכולתה על-מנת לנטרל את השפעת הידע המוקדם על הקוראים. מיקום העלילה בעולם המעוות של מרסי פוינט, מיקום מתבקש לכאורה, הוא רק תחילת הדרך. גלריית הטיפוסים המרכיבה את צוות בית החולים וכמות הסיטואציות הקומיות בהן מפציצה אותנו ויליס ללא הרף, יכולים היו למלא מספר לא מבוטל של פרקים בסדרה 'מאש' או להתמזג ב'בית האלוהים' של סמואל שם. ויליס נעה בין מחקר מדעי לבין דמיון פרוע, בין הומור מקאברי לבין אימה ללא גבולות. היא שוברת כיוון, חותכת בפינות, עוקפת בסיבוב ומותירה את הקורא בתחושה כאילו שהה כל העת על גלגל ענק היסטרי למדי. דוקטור ג'ואנה לאנדר היא פסיכולוגית חוקרת, החיה ופועלת במציאות הקפקאית-קלאוסטרופובית של בית החולים. לד'ר לאנדר אין בית, אין חיים, וכל עולמה סובב סביב המטופלים המוציאים אותה מדעתה, ד"ר מאנדרייק המאמין באמונות שווא והרודף אחריה לכל מקום, ומחקרה אודות העס"מ. עד שיום אחד מקבלת ג'ואנה את הזדמנות חייה - ד"ר רייט מופיע בבית החולים ומציע לה להצטרף לניסוי המדמה את השהייה על סף המוות. ג'ואנה מוותרת על הדבר החשוב לה מכל, על האובייקטיביות המדעית, על ההתבוננות החיצונית והמרוחקת, ומחליפה אותה בעולם חדש של מושגים סובייקטיביים של חוויה בלתי אמצעית ושל דמיון. תחושה הזוייה של חלום שורה על מסדרונות בית החולים מרסי ג'נרל בו מתרחש הסיפור. כמו מבוך של אשר, בו מתחלפים הפתחים וזזים המסדרונות, כך נסגרים ונפתחים מעבריו של בית החולים המצוי כך נראה בשיפוץ אחד קבוע. גם הדמויות ההזויות הממלאות אותו לרוחבו מעשירות את החוויה הקפקאית אותה בונה ויליס. ילדה קטנה הניצבת על ערש דווי, רופא אליל העסוק כל הזמן ברדיפה אחרי ד"ר לאנדר, משתתפת בניסוי המצליחה שלא להגיע ולו לניסוי אחד שנקבע לה, מורה לספרות החולה בפארקינסון ואחיניתו המטפלת בו 24 שעות ביממה, כולם מחזקים את תחושת החלום או הסיוט, תחושה שמקרבת את עולם המציאות של ד'ר לאנדר לעולם חווית 'על סף המוות' אותו היא חווה מדי יום על סיפונה של הטיטאניק. נשמע מופרך? אין לכם מושג. אך התמהיל המדויק של תחושת מציאות ריאליסטית להחריד ואלמנטים הזויים הלקוחים ממחוזות הדמיון מביאה את העולם של 'מעבר' לכדי יצירת אומנות העומדת בפני עצמה. לפני הסיפור, לפני הדרמה, לפני הקונפליקטים העלילתיים, מצליחה ויליס ליצור ב'מעבר' עולם חיי ונושם המצליח לשבות את הקורא בקסמיו. האם מציאות יוצרת זיכרון או שמא הזכרון הוא זה המשפיע על תפיסת המציאות שלנו. מה טיבו של הזיכרון האנושי? כיצד עובד הרעיון של לזכור דברים או להמציא מציאות או אולי סתם לשכוח. קוני ויליס מובילה אותנו במסדרונות הזיכרון הקולקטיבי והאישי, שהוא למעשה בן דמותו של מרסי פוינט, בית החולים הכאוטי בו מתרחש הסיפור. מסדרנות נפתחים ונסגרים, זכרונות הנעלמים ואז צפים על פני השטח, והכול בעולם דטרמיניסטי ואפלולי השרוי בכל העת על סף המוות ממש. זהו ספר מהורהר, על סף הפילוסופי, אשר בחר לדון במהות החיים תוך התעסקות בהעדרם. כמו ספר מדע בדיוני ראוי לשמו, מותיר 'מעבר' יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות. ויליס אינה טורחת לצייד אותנו בסיפורי רפאים או לרכך את מסענו בספיריטואליזם מיותר. במבט מפוכח וחודר היא מתבוננת למוות בעיניים, עד שהוא, המוות, ממצמץ ראשון. 'מעבר' הוא ספר בהיר ופיקח בה במידה שהוא מוטרף ומעוות, ספר שלא תוכלו להניח אותו מידיכם עד לעמודו האחרון. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |