|
סקוט פילגרים נגד המתרגמים (והעולם)
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| סקוט פילגרים נגד העולם או בשמו הארץ ישראלי "האקסים של החברה שלי", יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל אייקון TLV ולאביעד יש מה להגיד. | |||||
בתור ילד, הסתובבתי הרבה באולמות ארקייד. כמו כולם, אהבתי במיוחד משחקי מכות כדוגמת "סטריט פייטר" ו"מורטל קומבט". למי שלא מכיר (ועדיין הגיע איכשהו לביקורת הזו), מדובר במשחקים בהם בוחרים דמות וצריכים להילחם בכל העולם, אחותו, שניים שלושה בוסים ולא פעם, גם באותה הדמות שבוחרים, רק עם תלבושת שונה. לכל דמות יש את הכוחות והמהלכים המיוחדים שלה וכולם שונאים את דהלסים, כי הוא מרביץ מהקצה השני של המסך. כזאטוט נוח להשפעה, נהגתי (על מי אני עובד? אני נוהג עד היום) לדמיין שגם אני משתתף במשחק מכות שכזה. לא נקלעתי לקטטות אמיתיות, אבל נהגתי לדמיין שאני יורה כדורי אש מהידיים, יוצר מיני הוריקנים בעזרת מילות קסם ומוגן מכל פגע אם אני מכסה את הפנים. דבר דומה קורה להרבה אנשים גם עם אנימה. אחרי שראו סרט או סדרת אנימה ולא חטפו התקף אפילפסיה, רבים מדמיינים שגם הם יכולים לעמוד באוויר על רקע חסר פרטים, לקפוץ לגובה על אנושי ולגרום לאויבים לבכות דמעות בגודל חציל עשיר בכימיקלים. כגרסת הסרט לאמנות המנגה היפנית, אנימה גורמת לצופים לרצות לאמץ את חוקי הפיזיקה המאוד גמישים ואת השיטות שנועדו לחסוך כסף על שעות עבודה, אבל מבטאות הכי טוב את עוצמתן של הדמויות ועוצמת רגשותיהן. ככה נראה העולם של סקוט פילגרים. שילוב של משחק מחשב ואנימה, כאילו הוא חי בעותק של "סופר סמאש ברוס". קווים וברקים מסמנים עוצמה כשהלהקה שלו מנגנת, מד שתן מתרוקן כשהוא הולך לשירותים, הרקע נעשה לפעמים חלק כאשר הקצב מתגבר ומילים מסוימות מתגבשות באוויר כאשר הן נאמרות, כך שניתן להדוף אותן, או לעוף מחוזקן. זה לא סרט על אדם שנכנס לתוך עולם משונה שנוצר בתוך מוחו הגיקי ההוזה. אלה חוקי העולם, אם תקפוץ מהחלון, יקרה לך משהו רק אם זה מקדם את העלילה. אחרת, פשוט קפצת מחלון. ביג דיל. הזכוכית אפילו לא נשארת שבורה.  בגיל עשרים וקצת, סקוט פילגרים חי באושר ובדוחק. הוא מנגן בלהקה שמנסה לפרוץ בענק, חי עם שותף הומו בדירה קטנטנה שאפילו רון חולדאי היה אומר עליה שהיא לא ראויה למגורים ולמרות שהוא והשותף ישנים באותה מיטה, יש לסקוט חברה. הוא יוצא עם נייבס צ'או, תלמידת תיכון מתקתקה שתגרום גם לכם לרצות לצאת עם סינית. כמובן שהיא לומדת בבית ספר קתולי עם מדים והכל, כיאה לסיפור שבנוי כמחווה למנגה. מבחינת סקוט, הקשר לא רציני. הם עוד לא מחזיקים ידיים ואולי טוב שכך, לאור העבר הרומנטי הלא מוצלח של סקוט. החברה הקודמת שלו זרקה אותו ברגע שנעשתה כוכבת רוק ואחותו מטיפה לו מוסר על הבחירות הגרועות שעשה עם המין הנשי. חבל רק שמבחינת נייבס, זה הקשר הכי רציני שאי פעם היה לה וסקוט המאמי והמושלם הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנערה. חוסר תאום ציפיות זה דבר מסוכן בזוגיות. יש מי שהיה לומד מנסיון העבר, אולם סקוט מעדיף להנהן בחוסר תשומת לב ולחזור על אותן טעויות. הוא מתאהב בבחורה מסתורית בשם רמונה. הוא לא יודע עליה כלום, אבל מצליח להגיע לביתה ולנסות לבנות קשר שיש לפחות שבע סיבות טובות לוותר עליו מראש. שבע הסיבות האלה הן שבעת האקסים המרושעים של רמונה. זמן קצר לאחר שהםן מתחילים לצאת, סקוט מגלה שעליו להילחם בכל אחד מהשבעה על מנת לזכות באשת חלומותיו. למה הוא צריך להילחם בהם? לא ממש ברור, אבל גם לא נראה שיש לו ברירה. כשרמונה אומרת שהעבר בא לרדוף אותה, היא לא מתכוונת לזה רק כמטאפורה והעבר הספציפי הזה הוא אלים במיוחד. לאורך כולו ואני מתכוון כולו, הסרט מאמץ מראה וטריקים של מדיומים אחרים. הוא מבוסס על קומיקס שבעצמו, שואב הרבה השראה ממנגה. יחד עם קרבות שערוכים כמו במשחק ארקייד ופסקול שמורכב הן משירי רוק אלטרנטיבי והן ממנגינות מוכרות כמו נגינות הנושא של "זלדה" ו"סיינפלד", מתקבל מוצר לא שגרתי. הבמאי אדגר רייט, שכבר שלב בין קומדיה לאקשן ואימה בסרטיו הקודמים (Shaun of the Dead, Hot Fuzz), התעלה על עצמו הפעם ויצר את הסרט הכי צבעוני וקצבי שאי פעם נראה על מסכים מחוץ ליפן. סצנה אופיינית תכלול כתוביות שמתארות את סיווג המגניבות של הדמות, ברקים שיסמנו עוצמת נגינה וקריסה פתאומית של קיר בכדי להדגיש כמה הכל אפי. אולי גם איזו בדיחה ומשפט קליט לחתום את האווירה. לא דרושות יותר מסצנה וחצי כדי להבין שרייט הוא בהחלט האדם הנכון למשימה. כשקרא את הקומיקס על סקוט פילגרים, לא חשב כיצד ניתן להפוך אותו ליותר נגיש לקהל הרחב ומתאים יותר למגבלות הקולנוע. הוא חשב איך עושים אותו דבר, רק יותר רועש, יותר צבעוני, יותר מצחיק ויותר שווה צפיה חוזרת ולו בכדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים שמתפספסים בצפיה ראשונה. מי שראה את הסוף של "שוטרים לוהטים" (Hot Fuzz), יודע כמה אדגר רייט אוהב לשלב קטעי אקשן רחבי הקף בנופים יומיומיים. תחשבו על המערכה האחרונה של שוטרים, רק שהיא נמשכת לאורך רוב הסרט, עם הרבה יותר פיצוצים ומכות ומשלבת מחוות ליצירות שונות מתרבות הפופ הגיקית. עכשיו דמיינו את כל זה לא כפארודיה, אלא כעיסוק רציני בנפש האדם ומסעו להתבגרות והתעצמות מנטלית. סקוט פילגרים נגד העולם הוא לא רק אקשן וצחוקים, אבל הוא עושה שימוש נפלא בהם. למרות זאת, סקוט פילגרים נגד העולם הוא כשלון מסחרי. אני לא יכול להסביר מה גרם לסרט כל כך מהנה להתרסק ככה בקופות. הדבר היחיד שאני יכול לומר לרעתו הוא שהליהוק לא מוצלח. רוב השחקנים עושים עבודה סבירה, לא בולטים לטוב או לרע. רק קיירן קלקין באמת מוצלח בתפקיד השותף ההומו, אבל זה תפקיד משני שכמעט ואינו משפיע על העלילה. הטעות הגדולה הייתה ללהק את מייקל סרה לתפקיד הראשי. נכון שכמו סקוט פילגרים, גם סרה הוא קנדי בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שיודע לנגן על גיטרה, אבל הוא שחקן מוגבל להפליא. מייקל סרה עושה בסקוט פילגרים את אותה דמות שעשה ב"משפחה בהפרעה", ב"ג'ונו", ב"סופרבאד" וב"הלילה של ניק ונורה". הוא תמיד הנבך עם הקול השבור שלא מסוגל להגיע לשום החלטה חשובה ויש לו על הפנים משהו מפחיד שאמור להיות חיוך, אבל מזכיר יותר פנס דלעת עקום. הוא חסר כריזמה והקלות בה בנות מתאהבות בסקוט פילגרים תמוהה בהתחשב בהעדר עמוד השדרה שלו. סקוט אמור להיות טיפוס אנוכי שזורק בחורות בלי לחשוב, מה שהופך את ההתמודדות עם האקסים המרושעים לסוג של מסע לטיהור עצמי. מייקל סרה נחמד מדי בשביל הדמות וגורם לה להראות כמו שק חבטות אדשוני, במקום אדם מורכב ומתוסבך. גם הבחירה במרי אליזבת ווינסטד לתפקיד רמונה מפוספסת. היא אמנם בחירה יותר מוצלחת ממייקל סרה, אבל קשה להבין למה סקוט מוכן לעבור כל כך הרבה בשביל בחורה כמו רמונה. ווינסטד לא הופכת אותה לדמות מושכת או מרתקת במיוחד. רמונה מאוד מזכירה את קלמנטיין מ"שמש נצחית בראש צלול", עם האופי הבעייתי שלה והנטיה להחליף צבע שיער. לצערי, את הלהט והסקס אפיל שבזכותם קייט ווינסלט הפכה את קלמנטיין לדמות שקשה לא להתאהב בה, מרי אליזבת ווינסטד לא מצליחה להעניק לרמונה. עדיין, גם ליהוק לא אידאלי לא מסביר כזה כשלון בקופות. הטריילרים זכו לתגובות נלהבות והסרט לא רק שאינו נופל מהם, הוא עוד יותר מוצלח מהציפיות שיצרו. אני מנחש שזה כמו במקרים של "מועדון קרב" ו"קיק-אס", שאחד מהם כבר מזמן הפך לפולחן. הסרט נראה מבטיח, אולם ברגע האמת, לא יודעים איך בדיוק לאכול אותו. העריכה לא שגרתית, הפרטים מציפים מכל פינה, הגיבור לא עושה דברים הכי סימפתיים והאולפן לא יודע אפילו לאיזה ז'אנר לשייך את הסרט. המפיצים הישראלים הדביקו לסקוט פילגרים את השם "האקסים של החברה שלי", כאילו מדובר בקומדיה רומנטית. הוא אמנם רומנטי וקומי, אבל הוא גם הרבה מעבר לזה. כנראה שזה סרט שלא נועד לנצח בסיבוב הראשון, אבל לאחר שיצבור קרדיט אצל קהל אוהדים נאמן, יגיע למעמד שהוא ראוי לו. ההמלצה שלי היא להיות חלק מהגל הראשון של האוהדים, אלה שבעוד עשר שנים, יגידו שהם ידעו שזה סרט גדול כבר כשהיה בקולנוע. אולי זו קלישאה, אבל סקוט פילגרים נגד העולם ראוי לצפיה על מסך ענק וזה יהיה הפסד גדול לתעשיית הקולנוע אם לא ילמדו ממנו איך לעשות סרט דמוי קומיקס שמדפדף בין מספר ז'אנרים בלי ליפול באף אחד מהם. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |