|
ההמשך וההתחלה
רותם יפעת |
|||||
|
|
|||||
| שלחנו הפעם 2 כתבים שלנו לסקר את סירטו החדש של נולאן. הם חזרו עם דברים דומים אבל שונים. | |||||
כשהופיע לראשונה בקיץ שעבר הטיזר טריילר לההתחלה, סרטו החדש של כריסטופר נולן, הייתה לי הרגשה לא טובה שלראשונה בחיי אזכה לראות כישלון מביך של היוצר המחונן הזה. לא משהו סתמי וחסר עניין כמו אינסומיה שלו אלא משהו מביך כמו הסרטים של נייט מ. שאמלן. אבל לא היה איכפת לי כל כך, כי למי שהביא לעולם את היוקרה והאביר האפל מותר לפשל- וכשהפשלה שלו תגיע, זו כנראה תהיה פאשלה מרתקת. אז אחרי הקדמה זו אני יכול להצהיר בגאווה שטעיתי, ואצטרך לחכות עוד קצת לראות את נולן מועד. זהו אינו הסרט הכי טוב של נולן, אבל זה כי התחרות די קשה (או כפי שג'וזף הלר ענה כשנשאל למה הוא לא כתב ספר נוסף כמו מלכוד 22: "למה, מישהו אחר כתב?"). אבל זהו לבטח הסרט הכי טוב שראיתי השנה: עם חזון ויזואלי ייחודי, עלילה חכמה אך לא מתחכמת שמחזיקה אותך על הקצה של הכיסא וכל זה בליווי מוזיקלי מושלם. זהו שילוב בין סרטי הפאזל הבלשי שנולן שכלל בעשור האחרון וכאן הביא לכדי שלמות לבין סרט של צ'ארלי קאופמן- רק פחות מעוות, אבל גם נעדר את הרגש שהפך את שמש נצחית בראש צלול לסרט שמרגש אותי בכל פעם שאני צופה בו. ביסודו זהו סרט מתח-אקשן הוליוודי קלאסי: גיבור הסרט צריך לבצע משימה כלשהי כדי לחזור הביתה בשלום והיא זו שמניעה את העלילה, במקרה זה לשתול רעיון במוחו של אדם. ובמקביל לכל ההתרחשויות הרבות שמובילות אותו למטרה יש גם סיפור רומנטי שמתאר את מערכת היחסים של הגיבור עם אישתו. אבל רוב הסרטים הקלאסיים לא מתרחשים במוח של הדמויות, וכאן אין הכוונה לפתרון עלילתי זול שהכול היה רק חלום או סיפור שסיפרו לנו - אנחנו ממש נכנסים לראש של אנשים דרך החלומות ושם גונבים רעיונות. זה מה שדום קוב (ליאונרדו די-קפריו) מתמחה בו, אך הפעם הוא מתבקש על ידי סאיטו (קן וונטבה) לשתול רעיון אצל מתחרה שלו רוברט פישר (קיליאן מרפי) - דבר שעל פניו נראה בלתי אפשרי. לא כי אי אפשר להכניס משהו לראש של מישהו, אלא כי קשה לגרום לאדם להאמין שזה רעיון מקורי שלו וחוץ מראשי האולפנים בהוליווד אף אחד לא רוצה להיות לא מקורי. כדי לבצע את המשימה קוב מרכיב צוות מסייע מגוון ביותר: פול, איש השטח שלו (ג'וזף גורדון לוויט) שיחסיו עם איימס, שמתמחה בהתחזות בחלומות לאנשים המוכרים לחולם (טום הארדי) משמשים כאתנחתא קומית של הסרט, אריאדנה, אדריכלית צעירה ומוכשרת במיוחד שהוא מגייס במיוחד למשימה הזו שתפקידה לבנות עולם החלום אליו הם נכנסים (אלן פייג') ויוסוף (דילק ראו), כימאי שיוצר את סמי ההרדמה שמאפשרים את החלום בתוך חלום בתוך חלום אליו מתגלגלים הגיבורים שלנו. אם בחלק מסרטיו הקודמים של נולן היה ניסיון לבלבל אותנו עם הזמן והמקום של ההתרחשות בה אנו צופים, בסרט זה אין כל ניסיון להטעות אותנו: העולם וחוקיו ברורים לנו (אולי קשה לעקוב אחריו- אבל לא בלתי אפשרי), ובכך הוא בעצם דומה יותר לסרטי באטמן שלו ופחות לסרטים האחרים. המבנה הנרטיבי לינארי מבחינת זמן- אבל יש לנו כמה מימדים שלו במקביל. אבל דווקא ריבוי מימדי הזמן רק הופך את המיינד פאק ליותר מעניין. לא משחקים בנו אלא אנחנו צריכים לשחק עם הסרט. לאורך הסרט הצוות חודר לרמות תודעה עמוקות יותר של פישר וככל שאתה עמוק יותר היחסים עם הרמה מעל נהיים סבוכים יותר- פעילות מואצת "למטה" גורמת לדברים למעלה להיות איטיים יותר. אז בזמן שברמה הכי נמוכה ועמוקה אנחנו חווים את הדברים בזמן אמת, ברמות מעל אנחנו מקבלים הכול בסלואומושן ורמה מעל בסופר סלואומושן על מנת שאנחנו נקבל תמונה מקבילה של ההתרחשות. ההקבלה הזאת יוצרת מתח רב שכן אנו מודעים בכל רגע ורגע מתי נגמר לגיבורים הזמן ואז הם יתקעו לנצח בתת מודע. כאמור במקביל לעלילה המרכזית, יש סיפור צד על קוב ואישתו- מאל (מריאן קותליארד). הסיפור שלהם משמש כבסיס החזק ביותר לשאלות פילוסופיות שהסרט מעלה: מהי מציאות? מהו חלום? מה ההבדלים בניהם (ומהדרין יוסיפו- מה זה משנה בעצם?) ומה נראה אמיתי יותר למי שחי יותר מדי זמן בעולם החלום. גם כאן, כמו בשאר האלמנטים האחרים בסרט הסרט מצליח לקחת את כל מה שמטריקס הביא לעולם - אבל לעשות בצורה כמעט מושלמת. למה כמעט מושלמת? כי אם הצד הויזואלי והמחשבתי הם מהמרהיבים שנראו כאן בשנים (ומאחר והאקדמיה האמריקאית לא נוהגת לתת אוסקרים "חשובים" לסרטים שלא כוללים בהם אלמנות, מחלות סופניות או שואה, אז אני מקווה שלפחות על פס-קול, עיצוב אמנותי וצילום הסרט יגרוף מספר פרסים), אז הצד הרגשי לוקה בחסר- עד כמעט לא קיים. זה לא שכל סרט חייב את זה, אבל נדמה שדרך מערכת היחסים של קוב ומאל האלמנט הזה אמור להתקיים בסרט ואמור לגרום לנו להתרגש ולהתחבר אליהם- אבל בנקודה זו הסרט מרגיש מנוכר מאוד, ומתייחס לסיפור הזה כמו עוד בעיה פילוסופית שהראש צריך להתמודד ולא משהו של הלב. אולי זה דבר בלתי נמנע בסרט שכל כולו משחקי מחשבה עבור הצופים, אבל הדבר פוגם באיכותו. הדבר גם בא לידי ביטוי בקלישאתיות מסוימת שיש בסרט: לא בעלילה הייחודית וחד פעמית שלו (עד שיעשו לו חיקוי עוד שנה וחצי או הרימייק/ריבוט הבלתי נמנע עוד ארבעים שנה ) אלא בדיאלוגים שלו- משפטים מאד קלישאתיים שצורמים לאור העובדה ששאר הסרט הוא שונה מכל דבר אחר שאנחנו מכירים.  נולן הצהיר בראיונות שונים שהוא עבד על הסרט במשך עשר שנים, מאז החלה העבודה על הסרט שהביא אותו לתודעת הציבור- ממנטו. לא נשמע מופרך שלקח לו כל כך הרבה זמן לעבוד על סרט מורכב שמבחינה תסריטאית אין בו ולו חור אחד- הכול מושלם בו ומסביר את עצמו ונותן תשובה בסופו. בניגוד לסרטים אחרים שלו שהם לא מסדרת באטמן, זה אפשרי בהחלט להבין את הסרט בצפייה ראשונה (כדאי רק להיות מרוכזים ולהקשיב להסברים- כאמור אין טריקים אבל זה פשוט מורכב) ואין לנו צורך במפתחות להבנה של הסרט בסופו. אבל דווקא בגלל שהכול ניתן לנו ב"פשטות" זה גורם לכך שהעיסוק הפילוסופי בבעיות הזהות הן מורכבות פחות מהאופן בו נולן טיפל בהן בעבר: במקרים ההם חלק מהפיצוח של מבנה העלילה הסבוכה והדרך להבין את משמעותה יוצרת מחשבה פילוסופית ולא רק משמשת כפלטפורמה לדיון בהם- כמו במקרה זה (או מטריקס למשל). מאחר וב-ההתחלה העלילה לינארית ונהירה אין לנו אתגר מחשבתי, רק התפעלות והערצה- וגם זה משהו שאין לזלזל בו- שמגיעים מעלילת מתח ופעולה מהטובות שנראו על המסכים מזה זמן רב. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |