|
הערפד- יוצאים מארון המתים/ הערפדים בסרטים והשפעתם על החברה
עומרי בר-לב |
|||||
|
|
|||||
| החלק השלישי בסדרת הכתבות בלעדיות על עולם הערפדים ותפסת החברה את הערפד ואת האיום שהו מייצג | |||||
| אופן הצגת הערפדים בסרטים והשפעתם על הפרט ועל החברה החברה רואה בערפדים ישות מאיימת שבכוחה לפרק את החברה מבפנים. ואכן בסרטים מוצגים הערפדים כמי שמופיעים בדמות אדם ותכונתם הערפדית, ההרסנית, תצוץ לפטע בצורה מאיימת, הן על הגיבור והן על החברה. את אומנות-האימה אפשר לקרוא כדרמה מטפורית שנותנת דרור לרגשות מודחקים,הבעה של חרדה מן ה"אני" החצוי, שלרוב יבוא בניגוד בינרי ישיר : פנימי מול חיצוני, בני אדם אל מול חוצנים, חיים כנגד מתים וכו.... (הוליגר 154) את סרטי הערפדים אפשר לקרוא גם כן כדרמה מטפורית, כאשר הערפדים מיצגים את ה"אני" החצוי של החברה המודרנית. החברה המודרנית מוצגת כ"אני חצוי" ביחסה האמבולנטי למיניות. הבינריות באה לידי ביטוי בשמרנות מינית לעומת חופש מיני, יחסים הטרוסקסואלים לעומת הומוסקסואילים, כאשר למעשה כל סטיה מהקונבנציה מעוררת חרדה ודחיה, בהיותה מאיימת על הסדר החברתי הקיים. גם הערפד הקלאסי וגם הערפד המודרני בסרטים הנידונים מוצגים מזוויות שונות, חלקם מוצגים כיצורי רשע שיש להשמיד ובסרטים אחרים כיצורים טרגיים שיש לרחם עליהם. אך הם תמיד מוצגים כנגע זר בחברה ובסיס הרוע . הערפד הוא מסמל יצור כילאים-היבריד, כזה אשר לא בין החיים ולא בין המתים. בן כלאיים: בתרבות המערב ההיברידיות מקושרת אל מי שאינו משתייך לבניה הטבעיים של הדומיננטה השלטת, אלא אל "אחרים", מודָרִים, בעלי מאפיינים שונים המורחקים לא אחת ממרכזי הכוח הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. גלוריה אנזלדואה במאמרה "Borderlands/La Frontera – The New Mestiza" קובעת כי היברידיות הינה ישות שאינה שייכת לקבוצה מסוימת עם מאפיינים מובהקים, מיניים, גזעיים, אתניים או לאומיים (אנזלדואה, אזור גבול 357 ). הערפדים הם ההיברידים המובהקים, הן מבחינה קיומית, חיים מתים והן מבחינה מינית, זהותן המינית אינה קבוע ואינה חד משמעית. פטריק מתיחס לערפדים החל מסוף שנות ה70 כבבואה של הפוסט-אנושיות של עולמנו. הערפד "הפוסט-אנושי" הוא התפתחות הגרוטסקית והמטרידה של הערפד "המשוחרר". הערפד "הפוסט-אנושי" הוא אינו הפרוטוגינסט אלה ממלא את החלל שהפרוטגוניסט או צייד הערפדים השאיר בלכתו. ערפדים אלו אינם הזר המיסטורי או הנבלים יפי התואר אלה מנוקרים לעצמם, ישוייות חצויות שאינן יכולות להגדיר את זהותן, חסרות אינטליגנציה ריגשית או אטית. (פטריק 87 ) הגישות הנ"ל מקבלות אישוש בסרטים בחרנו. כל אחד מהסרטים מוצגת ישות ערפדית שונה והאופן שבו היא משפיע על הפרט ועל החברה. בסרט דרקולה ישנו ביטוי לתחושת הפחד מן הזר המסכן את קיומה של החברה. בדרקולה של קופולה המבוסס על הספר של סטוקר, מופיע דמות הערפד הקלאסי. הזר המסתורי והמיסטי. אך בסרט לעומת הספר אנחנו מקבלים הסבר מפורט מאוד למניע המרכזי של אותו יצור אפל. הסרט מתחיל באובדן אישתו של דרקולה , דבר הגורם לו לכרות ברית עם "הרוע" ובעצם כך להפוך עצמו לערפד. דרקולה הקולנועי ניכנס לערפדות מרצון ומתוך מניע אנושי ריגשי, צער על מות אישתו האהובה. הספר אינו מספק לנו הסבר דומה, לפחות לא באופן מפורש. הספר של סטוקר "דרקולה" נכתב כסדרה של יומנים אישים שכל אחת מן הדמיות כותובת . יומנו של ג'ונתן יומנה של מינה ואפילו יומנו של ואן-הלסינג. ביומנים אנו רואים כיצד הם רואים וחווים את המפגש עם הרוזן. ישנם נקודות מבט שונות בסיפור. אך נקודת המבט יחידיה שחסרה כאן היא נקודת מבטו של דרקולה עצמו. דרקולה הוא האחר ללא קול, ללא נקודת מבט הוא פשוט ישנו וטו לא. הגישה הזו מחלקת את הצופים/קוראים ל2 מחנות "אנחנו" ו"הם" (הולינגר 149) סטוקר כתב את ספרו דרקולה בתקופה שבו 'ג'ק המרטש', הרוצח הסידרתי הראשון של העת המודרנית. ג'ק פעל ב"איסט אנד" איזור בלונדון אשר היה מקום מושבם של זונות ושל מהגרי לונדון, חלק מאותם מהגרים היו יהודים וחלק מן הנרצחות היו יהודיות. אחת הסברות של המשטרה היו שזה פעולו של קצב יהודי. ודאי שבעיני החברה הלונדונית שנמנתה עם המעמד הבינוני, נראו המהגרים היהדוים כזרים במיוחד, אם נביא בחשבון את הקפדתם על הכשרות , לבושם, הזקן והפאות. כל אלו הבדילו את היהודים משאר האוכלוסיה הלונדונית ו"ההתעקשות" של היהודים לא להתבולל ולהישאר עם מניהגיהם ולבושם המוזר, הזיר אותם בצורה ניכרת מן הציבור הלונדוני, שסלד ופחד מן אותו גורם זר ומאים. (בראשית 159) בספרו של סטוקר אכן מופיע דרקולה בנוסף להיותו זר אתני מובהק הוא גם מתהדר בזקן לבן ארוך, דבר הצביע על שיורשיו היהודים וזרותו המוחלטת גם במראהו הפיזי. בסרטו של קופולה השחקן שניבחר לשחק את הרוזן הוא גרי אולדמן שחקן בריטי. קופולה במעשה זה מנטרל את הפחד ממוצאו האטני של דרקולה וכעט הפחד שקופולה מנסה להטמיע בסירטו הוא הפחד מהזר השוכן בלב החברה. דמות הערפד יכולה להיטמע בקהל. גם בסרט כמו בספר דרקולה, מסמל את הרוע. דמותו של הרוזן מטילה אימה על סביבתו. אנו רואים כבר בתחילת הסרט את פחד המקומיים מפני הרוזן, ואילו כאשר הרוזן מגיע אל ליבה של החברה המודרנית, לונדון, הפחד מפניו דועך, בשל מוכנתם הגדולה מזו של הכפריים בלקבל את הזר ובעשותם כך תורמים בעצם להרס עצמי שיגרם להם כאשר הרוזן יתחיל בפועלו. בסרט הרעב אנו מוצאים ביטוי לערפד ה"פוסט אנושי" אשר חי בחברה מפוררת ופוסט מודרנית. הסרט הרעב הוא סרט על חברה אפלה , חברה שמאפשרת למפלצות ולסטיות לחיות עימה בכפיפה אחת, דבר שעלול ובספו של דבר להביא להשמדתה . הסרט בונה לנו עולם מנימלסטי, רוב הסרט מתרחש הן במעבדת המחקר של שרה והן בביתם של ג'ון ומרים. ההבלחות המעטות שיש לנו אל העולם "האמיתי" הן רק על מנת להזכיר לנו שעולם כזה קיים. בסרט הזה ישנם פרטים אנושיים מסביב ל"קן" הערפדים. וכל מי מקיים איתם במגע ממושך לבסוף נפגע ואף מת. ברעב הערפדים מסתובבים בעולם פוסט-אנושי, בעולם זה הפרוטגוניסט הוא נעלם. הערפד הוא דמות הטורף שחי בעולם ללא גבולות. קוטלי הערפדים אינם נמצאים ובכך אנו מרגישים בסרט בחסרונם. הסרט הרעב מובל על ידי תשוקות הערפד לדם והנסיון להטמע בתוך החברה. אחת מהדמיות אשר באות במגע קבוע עם הערפד הינה אליס, ילדה צעירה בעלת מראה אדרגוני המקשה על זיהוי מינה, היא מתקרבת ומקבלת שיעורי פסנתר מהזוג. אך כאשר ג'ון מגיע למצב רעב, הוא שוכח את חיבתו לילדה רוצח ושותה את דמה ללא שום עקבות ריגשיות. הערפדים הפוסט אנושים הם בעצם הבבואה של החברה עצמה.הם התגלמות האנלוגית של התנהגות הפטולוגית של אנשים בחברה האמיתית, כמו אובססיות וסטיות מיניות, אלכוהוליזים התמכרות לסמים וכו... (פטריק 83) החברה היא שנפגעת מנוכחות של אלמנטים שלילים אלו. הסרט גם מבהיר לנו שאין אפשרות להשתחרר מן הלפיתה של הריקבון החברתי הזה ברגע שהוא אוחז בחברה. אף עלפי שהסרט רואה בערפדים מפלצות, הסרט לא נותן לנו אלטרנטיבה חלופית. שרה לדוגמא נחרץ גורלה עוד כבר ברגע שדמה ודם מרים בתערבב בורדיה, אפילו אם באופן רגעי ששרה הי זו אשר משמידה את מרים. למרות שהסרט מזהיר מפני ה"ערפדות" הוא גם מבהיר לנו ש"הערפדות" הוא הגורל הבלתי נימנע של האונשות. המחלה היא כבר בדמנו, אם אנו יודעים זאת או לא (פטריק 93) הסרט למעשה מתיל את האחריות לאובדנה של האונשות על גביהם של הערפדים, בערפדים במקרה הזה שוב מסמלים לכל הפחות את המתירנות המינית הפתוחה וליתר דיוק את המיניות החד מינית או הדו מינית. של הביסקסואלים. הסרט נעשה ממש שנה לאחר גילוי נגיף האידס, בעיצומה של הפאניקה מן המגיפה החדשה. הסרט מדגיש בעזרת הסיפור ובעזרת השחקנים את הסכנה שעלולה להביא לקליון של המין האנושי. ההברדיות עליה מדברת אנזלדואה מקבלת ביטוי בסרט ראיון עם הערפד. בסרט דמותו של לואי בסרט מייצגת ישות היברידית החיה ב"אזור גבול". "אזור גבול" הינו מצב/מקום, המאפשר לראות גבולות לא כקו מפריד בין מינים ובין תרבויות, אלא כמרחב בו נוצרות זהויות חדשות של שייכות תרבותית (אנזלדואה 359 ). דמות זו תואמת במהותה את התפיסה הפוסט פמיניסטית של אנזלדואה. דמותו מערערת את ההנחה הבינארית היוצרת דיכוטומיה בין גבר לאישה ומציגה בן כלאיים. אנו רואים אותו לראשונה מגבו והוא מזכיר אישה בלונדינית עם שיער ארוך אסוף הלובשת בגדי גבר. כאשר הוא פונה אל המצלמה אנו מזהים גבר שפניו יפות, מבען רך ונשי. הוא מופיע לעתים כערפד נשי, כחברו של לסטד התלוי בו ובקשר עמו, ולעתים כערפד גברי, כמאהב של קלודיה או כאביה. זוהי זהות הברידית, זהות של בן כלאיים, החי ב"אזור גבול". בהיותו ב"אזור גבול, הוא מייצר לשיטתה של אנזלדואה, תודעה חדשה (אנזלדואה 361 ). זוהי תודעתה של ישות ה"קרועה בין דרכים" (המַסְטיסה). היא מאופיינת, בין היתר, בהתנגשות בין קולות שונים בתוכה, הגורמים לחוסר בטחון, להעדר החלטיות ולחוסר שקט נפשי. בסרט התהליך שעובר לואי הוא של ישות קרועה, ישות כליאים בין היותו בשר ודם לבין הפיכתו לערפד. הקולות הנשמעים בתוכו הם גבריים ונשיים, אנושיים ומלאי חמלה אך גם רצחניים בנוסח התרבות הערפדית בה הוא חי. הוא מתלבט ומתחבט בשאלות של מוסר וערכים, תכלית ומשמעות של ההוויה, חיים ומוות. הוא מסרב לקחת את חייה של הזונה בפונדק ופונה לאכילת שרצים למיניהם. הוא מחבק את קלודיה שאמה מתה במגפה, חיבוק אבהי ומנחם, אך בה בעת נושך את צווארה וכמעט ממית אותה. הוא מתפקד לעתים כחבר גבר ללסטד ולעתים כאישה עדינה. הוא קרוע בעמדותיו גם ביחסו ללסטד. הוא מגלה כלפיו אהבה והערכה אך בסופו של דבר מורד והורג אותו. רצח לסטד מציב אותו בעמדה אמבולנטית: מנקודת מבטה של החברה הערפדית הוא הפר קוד האוסר על ערפד להרוג ערפד אחר, ומנקודת מבטה של החברה האנושית, מתבצע כאן רצח אדיפאלי. הספקות והטיבטיות של לאוי מאפינות בני אדם בעולם המודרני, ואינם בתחום החשיבה של עולם הערפדים. בכך הופך לואי להיות אחר הן בחברה האנושית והן בחברה ערפדית. הסרט ראיון עם הערפד מציג איום על המסגרות הנורמטיביות של החברה כמו הורות מיניות וקימות. הסרט מפרק את כל סוגי המסגרות שיש בהן יסוד היוצר שיוך או קניין. כך הסרט מפרק את מוסד המשפחה, מפר חוקים וכללים של טאבו, סודק מוסר בורגני נורמטיבי, מאפשר יחסים הומוסקסואלים ויחסים של גילוי עריות, מייצר כאוס חוצה גבולות המגיע מן היבשת האמריקנית ליבשת אירופה. בסרט הערפד הוא יצור הרסני שהורס את עצמו וכל דבר שניכר בדרכו. הסרט נע רק סביב גבורים ערפדים. בני האדם משמים רקע או קורבנות. גם הדמיות הנשיות המופיעות בסרט הן חסרות מאפינים נשיים . הסרט אינו מאפשר כלל צמיחה והתפתחות של יחסי אם בת או ביטוי של רגשות אימהיים. קלודיה מוצאת את מדלן המבקשת שתהיה לה כדמות אם וחברה. מכיוון שלקלודיה , גם כערפדית, אין כח הולדה, היא מפצירה בלואי להפוך את מדלן לערפד. לואי נענה אך בהמשך העלילה הן מומתות במצוות ארמנד. על פי הסרט קלודיה נדונה למוות כי הפרה כלל של ערפדים. היא הרגה ערפד אחר, כאן מרכיב נוסף: בעולם האנושי הפטריאכאלי, יחסים לסביים מעוררים חרדה, שכן הם מהווים מערכת אלטרנטיבית ליחסים הטרוסקסואלים. ההקבלה בין סטיות מיניות והתפררות החברה באות לידי ביטוי באופנים שונים לאורך הסרט. הערפדים לואי ולסטט, שהסרט משווה להם אופי וסממנים הומוסקסואלים, מתיל עליהם את האחריות על היותם כאלו, ובנשימה אחת גם מאשים אותם בחורבן בכל מקום שילכו, אפילו בתוך ביתם עצמם. כבר בלואי ששורף את ביתו ומשמיד את קן הערפדים בפריס. ווד מבחין בין הדחקה בסיסית שהיא בלתי נמנעת, מכוננת כללים ונורמות המאפשרים את קיומה המיידי של החברה כגון: האיסור על רצח אך גם החובה לשליטה עצמית והתחשבות בצרכים השונים של חברי הקהילה – לבין הדחקת יתר שהיא אידאולוגית במהותה ונובעת מן הכללים והנורמות שכוננה הדומיננטה החברתית-פוליטית השלטת. הדחקת יתר מכוונת אל כל מה שאינו הכרחי לקיום המיידי של החברה כגון: יחסים הומוסקסואלים. הדחף ההומוסקסואלי בגבר או באישה מהווה איום ברור על הנורמה של המשפחה האידאלית ולכן הם אסורים. המשפחה היא אחד מסוכני האידאולוגיה המערבית, הבורגנית, הקפיטליסטית, שמטרתה לעצב בני אדם המתאימים לתפקידיהם בחברה, לפיכך הוא אחד מאתריה המרכזיים של הדחקת היתר (Wood 198 ). לסיכום פרק זה ניתן לומר שדמותם של הערפדים מאופינת על ידי היברדיות מסוגים שונים, מעוררת פחד ומאיימת על אושיות החברה הנורמטיבית. ישנם ערפדים המהווים איום גם על חברתם שלהם בהיותם פוסט אנושים ומשוללי כל נורמות אטיות. הערפד תמיד יהיה זה אשר יסתנן אל ליבה של החברה ויהווה איום על הפרט ובאמצעותו על החברה כולה. הזר החברתי המאיים על החברה בשנות ה80 ו90 הוא האיידס, המקושר בדעת הקהל אל הקהילה ההומוסקסואלית. הקהילה הההומוסקסואלית בדומה לערפדים מהווה סכנה לקיום המין האנושי ומוצגת כחברה נטולת מוסר ואטיקה. שבוע הבא, "ניתוח המבע הקולנועי וסיכום הכתבה, ההמשך בשבוע הבא........... | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |