|
המקרה המוזר של דיוויד פינצ'ר
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| נדמה כי בכל פעם שדיוויד פינצ'ר, אחד הבמאים המוערכים של העשורים האחרונים, מקבל לידיו הפקה גדולה, הוא מצליח ללכת לאיבוד בתוך מאפייני העבודה של עצמו. על "המקרה המוזר של בנג'מין באטן". | |||||
| בתחילת שנות התשעים דיוויד פינצ'ר היה במאי קליפים מוערך מאד, עם עבודות שכללו קליפים למייקל ג'קסון, מדונה, איירוסמית' וג'ורג' מייקל. כשמפיקי "הנוסע השמיני 3" חיפשו במאי שיחליף את הבמאי המקורי שלהם (שפרש מההפקה), הם החליטו לתת צ'אנס לפינצ'ר, שעד אז מעולם לא עבד על סרט באורך מלא. לימים יספרו חברי ההפקה על הגיהינום שעבר על הבמאי הצעיר, כשישב כל ערב עם השחקנים ושכתב את התסריט לקראת היום הבא, על אילוצי הפקה שגרמו לו (ולשחקניו) לחשוב שהוא לעולם לא יביים עוד סרט. "הנוסע השמיני 3" היה הסרט היחידי בסדרה שנחשב לכישלון קופתי (למרות שאף אחד מהסרטים לא היה הצלחה אדירה, במושגים שאנחנו רגילים אליהם היום), ואלמלא גרסת הבמאי ששוחררה לפני כמה שנים, הוא עדיין היה נחשב לסרט הכי רע בסדרה, בהנחה ולא מתייחסים לגיבובי השטויות שנקראות "הנוסע השמיני נגד הטורף". שלוש שנים לאחר "הנוסע השמיני" הפתיע פינצ'ר עם סרט קטן, כמעט עצמאי, מותח ומרגש עד אימה, בשם "שבעה חטאים". הסרט היה כרטיס הפריצה של קווין ספייסי לפסגות הקריירה שלו, הניסיון הרציני הראשון של בראד פיט לעשות תפקיד רציני, והכיל הופעה מחשמלת של מורגן פרימן. אבל מעל הכל, הסרט היה מניפסט של פינצ'ר, שהצליח בשעתיים קלאוסטרופובית ומורטות עצבים להסביר לעולם את מהות עבודתו כבמאי: פרטים, פרטים ועוד קצת פרטים לקינוח. סיקוונס הכתוביות המדהים של הסרט היה הצגת התיזה האמנותית של פינצ'ר בשלוש דקות – מחברותו של הרוצח מלאה בשרבוטים והגיגים בכתב כמעט בלתי קריא, המון קלוז אפים על הצבעות וחלקי שרטוטים, כשברקע מוזיקה אלקטרונית מורטת עצבים שגורמת לנו אי נוחות תהומית. פינצ'ר הוא מאמין גדול במושג "אלוהים הוא בפרטים" – הוא יכול להתעכב רגעים ארוכים על בניית סצנה כמו שצריך, עם השמת דגש על כל רגע מזערי במיזנסצנה, עם בניית מתח דרך ניונאסים של משחק והתרחשויות. שום דבר אינו טריוויאלי בקולנוע של פינצ'ר, ו"שבעה חטאים", כמו "זודיאק" (סרטו הטוב ביותר), מדגים את האמנה הבימאית הזו. "שבעה חטאים" היה הצלחה אדירה, וסרטו הבא של פינצ'ר היה עליית מדרגה, הן מבחינת תקציב והן מבחינת ציפיות: "המשחק", בכיכובו של מייקל דגלאס, היה מעשיית מתח עם המון השפעות היצ'קוקיאניות, המון אווירת פרנויה, המתאימה לסרטי המתח של שנות השבעים (עשור שהשאיר חותם עמוק על עבודותיו הטובות של הבמאי), אך בסופו של דבר קצת מאכזב, למרות הופעות טובות של השחקנים הראשיים (בין היתר, שון פן ודברה אונגר המדהימה). התסריט של הסרט היה לא הגיוני בעליל, עם המון חורים, ופאנץ' ליין הזוי וקצת תלוש. נדמה כי פינצ'ר החליט להשתפשף כבמאי ויזואלי בשני הסרטים שהוא עשה לאחר "שבעה חטאים", ולהזניח מעט את ההיגיון התסריטאי. רוב העולם טוען ש"מועדון קרב" הוא סרט מושלם, אני טוען כי מדובר במוצר לקוי, פוזאיסטי וחלול. הויכוח הזה לא יסתיים לעולם, אבל בואו נצא מנק' ההנחה ההגיונית ש"מועדון קרב" הוא סרט מגניב, עם הופעות נהדרות של אדוארד נורטון ובראד פיט, צילום ועריכה על גבול המושלמים, ובגדול – סרט כיף, למרות היותו נגוע בצביעות, חלול, ולרגעים, מעצבן בצורה בלתי רגילה, בעיקר במערכת הסיום הלא הגיונית שלו, שמזכירה תסריטים של סטודנטים לקולנוע בשנה ראשונה. לאחר ההצלחה האדירה של "מועדון קרב", שכמעט מיד הפך ללהיט קאלט, פינצ'ר נח לשלוש שנים, וחזר עם מותחן פרנואידי קטן וצנוע, בכיכובה של ג'ודי פוסטר, "החדר". דווקא סרט זה, בהיותו סרט קטן וכמעט בלתי מורגש, היה מוצלח הרבה יותר מאשר שני סרטיו האחרונים של הבמאי – התסריט שלו היה מעולה, המשחק מאופק יותר, השילוב בין החוש הוויזואלי הנדיר של הבמאי ביחד עם היכולת שלו לפתח סיפור מותח, כל אלו באו לידי ביטוי בצורה אפקטיבית יותר, ולרגע נוצרה התחושה שכשפינצ'ר עובד "מתחת לרדאר", ללא ציפיות, הוא מצליח להנפיק סרט ממש טוב. התחושה הזו מוכיחה את עצמה בשני סרטיו האחרונים, כמעט כמו נבואה: "זודיאק" היה סרט צנוע, שלא הרבה היה ידוע על הפקתו עד שהוא יצא לאקרנים, והוא היה הסרט הפינצ'רי המושלם – שלוש דמויות מנסות לפענח את זהותו של רוצח "הזודיאק" שהטיל חיתתו על סן-פרנסיסקו בשנות השבעים, תוך שהוא מפזר אינספור רמזים ופרטים שלא הובילו את רודפיו לשום מסקנה אחת. פינצ'ר מתעכב על כל דמות ואינספור הפרטים שמאכילים את האובססיה שלה בניסיון למצוא ולהבין מי הוא אותו רוצח מתוחכם. בסרט של שעתיים וחצי פינצ'ר הצליח לשמור על אווירת מתח גבוהה, ובאותה נשימה להתיש את הצופים, ולשים אותם בנעליי הדמויות הראשיות בצורה הטובה ביותר. כל זאת בעוד הוא מצלם כמויות אדירות של חומר גלם (השמועות טוענות שהקאט הראשון של הסרט היה חמש שעות!!!!!). לאחר ההצלחה המינורית של "זודיאק", שהייתה בעיקר הצלחה ביקורתית, הפרויקט הבא של פינצ'ר קיבל המון תשומת לב: "המקרה המוזר של בנג'מין באטן", תסריט שמסתובב מעל 20 שנה בהוליווד ומחפש מפיק ובמאי, התגלגל לידיו של הבמאי המוערך, שהחליט לביים את היצירה הגרנדיוזית הזו, שבמשך שנים לא פותחה לסרט, בעיקר עקב אילוצים ויזואליים. כמה וכמה במאים רצו לעבד את הסיפור הקצר של אף. סקוט. פיצ'גרלד לסרט קולנוע, ביניהם סטיבן שפילברג, ספייק ג'ונס ועוד. את התסריט הסופי כתב אריק רות', מי שכתב את "פורסט גאמפ", והבעיה הכי גדולה של התסריט הזה היא שמדובר במהדורה עדכנית יותר לאותו סרט. כמו ב"פורסט גאמפ", גם הפעם יש לנו גיבור פאסיבי שמביט בשינויי ארה"ב לאורך כמה עשורים, ודרכו אנו חווים את השינויים הרבים שעברה מעצמת העל מבחינה חברתית לאורך המאה העשרים. את מלחמת וייטנאם מחליפה מלחמת העולם השנייה, ואת ההלם התרבותי שספגה ארה"ב בעקבות גילוי מחלת האיידס מחליפה סופת ההוריקן "קתרינה" האכזרית, שהחריבה את ניו אורלינס, אחת מהערים שעיצבו את ארה"ב כפי שאנו מכירים אותה כיום (ערב רב של מהגרים ותרבויות שמרכיבים ישות אחת גדולה, מלאה בניגודים). כמו פורסט גאמפ רפה השכל, גם בנג'מין באטן סובל מבעיה פיזית שמרחיקה אותו מהעולם – הוא נולד הפוך, כלומר – מבחינה גופנית הוא נולד כזקן בן שמונים, ובערוב ימיו, על סף המוות, הוא נראה כתינוק בן חודשיים. כמו פורסט, גם בנג'מין מתדלק את עצמו (ואת עלילת הסרט) ברצון חד משמעי – אהבה לבת זוג נצחית. לפורסט הייתה את ג'ני, לבנג'מין יש את דייזי, אותה פגש כשהיה בן שבע (ונראה בן שבעים). האהבה של בנג'מין מחזיקה אותו בחיים לאורך מלחמה, שינויים חברתיים, ולבסוף – ההזדקנות, או שמא ההיצערות. המון רבדים קיימים בסיפור המופלא של בנג'מין באטן – החל ממיתוסים יוונים המקבלים ביטוי בן זמננו (אורפאוס הניצב מול הספינקס ועונה על חידתה "מה הולך על ארבע, ואז שתיים ואז שלוש?" והתשובה היא האדם אשר זוחל כתינוק, הולך על שתיים כבוגר ובערוב ימיו נעזר במקל הליכה), ועד ההתחכמות הנראטיבית שמחזיקה את סיפור המסגרת – ביתו של באטן מקריאה מיומנו לאמא שלה, שהיא דייזי, בעוד סערת קתרינה המשתוללת בחוץ מהווה מטאפורה לסערת הרגשות שהיא חווה בעצמה, בעוד היא מגלה את זהותו של אביה. אך כל הרבדים הללו לא מצליחים לעזור לתחושה הקרירה שעוטפת את הסיפור המופלא הזה. אי אפשר שלא להשוות את "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" ל"פורסט גאמפ", ולא רק מכיוון שאותו אדם כתב את שניהם. מדובר באותו סיפור, כשרק הבדלים מזעריים מבדילים בין אחד לשני (אלה שצוינו לעיל והעובדה ש"פורסט גאמפ" מתמקד בחצייה השני של המאה העשרים, בעוד "באטן" מתמקד בחצייה הראשון). ההבדל המהותי ביותר בין שני הסרטים, והוא מה שפועל לרעתו של "בנג'מין באטן", הוא הבמאי: רוברט זמקיס, שאחראי על "גאמפ", הוא תלמיד נאמן של סטיבן שפילברג, וככזה, הוא אינו מפחד לחלום, עם כל המשתמע מכך – הוא לא מפחד להפגין סנטימנטליות, המון רגש על גבול הקיטש, והוא אינו מפחד לדרוך במקומות עלילתיים שיגרמו לצופים להזיל דמעה. פינצ'ר עדיין לא שם – הוא עדיין מתייחס לסיפור באנליטיות קרירה, כאילו מביט מלמעלה ושופט את דמויותיו. אז נכון, ב"בנג'מין באטן" אין שיפוטיות, אבל הניכור שכל כך מאפיין את פינצ'ר ניראה בכל שוט ושוט בסרט. הפדנטיות, הדיוק המושלם בהעמדות סצנה, העיצוב הוויזואלי המרתק ועבודת האפקטים הראויה לציון גונבים את הפוקוס מהמרכיב הכי חשוב לסיפור אהבה שחוצה זמנים – רגש. בשום רגע במהלך הסרט (ומדובר בסרט באורך של כמעט שלוש שעות, מהן לפחות שעה מיותרת) פינצ'ר לא מצליח לעורר שום רגש, פרט להשתאות לנוכח עבודת האפקטים המרשימה שמצליחה להפוך את בראד פיט לזקן בן שמונים. המעלה של פינצ'ר כבמאי היא גם מה שהופכת את "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" לסרט בעייתי. ונדמה כי שוב דיוויד פינצ'ר מוכיח שכשהוא עובד על סרט עם המון באזז וציפיות, הוא לא מצליח להצדיק את המוניטין שלו כבמאי גדול, אלא כושל בדרך, כאילו בתת המודע שלו הוא מנסה להוכיח לעולם שהוא לעולם לא יהיה במאי שכ-ו-ל-ם אוהבים, אלא אנלטיקן מנוכר, אמן בהגדרה, שלא עושה בידור זול, אלא קולנוע בעל משמעות. אותה משמעות פילוסופית ש"המקרה המוזר של בנג'מין באטן" מנסה להיטען על ידה היא מה שיורה לסרט ברגל, וגורמת לו לדדות, כזקן בערוב ימיו, שרק מחפש איזשהו ריגוש שיחזיר את הסומק ללחייו. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |