|
האבא של הטורף
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| במהלך השנה האחרונה, נפטר אחד מאנשי האפקטים החשובים של הדור האחרון. למרות פועלו המבורך, העולם התעלם מהידיעה על פטירתו. הגיע הזמן לחלוק לסטן ווינסטון את הכבוד הראוי לו. | |||||
| אחד הסימנים המטרידים בתהליך ההתבגרות שלך כאדם, הוא העובדה שאתה מתחיל לשים לב לאנשים שמתפגרים סביבך כמו זבובים. פתאום, כל מיני שמות שחשובים לך הולכים לעולמם, ואתה מתחיל לשים לב שאתה מזדקן, כי רק אתה שם לב לעובדה שאותם שמות עושים דרכם השמיימה. החלק הנוראי ביותר בתהליך הזה הוא לנסות להסביר לצעירים מסביבך את החשיבות של אותם שמות, שמהווים עבורך חלק מפס הקול של ילדותך, ולעבור פעם אחר פעם את הרגע המבהיל הזה, בו אתה מסביר בהתלהבות נרגשת עד כמה האיש היה חשוב ומהפכני, ונתקל בחומת אדישות. שזה דבר הרבה יותר גרוע מחומת בורות, או מחומת מגן. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בשנה האחרונה נאלצנו להיפרד מכמה שמות חשובים במיוחד – Rick Wright (Pink Floyd), ארתור סי. קלארק (הסופר הנביא שכתב את "אודיסאה בחלל"), Issac Hayes (מגדולי זמרי הסול והפאנק, בפ' רפויה), George Carlin (מגדולי הסטנדאפיסטים האמריקאיים), צ'רלטון הסטון, רוי שיידר, פול ניומן (שלושה שחקנים אדירים), מייקל קרייטון (הסופר שהביא לנו חזון מדעי מבעית בדמות "פארק היורה"), סידני פולאק (מגדולי הבמאים האמריקאיים של שנות השבעים), הית' לדג'ר (כנראה השחקן הכי מדובר בשנים האחרונות). הרבה שמות, הרבה טורים לזכרם. כמו כל אדם שהולך ומזדקן לאט, גם אני ישבתי וקראתי הספדים לכל אחד מהם, לחלקם אפילו כתבתי, וניסיתי תוך כדי לתפוס עוד פיסת ילדות שחומקת מבין אצבעותיי. אולי הסיבה היא ריבוי מקרי מוות, אולי הסיבה היא רצון אישי להפסיק לקרוא מודעות אבל של גיבורי תרבות, ואולי פשוט היו לנו יותר מדי השנה. תהיה הסיבה אשר תהיה, שם אחד חשוב במיוחד חמק מבין עיני הקוראות. שם שחשיבותו לעולם הקולנועי שאני כל כך אוהב אינה מוטלת בספק. שם של איש שפועלו האמנותי והישגיו המקצועיים תמיד חסו בצילם של השמות הגדולים והנוצצים יותר, אבל בלעדיו לא היינו מקבלים כמה מיצירות המופת הגדולות של עולם הקולנוע בשלושים השנים האחרונות, וקיים ספק רב לגבי המראה של עולם המד"ב והאימה, אלמלא אותו איש הקים סטודיו משלו ויצר קסם במקומות שאנשים רק חלמו על האפשרות לרשום סקיצות של הקסם. בני דורי היקרים, נסו רגע לדמיין את עולם המושגים התרבותי שלכם ללא הרובוט הרצחני מ"Terminator" (ובן דמותו האצילי מסרט ההמשך). נסו לדמיין את ילדותכם ללא החייזר המאיים את מושל קליפורניה לעתיד בסרט המלחמה המדהים "הטורף". נסו לדמיין את הפחד הקמעי שלכם מנשיות (הרדום היטב בתת המודע שלכם) ללא עשרות היצורים המבחילים מהסרט "Aliens". נסו לדמיין את עולם הפנטזיה שלכם וגירוי הדמיון האינסופי שהציעו לכם הדינוזאורים המושלמים ב"פארק היורה". נסו לדמיין את אדוארד בעל ידי המספריים אלמלא היה נראה כמו שהוא נראה, ונצרב בזכרוננו כחריג הכי מקסים שראינו בשנים האחרונות. באופן אישי, קשה לי לדמיין את ילדותי ללא אותם גיבורי תרבות פנטסטיים, שגרמו לי לחשוב שיש משהו יותר קסום בקולנוע מצ'רלי וחצי, חכם חנוכה ודרמות איריות נוגות. הקולנוע נותן לנו את החופש לחלום, לקוות, להעיז, לברוח למקום אחר לשעתיים באולם חשוך, ולדמיין את הסיוטים והחלומות הכי גדולים שלנו. הקולנוע נותן לילדות שלנו דרור לחזור ולהכות בנו גם כשאנחנו מבוגרים שמוטרדים מקבלת צווי 8 כאלה ואחרים, ועל כל גיבורי התרבות שהוזכרו לעיל אחראי איש אחד. אז נכון, כל סרט שהוזכר לעיל בוים ע"י במאי בעל חזון גדול, חלקם מצויים בדרך קבע ברשימת הבמאים הגדולים של דורם, אבל ללא Stan Winston שיעצב להם את החזון שלהם, הבמאים הללו לא היו מצליחים להביא את חזונם הוויזואלי המרתק אל העולם. סטן ווינסטון נולד ב 1946 בוירג'יניה, ארה"ב. עם השנים (לאחר סיום לימודיו), החל לעבוד במאפר בהפקות זולות ונשכחות, וקיווה לפריצה. אט אט הוא אסף סביבו חבורה של אנשי מקצוע מוכשרים כמוהו, והחל להפגין כישרון ניהול יוצא דופן. היו מאפרים טובים ממנו בשוק, ועדיין יש – Greg Nicotero, Tom Savini, Rob Butin. בתחום האיפור ווינסטון לא השאיר חותם ענק, כי אם השראה בלתי פוסקת. אבל לווינסטון היה משהו שלאמני איפור אחרים אין – חזון בלתי מתפשר, והמון מוטיבציה. ווינסטון העיז לדרוך במחוזות אפקטים שאנשי מקצוע אחרים לא העיזו, מפחד להתבזות או סתם מחוסר בטחון כללי. ווינסטון העיז לקרוא תיגר על חוקי האיגודים, על חוקי המקצוע, ולפעמים אפילו על דרישות הבמאים. עם השנים, סטן ווינסטון הקים סטודיו משלו, והפך לשם המוביל בתעשייה. אם רצית יצור הזוי לסרט שלך, ולא ידעת אם אפשר לגרום לו לנוע ולקבל חיים משל עצמו, פנית לווינסטון לייעוץ. נדמה כי ככל שהאתגר היה גדול יותר, כך הסיכוי לקבל ממנו הסכמה לביצוע העבודה היה אפשרי יותר. סטיבן שפילברג עבר דרך כמה אמני אפקטים עד שהגיע לווינסטון, שהיישר אליו מבט ואמר לו "אין בעיה. אתה רוצה דינוזאורים? אתה תקבל דינוזאורים". ג'יימס קמרון רצה מלכה לחייזרים שלו ב"שובו של הנוסע השמיני", בגודל עשרים מטרים, שתלחם בסיגורני וויבר בעודה מפעילה רובוט ענק. ווינסטון חייך ואמר "אין בעיה. אתה רוצה אותם נלחמות באותו שוט? כי גם את זה אפשר". ג'ון מק'טירנן עיצב חייזר מאיים לסרטו "הטורף", אבל על הסט החייזר נראה כמו כלבלב חמוד או שריד מסרטי מד"ב נוראיים משנות החמישים. ווינסטון ביקש יומיים ועיצב לו את החייזר המכוער ביותר, המאיים ביותר, הדינמי ביותר, שנראה עד אז בעולם הקולנוע. לעיתים היה נדמה כי לדמיונו של האיש אין גבולות. ויותר מכך, לחזונו ולכושר השכנוע שלו, שכן האיש הפעיל סטודיו של כמה עשרות עובדים שעבדו בשבילו ויצרו עבורו את המפצלות הגדולות של הקולנוע בשנים האחרונות. אבל מעל הכל, האיש סימל את רוח היצירה, מכיוון שהוא היה מגיע בעצמו לסט הצילומים ומפעיל את יצירותיו ביחד עם אנשי הצוות שלו, מפקח על כל שלב ושלב, דואג שהיצירה שלו תמלא את חלקה בצורה הטובה ביותר. בעת צילומי הסרט "שליחות קטלנית", ב 1984, כשתקציב הצילומים החל להיגמר, והבמאי ג'יימס קמרון החל לאבד עשתונות וסבלנות, ווינסטון ניגש לרובוט שהוא בעצמו בנה, והחל להפעיל אותו בעצמו, תוך שהוא מכתיב לקמרון זוויות צילום חדשות, ולמעשה, מביים את תנועות המצלמה של אדם גרינברג, הצלם, שלימים יאמר לי שסטן ווינסטון בעצם הציל את כל המערכה האחרונה של הסרט. חשוב לציין, למען ההגינות, שסטן ווינסטון לא היה איש האפקטים הטוב ביותר, אך שוב – לאיש היה חזון בלתי מתפשר, ויכולת שכנוע קסומה. עם הזמן, הוא הפך לשם נרדף לאיכות ובטחון בהפקה. אם רצית לשכנע מפיק שאתה יכול לבצע את המשימה, היית צריך להוסיף את שמו של ווינסטון לרשימת אנשי הצוות. ביוני האחרון, כמעט בלי כותרות או תשומת לב, הלך סטן ווינסטון לעולמו, בגיל 62. הסטודיו שלו ימשיך לתפקד גם בלעדיו, והמורשת הקולנועית שלו תיזכר לעד. לראייה, עם או בלי קשר, הודיע מכון הסרטים האמריקאי כי עותק המקור של הסרט "שליחות קטלנית" יזכה לכבוד העצום וייכנס לספריית הקונגרס, על מנת שיישמר כפיסת היסטוריה אמריקאית. האיש שאחראי על כמה מפיסות הקסם הסינמטיות הגדולות של ילדותי, ואולי גם שלכם, היה איש צנוע – הוא זכה באוסקרים, אך מעולם לא נופף בהם. הוא החליף את רוב בוטין על הסט של "הדבר" (סרטו של ג'ון קרפנטר, ואחד מהסרטים פורצי הדרך בתחום האיפור), אך מעולם לא ביקש קרדיט על כך, כדי לא לפגוע בהישג העצום של בוטין. הוא הפיח חיים בדינוזאורים וברובוטים מהעתיד בשנות התשעים, אך מעולם לא טרח לריב על הקרדיט, והעדיף לתת למחלקות המחשבים של ILM לרכב על התהילה. ואולי הצניעות הזו, ומוסר העבודה הזה הם אלה שהפכו את הידיעה על מותו לידיעה נשכחת בעולם התרבות. האיש היה גם במאי (וביים שני סרטי אימה חביבים), וגם מפיק. בתחילת שנות האלפיים הוא הקים סטודיו קטן משלו, וחברת הפקות, שם נתן במה ליוצרים צעירים, ודחק בהם לביים סרטי אימה קטנים, הבנויים על טהרת האפקטים המיוחדים, על מנת לנסות ולהפיח חיים בז'אנר המפלצות שכל כך אהב בילדותו. אז נכון, הסרטים הללו נזכחים במיוחד, ורוב העולם לא מודע על קיומם (כי ביננו, כמה מכם ישבו מרצונם לראות סרט עם שם כמו Earth Vs. The Spider, למרות שמדובר בקומדיה חביבה במיוחד?), אבל על היוזמה המבורכת קשה להתווכח. אתמול גיליתי שהאיש נפטר, והדבר הראשון שעשיתי היום הוא לכתוב את ההספד הזה. קשה לתת קרדיט לאנשים שלא לוקחים אותו בסרטים ענקיים והיסטוריים כמו אלו שהוא לקח בהם חלק, אבל מדי פעם, צריך לזכור שקולנוע הוא לא רק חזון של במאי. קולנוע הוא עבדות צוות, וללא אנשים קסומים כמו ווינסטון, הסרטים שעיצבו את ילדותנו לא היו נראים כמו שהם נראים, וכנראה לא היו מגיעים בכלל למצב בו הם מזכירים לנו את הרגעים הקסומים האלה, בהם ישבנו מול המרקע או באולם, ופערנו את הפה בתדהמה. ואת הקרדיט הזה, באם רצה או לא (וכנראה שרצה) ווינסטון לקח עימו לעולם הבא, וכנראה שגם שם הוא ינסה ליצור את מה שנראה בלתי אפשרי, רק בשביל לגרום לעוד כמה אנשים לחייך בהנאה אינסופית, ולכמה רגעים, להרגיש שוב, כמו ילדים קטנים. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |