|
הלבוי 2 - גם הצבא הכי גדול לא יעזור הפעם
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| למרות שגיירמו דל-טורו נחשב לאחד הבמאים המסקרנים בעולם, ולמרות הנוכחות של סת' מקפארלן ("איש משפחה") בקאסט, "הלבוי 2" לא מצליח לסחוף. למה? | |||||
לצפות בסרט של גיירמו דל-טורו זה כמו לאכול במסעדה הכי יקרה בעיר, אצל השף הכי נחשב, ולאחר הארוחה להרגיש שהיה חסר מלח במנה. כל המרכיבים הנכונים היו שם, נגיעות האמן הורגשו והודגשו, הרושם הכללי היה מדהים, כצפוי, אבל בשורה התחתונה – היה חסר משהו מאד בסיסי במנה. ואפילו הסיגריה הכי טובה בעולם שאחרי האוכל, לא תפצה על התחושה שמשהו היה חסר. אצל דל-טורו, בכל הסרטים שלו עד עכשיו, המלח היה התסריט. אותו מרכיב קולנועי חשוב, שעליו נשענת כל היצירה. אמרה קולנועית ידועה גורסת כי "כל תסריט הוא בסיס לשינויים", שהרי התסריט הוא בסך הכל השלד עליו ייבנה הבניין, אבל איך לעזאזל בונים בניין אם הבסיס שלו רעוע, ואם נמשיך את המטאפורות הציוריות – כיצד ייראה גוף אנושי אם כל עצמותיו שבירות? התשובה היא כל סרט של גיירמו דל-טורו עד היום: מ"קרונוס" (1993), הסרט שהביא לו את הפריצה, דרך "בלייד 2" (2002) שמיתג אותו כבמאי אקשן מקורי ובעל חזון, ועד הלום, עם הסרט השני בסדרת (טרילוגיית??) "הלבוי". ב"הלבוי 2" דל-טורו ממשיך את הקו הוויזואלי הייחודי שלו, אותו קו שהביא לו שלושה אוסקרים על "המבוך של פאן" (2006), קו ויזואלי שמאופיין בצבעוניות עשירה, ניגודים אלימים בין גוונים, שילוב מופלא בין אנימציית מחשב לאיפור ועיצוב "אמיתי", ומעל הכל – דמיון בלתי נגמר בכל הנוגע לבריאת עולם מעוות, היפר אנושי, מאוכלס ביצורים דמיוניים ומרשימים, פיגורות בלתי נשכחות שממשיכות לרדוף אותך הרבה לאחר שסיימת לצפות בסרט. לפרקים, נדמה כי דל-טורו מכניס אותנו אל עולם החלומות, או הסיוטים, שלו. הוא נותן לנו להציץ אל תוך מוחו, ומדגים לנו למה הוא אחד היוצרים היותר מעניינים שיש לעולם הקולנוע להציע כיום. המושג פוסט מודרניזם יכול להיזרק לחלל העולם הקולנועי של דל-טורו עשרות פעמים, ועדיין לא יספיק להכיל את המשמעות האמיתית של מה שהוא מציע לנו, בשילוב המקסים של עולם האמנות הפלסטית, הקומיקס, והקולנוע. ולמרות כל אלו, דל-טורו מתעקש לכתוב את התסריטים של עצמו, ויורה לעצמו ברגל פעם אחר פעם. "הלבוי 2" לא נכשל בקופות, אבל גם לא היה ההצלחה המסחררת שאולפני "יוניברסל" קיוו לה, כשקנו את הזכויות במחטף מחברת "סוני". הסיבה לכך היא לא באמת "האביר האפל", כפי שנהוג לחשוב ("האביר האפל" יצא לאקרנים שבוע לאחר "הלבוי 2", והעלים אותו מרשימת שוברי הקופות). הסיבה האמיתית היא שבסופו של עניין, "הלבוי 2" הוא פשוט סרט לא מעניין. יותר מדי רגעים יפים נשזרים בסרט, ולא מקבלים ביטוי הולם, מכיוון שדל-טורו מעוניין יותר לעבור לעולם הפנטסטי הבא שיוצג לנו, עם היצורים הממש מגניבים שמאכלסים את העולם הזה. כמו ב"הלבוי" הראשון, ובעיקר כמו ב"בלייד 2", אף בדיחה לא מקבלת את התזמון הקומי שלה, וכל רגע אנושי (עד כמה שאפשר, שהרי אנחנו מתעסקים ביציר הגהנום, איש דג, ועוד אי אלו דמויות פנטסטיות) הולך לאיבוד בתוך העריכה המבולבלת של דל-טורו, ובתוך התסריט הלא מאורגן שלו. ולמרות כל אלו, קשה שלא להעריך את "הלבוי 2", בעיקר כשמשווים אותו לסרט הראשון בסדרה. בעוד "הלבוי" הראשון היה בלאגן אחד גדול, עם חצי שעה ראשונה מעולה, וסיקוונס אקשן טוב מאד באמצע (ברכבת התחתית), "הלבוי 2" לא מבזבז זמן מיותר – מהפתיחה שתסביר לנו על צבא הזהב, דרך סדרת אירועים קטסטרופאליים במנהטן, ועד סיום מרשים עם סצינת קרב עשויה היטב בסוף. אין רגע דל בסרט, ויש אפילו סצנה מרגשת ומשעשעת בין הלבוי (רון פרלמן, מצוין כהרגלו) לבין אייב ספיאן (דאג ג'ונס), עם שיר לא צפוי ברקע וכמה פחיות בירה. אז אולי "הלבוי 2" יותר טוב מהראשון, אבל עדיין מדובר בסרט בעייתי, שכל הוא מורכב מכמה פיסות אקשן מהפנטות, והמון רגעים דלים באמצע, שלא מצליחים להעביר כמה רעיונות אנושיים שעליהם מתבססות הדמויות (ועל חלקם כנראה יבסס הסרט הבא בסדרה). לא ממש אכפת לנו שהלבוי מרגיש מבודד מהעולם, ולא ממש כואב לנו איתו כשהוא מגלה שהעולם האנושי מפחד ממנו, מכיוון שדל-טורו לא מתעכב על הרגעים הללו, ולא ברור למה. הוא ממהר להגיע לאקשן, ושוכח שהוא בעצמו שתל את המרכיבים הבסיסיים הללו בסרט. אפשר לבוא בטענות למבקרים שמחפשים את המשמעויות הללו בסרטי קומיקס בשנים האחרונות, מכיוון שסרטים כמו "אקס מן 2" ו"האביר האפל" נגעו בסוגיות "רציניות", אבל זה לא המקרה, מכיוון שב"הלבוי 2" דל-טורו מכניס את השאלות הללו ולא מפתח אותן. הוא משאיר אותן ברמה השטחית ביותר, עם משפטי מפתח לאקוניים כגון "מקומך איתנו, שד" (הנסיך הרשע להלבוי) ו"הם מפחדים ממני" (הלבוי לאהובתו ליז). יופי שהם מפחדים ממך, אבל פרט לשתי דמויות שאמרו להלבוי משפט מקוטע בסרט, לא ראינו את זה, ובשנייה שהלבוי סיים לומר את המשפט, מיד עברנו לסצנת אקשן אחרת. אם להשתמש בדימוי מתוך הסרט עצמו, אם דל טורו זרק גרגר אפונה שאמור לגדול לגזע ענק, חבל שהוא לא נותן לאותו גזע תסריטאי לגדול. מדובר בכמה דקות ספורות שלא היו הורגות את הקצב של הסרט, אלא רק נותנות לו יותר עומק, ויותר נקודות למחשבה בזמן שהלבוי מתרוצץ ומכה את הרעים. מעצם כך, כל השאלות המתבקשות בסרט הזה בנוגע ל"מיהם הרעים האמיתיים – הנסיך וצבאו או בני האדם שהפרו את הברית עליה מתבסס כל הקונפליקט בסרט" הולכות לאיבוד בתוך העיצוב והצילום המרשימים. בשורה התחתונה, גיירמו דל-טורו ממשיך להוכיח כי הוא אחד הבמאים הכי מרשימים ומסקרנים כיום, במאי שרק שמו בלבד מצדיק הליכה לבית הקולנוע, אבל חסר לו מלח. אולי המלח הזה יגיע בדמות פיטר ג'קסון, שמפיק את העיבודים החדשים ל"הוביט", אותם אמור לביים דל-טורו. השניים מגיעים מסיפור רקע דומה, וכשפיטר ג'קסון היה זקוק למנטור שינווט אותו לעשייה ה"נכונה" של סרטים, העשייה שתקרב אותו ללב הקהל, היה לו את רוברט זמקיס כמפיק. אולי עכשיו, כשג'קסון הוא אחד הבמאים הגדולים בעולם, הוא יוכל לנווט את גיירמו דל-טורו אל עולם בו האיזון בין פנטזיה ודמיון מופרע פוגשים את הרגש האנושי. בעולם הזה יכולים להיווצר סרטים מדהימים, ויש לי הרגשה שדל-טורו יהיה תושב קבע בעולם הזה. בינתיים, הוא רק מגיש בקשה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |