הסכין המעודן
פיליפ פולמן

הסכין המעודן הוא החלק השני בסיפור המשתרע על פני שלושה כרכים, שראשיתו בספר המצפן הזהוב. עלילת הכרך הזה נעה בין שלושה יקומים: היקום של המצפן הזהוב, הדומה לשלנו אך שונה ממנו במובנים רבים; היקום שלנו; ויקום שלישי, שאף הוא שונה משלנו באופנים רבים. עלילת הכרך השלישי, משקפת הענבר, מתרחשת לסירוגין בכמה יקומים.
הספר יצא בהוצאת כתר




1
החתולה והאשורים הלבנים

וִיל משך את ידה של אמו ואמר, "בואי כבר, בואי כבר..."
אבל אמו היססה. היא עדיין פחדה. ויל סקר את הרחוב הצר באור הערב, בחן את שורת הבתים הקטנה, שכל אחד מהם נחבא מאחורי גינה זעירה וגדר חיה, ואת השמש המשתקפת בחלונות מצדו האחד של הרחוב ומותירה את הצד האחר בצל. לא נשאר הרבה זמן. עכשיו מן הסתם שעת הארוחה והאנשים אוכלים בבתיהם, אבל עוד מעט יתאספו סביבם ילדים, ינעצו בהם מבטים ויעירו הערות וישימו לב. היה מסוכן מדי להשתהות, אבל הוא רק יכול היה להפציר בה, כרגיל.
"אמא, בואי נלך לבקר את גברת קוּפֶּר," אמר. "תראי, כמעט הגענו."
"גברת קופר?" אמרה בספקנות.
אבל ויל כבר צלצל בפעמון. כדי לצלצל נאלץ להניח מידו את התיק, מפני שבידו השנייה אחז בידה של אמו. ילד בן שתים עשרה עלול להיות מוטרד מכך שיראו אותו מחזיק בידה של אמו, אך ויל ידע מה יקרה לה אם לא יעשה כך.
הדלת נפתחה ובפתח עמדה המורה לפסנתר, כפופה, אפופה בניחוח מי הבושם המוּכּר.
"מי זה? ויליאם?" שאלה הגברת הזקנה. "לא ראיתי אותך יותר משנה. מה אתה רוצה, חמוד?"
"אני רוצה להיכנס, בבקשה, עם אמא שלי," הוא אמר בתקיפות.
גברת קופר הביטה באישה הלא-מסורקת, המחייכת בפיזור נפש, ובילד שמבטו עז וקודר, שפתיו חשוקות, סנטרו מזדקר. ואז היא שמה לב שגברת פּארי, אמא של ויל, איפרה רק עין אחת. ולא שמה לב. וגם ויל לא שם לב. משהו אינו כשורה.
"טוב..." אמרה וזזה כדי לפנות מקום במסדרון הצר.
ויל הביט ברחוב, הציץ ימינה ושמאלה, ורק אז סגר את הדלת. וגברת קופר צפתה בגברת פּארי הנאחזת בחוזקה בידו של בנה, ובוויל המוליך אותה בעדינות לסלון, ששם עמד הפסנתר (כמובן, זה החדר היחיד שהוא הכיר); והיא שמה לב שבגדיה של גברת פּארי מדיפים ריח קל של עובש, כאילו נשארו במכונת הכביסה יותר מדי זמן לפני שנתלו לייבוש; וכמה דומים נראו השניים כשישבו על הספה ושמש הערב מאירה את פניהם, את עצמות הלחיים הרחבות שלהם, את עיניהם הגדולות, את גבותיהם השחורות והישרות.
"מה קרה, ויליאם?" שאלה הגברת הזקנה. "מה הבעיה?"
"אמא שלי חייבת להישאר אצל מישהו כמה ימים," אמר. "קשה מדי להשגיח עליה בבית כרגע. היא לא חולה, היא רק קצת מבולבלת ומפוזרת, ולפעמים היא מודאגת. לא קשה להשגיח עליה. היא רק צריכה מישהו שיהיה נחמד אליה, ונראה לי שלא יהיה לך קשה לעשות את זה."
האישה הביטה בבנה ודומה היה שלא הבינה את דבריו, וגברת קופר ראתה חבּורה על לֶחיָיה. ויל לא הסיר את עיניו מגברת קופר, והבעת פניו הייתה נואשת.
"זה לא יעלה לך הרבה כסף," הוא המשיך. "הבאתי כמה קופסאות של אוכל, אני חושב שהן יספיקו. גם את יכולה לאכול מהן. לא יהיה לה אכפת להתחלק אתך."
"אבל... אני לא יודעת אם כדאי... לא צריך לקחת אותה לרופא?"
"לא! היא לא חולה."
"אבל יש ודאי מישהו שיכול... זאת אומרת, אין איזה שכן או מישהו מהמשפחה -"
"אין לנו משפחה. רק שנינו. והשכנים עסוקים מדי."
"מה עם שירותי הרווחה? לא הייתי רוצה לאכזב אותך, חמוד, אבל -"
"לא! לא. היא רק צריכה קצת עזרה. אני צריך שמישהו ישגיח עליה, אבל זה לא להרבה זמן. אני הולך ל... אני צריך לעשות משהו. אבל אני אחזור בקרוב, ואני אקח אותה הביתה, אני מבטיח. לא תצטרכי להשגיח עליה הרבה זמן."
האם הביטה בבנה באמון מלא, והוא פנה אליה וחייך באהבה ובעידוד, וגברת קופר לא יכלה לסרב.
"טוב," אמרה ופנתה אל גברת פּארי, "אני חושבת שזה יהיה בסדר אם תישארי פה יום-יומיים, חמודה. תוכלי לישון בחדר של הבת שלי. היא באוסטרליה. היא כבר לא זקוקה לו."
"תודה רבה," אמר ויל וקם על רגליו כאילו אצה לו הדרך.
"אבל איפה תהיה?" שאלה גברת קופר.
"אני אישן אצל חבר," אמר. "אני אתקשר מדי פעם, כשאוכל. אני יודע את המספר שלך. יהיה בסדר."
אמו הביטה בו, מבולבלת. הוא רכן אליה ונישק אותה בגמלוניות.
"אל תדאגי," אמר. "גברת קופר תשגיח עלייך יותר טוב ממני, באמת. ואני אטלפן ואדבר אתך מחר."
הם התחבקו חיבוק אמיץ וּויל נישק אותה שוב, ניתק בעדינות את זרועותיה מצווארו וניגש לדלת הכניסה. גברת קופר הבינה שהוא נסער על פי עיניו הלחות, אבל הוא נזכר בכללי הנימוס, הסתובב והושיט לה את ידו.
"להתראות," אמר. "ותודה רבה לך."
"ויליאם," אמרה. "אולי תגיד לי מה קרה -"
"זה קצת מסובך," הוא אמר, "אבל היא לא תעשה לך בעיות, באמת."
לא לזה היא התכוונה, ושניהם ידעו זאת; אבל ויל נשא באחריות לעניין הזה, יהיה אשר יהיה. הגברת הזקנה חשבה לעצמה שמעולם לא ראתה ילד נחוש כל כך בדעתו.
הוא פנה לדרכו וכבר החל לחשוב על הבית הריק.

הסמטה שוויל ואמו גרו בה הייתה רחוב בצורת לולאה בשכונה חדשה. היו בה תריסר בתים זהים, והבית שלהם היה העלוב שבהם. החצר הקדמית הייתה ערוגה של עשבים שוטים; בתחילת השנה שתלה בה אמו כמה שיחים, אבל הם קמלו ומתו מחוסר מים. כשהגיח ויל מעבר לפינה, קמה החתולה שלו מוֹקְסי מהמקום החביב עליה תחת שיח הבּקַעצוּר ששרד, התמתחה, קיבלה את פניו במיאו רך וחיככה את ראשה ברגלו.
הוא הרים אותה ולחש, "הם חזרו, מוקסי? ראית אותם?"
הבית היה דומם. האיש שגר ממול רחץ את מכוניתו לאור קרני השמש האחרונות, אבל הוא לא שם לב לוויל, וגם ויל לא הסתכל עליו. ככל שיבחינו בו פחות, כן ייטב.
הוא הצמיד את מוקסי לחזהו, פתח את הדלת ונכנס פנימה במהירות. הוא האזין בריכוז ואחר כך הוריד את החתולה ארצה. לא היה מה לשמוע; הבית היה ריק.
הוא פתח פחית מזון חתולים והגיש למוקסי את הארוחה במטבח. כמה זמן נותר עד שהאיש יחזור? אי אפשר לדעת, לכן כדאי למהר. הוא עלה לקומה השנייה והתחיל לחפש.
הוא חיפש את מכתביית העור הירוקה והמרופטת. גם בבית מודרני רגיל יש מקומות רבים להפליא שאפשר להחביא בהם חפץ בגודל כזה; אין צורך במגירות סודיות ובמרתפים רחבי ידיים כדי שיהיה קשה למצוא משהו. ויל חיפש קודם כול בחדר השינה של אמו, וחש בושה כשחיטט במגירות שבהן אחסנה את בגדיה התחתונים, ואחר כך סרק בשיטתיות את שאר החדרים בקומה השנייה, אפילו את החדר שלו. מוקסי באה לראות מה הוא עושה והתיישבה להתנקות לצדו ואירחה לו חברה.
אבל הוא לא מצא את המכתבייה.
בחוץ כבר החשיך והוא היה רעב. הוא הכין לעצמו לחם קלוי עם שעועית אפויה והתיישב ליד שולחן המטבח ותהה איך נכון יהיה לנהל את החיפוש בחדרים שבקומה התחתונה.
בדיוק כשסיים את הארוחה צלצל הטלפון.
הוא קפא במקומו. לבו הלם. הוא ספר: עשרים ושישה צלצולים, ואז נפסק הצלצול. הוא הניח את הצלחת בכיור ושוב התחיל לחפש.

חלפו ארבע שעות, והוא עדיין לא מצא את מכתביית העור הירוקה. השעה הייתה אחת וחצי, והוא היה מותש. הוא השתרע על מיטתו בבגדיו ונרדם מיד, וחלם חלומות דחוסים ורוויי מתח, ופניה העצובות והמפוחדות של אמו תמיד היו רחוקים ממנו כחוט השערה.
ומיד אחרי שנרדם, כך היה נדמה לו (אם כי הוא ישן כמעט שלוש שעות), הוא התעורר וידע שני דברים בעת ובעונה אחת.
ראשית, הוא ידע איפה המכתבייה. ושנית, הוא ידע שהאנשים נמצאים בקומה התחתונה, ושברגע זה הם פותחים את דלת המטבח.
הוא הזיז את מוקסי מדרכו והרגיע בשקט את מחאתה הישנונית. אחר כך הוריד את רגליו מן המיטה ונעל את נעליו, מאמֵץ כל עצב כדי לשמוע את הקולות מהקומה התחתונה. הקולות היו שקטים מאוד: כיסא מורם ומונח שוב, לחישה קצרה, חריקת לוח רצפה.
הוא נע בדממה, חרישי עוד יותר מהאנשים, יצא מחדרו והתגנב על קצות אצבעותיו לחדר האורחים שבראש המדרגות. החושך לא היה מוחלט, ובאור הרפאים האפור שלפני עלות השחר ראה ויל את מכונת התפירה הישנה בעלת הדוושה. רק לפני שעות ספורות סרק את החדר הזה ביסודיות, אבל אז הוא שכח את התא בדופן מכונת התפירה, המיועד לדוגמאות ולסלילי החוטים.
הוא גישש אחריו בעדינות וכל אותה העת המשיך להאזין. האנשים הסתובבו בקומה התחתונה, וּויל ראה בקצה הדלת נצנוץ עמום של אור, אולי אור פנס.
הוא מצא את תֶפס התא, לחץ עליו ופתח אותו, ומצא בתוכו את מכתביית העור, בדיוק כפי שחשב.
מה יעשה עכשיו?
שום דבר, לעת עתה. הוא כרע באפלולית בלב הולם והאזין בדריכות.
האנשים היו במסדרון בקומה התחתונה. הוא שמע אחד מהם אומר בשקט, "בוא נלך. אני שומע את החלבן בקצה הרחוב."
"אבל זה לא כאן," אמר הקול השני. "צריך לחפש למעלה."
"אז קדימה. תזדרז."
ויל נדרך כששמע את החריקה החרישית של המדרגה העליונה. האיש לא השמיע שום רעש, אבל לא יכול היה להימנע מן החריקה הבלתי צפויה. השתררה דממה קצרה. קרן אור צרה של פנס שוטטה על הרצפה בחוץ: ויל ראה אותה מבעד לסדק.
הדלת התחילה לזוז. ויל חיכה עד שהאיש עמד בפתח, ואז הסתער מן האפלה והתנגש בבטנו של הפולש.
אבל שניהם לא ראו את החתולה.
כשהגיע האיש למדרגה העליונה יצאה מוקסי בדממה מחדר השינה, עמדה בזנב זקור ממש מאחורי רגליו של האיש והתכוננה להתחכך בהן. האיש היה מסוגל להתמודד עם ויל, שכן היה מאומן ובעל כושר גופני וקשוח, אבל החתולה עמדה בדרכו וכשניסה לצעוד אחורה מעד עליה. הוא נפל בהתנשפות חדה במורד המדרגות וראשו נחבט בחוזקה בשולחן שבמסדרון.
ויל שמע קול פיצוח מחריד, ולא התעכב לברר מה קרה: הוא לפת בכוח את המכתבייה, החליק במורד המעקה, דילג מעל גופו המפרכס של האיש השרוע בתחתית גרם המדרגות, חטף מהשולחן את תיק הקניות המרופט ויצא מדלת הכניסה, ובינתיים הספיק האיש השני רק לצאת מהסלון וללטוש את עיניו.
למרות הפחד והחיפזון, ויל תהה למה האיש השני לא צועק ולא רודף אחריו. אבל הם ירדפו אחריו בקרוב, עם המכוניות והטלפונים הסלולריים שלהם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לברוח.
הוא ראה את החלבן נכנס לסמטה, אורות עגלתו החשמלית חיוורים בזוהר השחר שכבר מילא את השמים. ויל דילג מעל הגדר ולתוך החצר השכנה, לאורך המעבר ליד הבית, מעל הגדר הבאה, לאורך מדשאה רטובה מטל, דרך הגדר החיה, ולתוך סבך שיחים ועצים בין השכונה לבין הכביש הראשי. הוא זחל אל מתחת לשיח ושכב שם, מתנשם ורועד. היה מוקדם מדי לצאת אל הכביש; מוטב לחכות עד לשעת העומס.
הוא לא הצליח לסלק ממוחו את קול ההתפצחות ששמע כשראשו של האיש פגע בשולחן, ואת מראה הצוואר המכופף כל כך, בכיוון הלא נכון, ואת הפרכוס המחריד של איבריו. האיש מת. הוא הרג אותו.
הוא לא הצליח לסלק את הזיכרון ממוחו, אבל הוא ידע שהוא מוכרח. היו המון דברים שצריך לחשוב עליהם. על אמא שלו: האם היא באמת נמצאת במקום בטוח? גברת קופר לא תגלה, נכון? אפילו אם ויל לא יחזור כמו שהבטיח? כי הרי הוא לא יכול לחזור, הוא הרג מישהו.
ומוקסי. מי יאכיל את מוקסי? האם מוקסי תדאג לו ולאמו? האם תנסה ללכת בעקבותיהם?
האור גבר מרגע לרגע. היה די אור לבדוק את הדברים בתיק: הארנק של אמא שלו, המכתב האחרון מעורך הדין, מפת הדרכים של דרום אנגליה, חפיסות שוקולד, משחת שיניים, גרביים ותחתונים להחלפה. ומכתביית העור הירוקה.
הכול היה בפנים. בעצם הכול מתנהל לפי התוכנית.
אלא שהוא הרג מישהו.

כשהיה ויל בן שבע הוא הבין לראשונה שאִמו שונה מאנשים אחרים ושעליו להשגיח עליה. הם היו בסופרמרקט ושיחקו משחק: מותר היה להם להכניס מוצר לעגלה רק כשאיש לא הסתכל עליהם. התפקיד של ויל היה להסתכל סביב וללחוש "עכשיו", ואמו הייתה חוטפת במהירות קופסת שימורים או חבילה מהמדף ומניחה אותה בדממה בעגלה. כשהמצרכים היו בתוך העגלה לא נשקפה סכנה לוויל ולאמו, מפני שהם נהפכו בלתי נראים.
המשחק היה טוב, והוא נמשך זמן רב מפני שהתרחש בשבת בבוקר והחנות הייתה מלאה, אבל הם היטיבו לשחק ושיתפו פעולה יפה. הם בטחו זה בזו. ויל אהב מאוד את אמו ואמר לה את זה לעתים תכופות, והיא אמרה לו אותו הדבר.
כשהגיעו לקופה היה ויל נרגש ושמח, מפני שהם כמעט ניצחו. וכשאמא שלו לא הצליחה למצוא את הארנק, גם זה היה חלק מהמשחק, אפילו כשאמרה שבטח האויבים גנבו אותו; אבל ויל התחיל להיות עייף ורעב, ואמא כבר לא הייתה שמחה. היא הייתה מבוהלת באמת. הם הסתובבו בחנות והחזירו מוצרים למדפים, אבל הפעם הם היו צריכים להיזהר במיוחד מפני שהאויבים עקבו אחריה באמצעות המספרים של כרטיסי האשראי שלה, שהיו ידועים להם מפני שהארנק שלה היה אצלם...
ויל עצמו התחיל לפחד יותר ויותר. הוא הבין עד כמה חכמה אמו, שהציגה את הסכנה האמיתית בתור משחק כדי שלא ייבהל, ואף שידע את האמת עכשיו, היה עליו להעמיד פנים שהוא לא פוחד, כדי להרגיע אותה.
לכן הילד הקטן העמיד פנים שהמשחק נמשך, כדי שלא תדע שהוא פוחד ודאגתה תגבר, וחזרו הביתה ללא מצרכים, אך נחלצו מהאויבים; ואחר כך מצא ויל את הארנק על השולחן במסדרון. ביום שני הם הלכו לבנק וסגרו את החשבון שלה ופתחו חשבון אחר במקום אחר, ליתר ביטחון. והסכנה חלפה.
אבל לאט לאט ובעל כורחו הבין ויל במהלך החודשים הבאים שהאויבים של אמו לא היו קיימים בעולם באמת, אלא בראש שלה. ועדיין הם היו לא פחות אמיתיים, וגם לא פחות מפחידים ומסוכנים; פירוש הדבר היה שעליו לשמור עליה טוב יותר. ומאותו רגע בסופרמרקט, כשהתברר לו שעליו להעמיד פנים כדי שאמו לא תדאג, חלק כלשהו במוחו של ויל היה תמיד ער לחרדותיה. הוא אהב אותה כל כך עד שהיה מוכן למות כדי להגן עליה.
באשר לאביו של ויל, הוא נעלם מזמן וּויל לא יכול היה לזכור אותו. ויל היה סקרן מאוד באשר לאביו, ונהג להציק לאמו בשאלות; על מרביתן לא ידעה להשיב.
"הוא היה איש עשיר?"
"לאן הוא הלך?"
"למה הוא הלך?"
"הוא מת?"
"הוא יחזור?"
"איזה בן אדם הוא היה?"
אמו ידעה רק את התשובה לשאלה האחרונה. ג'ון פּארי היה איש נאה, קצין נבון ואמיץ בצי המלכותי, שפרש מן הצבא כדי להיות מגלה ארצות ולהוביל משלחות לאזורים רחוקים בעולם. ויל התרגש מאוד כששמע את זה. אין אב מסעיר יותר ממגלה ארצות. מאותו יום ואילך היה לו רֵע בלתי נראה לכל משחקיו: הוא ואביו פילסו להם דרך בסבך הג'ונגל, הצלו על עיניהם כדי להשקיף על הים הסוער מסיפונה של מפרשית, הניפו לפיד כדי לפענח כתובות מסתוריות במערה שורצת עטלפים... הם היו החברים הכי טובים, הם הצילו זה את חייו של זה פעמים אינספור, הם צחקו ושוחחו ליד מדורות עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל ככל שהתבגר ויל הוא התחיל לתהות: למה אין תצלומים של אביו משום אזור של העולם, שבהם הוא רוכב עם אנשים קפואי-זקן על מזחלות הקוטב או חוקר חורבות מכוסות שרכים בג'ונגל? האם לא נשאר דבר מהמזכרות והחפצים המשונים שהביא אתו הביתה? האם לא נכתב עליו דבר בשום ספר?
אמו לא ידעה. אבל דבר אחד שהיא כן אמרה נחרט בזיכרונו.
היא אמרה, "יום אחד אתה תלך בדרכו של אביך. גם אתה תהיה איש דגול. אתה תמשיך לשאת את הלפיד."
ואף על פי שוויל לא הבין לְמה היא מתכוונת, הוא הבין את רוח הדברים והתמלא גאווה ותחושת שליחות. כל המשחקים שלו עתידים להתגשם, ואביו בעצם חי, אבוד בשממה הפראית, והוא יציל אותו ויישא את הלפיד... שווה לחיות חיים קשים, אם יש לך מטרה אדירה כזאת.
לכן הוא שמר בסוד את הבעיה של אמו. לפעמים היא הייתה רגועה וצלולה יותר, והוא שקד ללמוד ממנה איך לבשל ולערוך קניות ולנקות את הבית, כדי שיוכל לעשות את הדברים האלה במקומה בזמנים שהיא מבולבלת ומפוחדת. והוא גם למד להסוות את עצמו, להתנהג כך שלא יבחינו בו בבית הספר, לא למשוך את תשומת לבם של השכנים, אפילו כשהפחד והטירוף של אמו החריפו עד כדי כך שבקושי הייתה מסוגלת לדבר. החרדה הגדולה ביותר של ויל עצמו הייתה שהרשויות יגלו את מצבה, ייקחו אותה ממנו וימסרו אותו למשפחה אומנת זרה. כל הקשיים היו עדיפים על זה. מפני שהיו תקופות שהאפֵלה במוחה התבהרה, והיא שוב הייתה שְׂמחה, והיא צחקה על פחדיה ושיבחה אותו על שטיפל בה היטב; והיא הייתה כל כך מלאת אהבה ומתוקה עד שהוא לא היה יכול להעלות בדעתו שותפה טובה יותר לחיים, ורק רצה לחיות את כל חייו לצִדה.
אבל אז הופיעו האנשים.
הם לא היו שוטרים, והם לא היו עובדים סוציאליים, והם לא היו פושעים - על כל פנים, עד כמה שוויל יכול היה לשפוט. הם לא היו מוכנים לגלות לו מה הם רוצים, למרות מאמציו לסלק אותם; הם היו מוכנים לשוחח רק עם אמו. אך מצבה היה כל כך רגיש אז.
אבל הוא הקשיב מעבר לדלת, ושמע אותם שואלים על אביו, וחש שנשימתו מואצת.
האנשים רצו לדעת לאן נעלם ג'ון פּארי, ואם הוא שלח לה משהו, ומתי שמעה ממנו לאחרונה, ואם הוא יצר קשר עם שגרירויות זרות כלשהן. ויל שמע שמצוקתה של אמו גוברת, ולבסוף התפרץ לתוך החדר וציווה עליהם ללכת.
הוא נראה נחוש עד כדי כך שאיש מהם לא צחק, למרות גילו הצעיר. הם היו יכולים להפיל אותו בקלות, או לרתק אותו לרצפה ביד אחת, אבל הוא לא ידע פחד, והכעס שלו היה יוקד וקטלני.
והם עזבו. מובן שהאירוע רק חיזק את אמונתו של ויל: אביו נתון בצרה אי שם, ורק הוא יוכל לעזור לו. המשחקים שלו כבר לא היו ילדותיים, והוא לא שיחק בהם בגלוי כמו בעבר. אם הם עתידים להתגשם, עליו להיות ראוי לכך.
עד מהרה חזרו האנשים, והתעקשו שלאמו של ויל יש משהו לספר להם. הם באו כשוויל היה בבית הספר, ואחד מהם העסיק אותה בשיחה בקומה הראשונה בזמן שהשני סרק את חדרי השינה. היא לא הבינה מה הם עושים. אבל ויל הקדים לשוב הביתה ונתקל בהם, ושוב התנפל עליהם, ושוב הם עזבו.
ככל הנראה הם ידעו שלא יפנה למשטרה, מחשש שהרשויות ייקחו ממנו את אמו, והם נעשו יותר ויותר עקשנים. לבסוף פרצו לבית בזמן שוויל יצא להחזיר את אמו הביתה מהפארק. מצבה הלך והחמיר, והיא האמינה שהיא מוכרחה לגעת בכל לוח עץ בכל ספסל שליד הבריכה. ויל עזר לה, כדי לסיים מהר יותר. כששבו הביתה הם ראו את המכונית של האנשים יוצאת מן הסמטה, והוא נכנס הביתה וגילה שהם סרקו את הבית וחיפשו במרבית המגירות והארונות.
הוא ידע מה הם מחפשים. מכתביית העור הירוקה הייתה הרכוש היקר ביותר של אמו; לא היה עולה בדעתו להציץ לתוכה, והוא אפילו לא ידע איפה היא שומרת אותה. אבל הוא ידע שיש בה מכתבים, והוא ידע שהיא קוראת אותם לפעמים ובוכה, ובהזדמנויות האלה היא גם הייתה מדברת על אביו. ויל הניח אפוא שזה מה שהאנשים מחפשים, והוא ידע שהוא מוכרח לעשות משהו.
קודם כול הוא החליט למצוא מקום בטוח ולהשאיר בו את אמו. הוא חשב וחשב, אבל לא היו לו חברים שאפשר היה להיעזר בהם, והשכנים כבר היו חשדניים, והאדם היחיד שיכול היה לבטוח בו היה גברת קופר. הוא התכוון להשאיר אצלה את אמו, ואחר כך למצוא את מכתביית העור הירוקה ולראות מה יש בתוכה, ואחר כך התכוון לנסוע לאוקספורד, כדי למצוא תשובות לחלק משאלותיו. אבל האנשים הקדימו לבוא.
והוא הרג אחד מהם.
זאת אומרת שעכשיו גם המשטרה תרדוף אחריו.
הוא כבר ידע היטב איך לא למשוך תשומת לב. יהיה עליו למשוך פחות תשומת לב מהרגיל, ולהמשיך בכך ככל שיוכל, עד שימצא את אביו או עד שהם ימצאו אותו. ואם הם ימצאו אותו, לא היה אכפת לו כמה מהם יצטרך להרוג.

מאוחר יותר באותו היום, בעצם לקראת חצות הלילה, צעד ויל אל מחוץ לעיר אוקספורד, במרחק שישים וחמישה קילומטרים ממנה. הוא היה מותש עד העצם. הוא נסע בטרמפים ובשני אוטובוסים, והלך, והגיע לאוקספורד בשש בערב, מאוחר מכדי לעשות את מה שהיה צריך לעשות. הוא אכל בבורגר-קינג והלך לקולנוע כדי להסתתר שם (אם כי שכח על מה הסרט עוד בזמן שצפה בו), ועכשיו הוא צעד צפונה לאורך כביש אינסופי שחצה את הפרוורים.
עד עכשיו אף אחד לא שם לב אליו. אבל הוא ידע שמוטב שימצא במהרה מקום לישון בו, מפני שככל שתתאחר השעה הוא ימשוך יותר תשומת לב. הבעיה הייתה שהוא לא יכול להתחבא בגינות של הבתים המרווחים לאורך הדרך, ואזורי הכפר הפתוחים עוד היו רחוקים.
הוא הגיע לכיכר תנועה גדולה, מקום הצטלבותם של הכביש המוביל צפונה עם כביש הטבעת של אוקספורד המוביל מזרחה ומערבה. התנועה על הכביש הייתה דלילה מאוד בשעה הזאת של הלילה, והכביש שממנו בא היה שקט ובתים מרווחים בעלי מדשאות גדולות ניצבו משני צדדיו. לאורך הדשא משני צדי הדרך צמחו שתי שורות של אשורים לבנים, עצים משונים עם צמרות סימטריות לגמרי של עלווה צפופה, שנראו כמו ציור ילדים ולא כמו עצים אמיתיים. פנסי הרחוב שיוו לַמראֶה מלאכותיוּת של תפאורה. ויל היה מטושטש מתשישות, וייתכן שהיה ממשיך צפונה, או שהיה מניח את ראשו על העשב מתחת לאחד העצים הללו ושוקע בשינה; אבל כשנעמד וניסה לגרום לראשו להצטלל, הוא ראה חתולה.
היא הייתה מפוספסת, כמו מוקסי. היא יצאה בפסיעות רכות מגינה בצד הדרך הקרוב לאוקספורד, הצד שוויל עמד בו. ויל הניח את תיק הקניות והושיט את ידו, והחתולה התקרבה כדי לחכך את ראשה בפרקי אצבעותיו, כמו מוקסי. מובן שכל החתולים עשו את זה, אבל ויל התגעגע הביתה עד כדי כך שדמעות צרבו את עיניו.
לבסוף פנתה החתולה לדרכה. זו הייתה שעת לילה, והיו לה טריטוריה לסייר בה ועכברים לצוד. היא חצתה את הכביש בפסיעות רכות לעבר השיחים שמאחורי עצי האשור, ונעצרה שם.
ויל עדיין צפה בה וראה שהחתולה מתנהגת בצורה משונה.
היא שלחה את כפה לגעת במשהו באוויר, משהו שויל לא ראה. אחר כך ניתרה לאחור, בגב מקושת ופרווה סמורה, זנבה זקור בקשיחות. ויל ידע איך חתולים מתנהגים. הוא צפה ביתר דריכות כשהחתולה התקרבה שוב לאותה הנקודה - סתם קטע של דשא בין האשורים לשיחי הגדר החיה של גינה - ונופפה שוב באוויר.
שוב היא ניתרה לאחור, אך הפעם ניתרה למרחק קטן יותר והייתה פחות מבוהלת. אחרי כמה שניות של רחרוחים, נגיעות והרעדת שפמונים, הסקרנות גברה על הזהירות.
החתולה פסעה קדימה, ונעלמה.
ויל מצמץ. אחר כך עמד דומם ליד גזע העץ הקרוב ביותר, ובדיוק אז הקיפה משאית את הכיכר ושטפה אותו באור פנסיה. כשנעלמה המשאית הוא חצה את הכביש בלי להסיר את עיניו מהנקודה שהחתולה חקרה. זה לא היה קל, כי לא הייתה לו שום נקודת ציון בשטח, אבל כשהגיע לנקודה וניגש להביט מקרוב, הוא ראה את זה.
על כל פנים, הוא ראה את זה מזוויות מסוימות. זה נראה כאילו מישהו חתך חתיכה מהאוויר, חתיכה פחות או יותר רבועה שרוחבה פחות ממטר, במרחק של שני מטרים משולי הכביש. החתיכה הייתה בלתי נראית כמעט מהצד, ומאחור היא הייתה בלתי נראית לגמרי. אפשר היה לראות אותה רק מהצד הקרוב לכביש, ואפילו משם לא היה אפשר לראות אותה בקלות, מפני שמה שראית דרכה היה בדיוק אותו הדבר שהיה מלפניה בצד הזה: חלקת דשא מוארת באור פנס רחוב.
אבל ויל ידע, ללא צל של ספק, שחלקת הדשא בצד השני הייתה בעולם אחר.
לא היה לו מושג למה. הוא ידע את זה מיד, ידיעה מוחלטת, כפי שידע שהאש היא חמה ושנדיבות לב היא טובה. הוא הביט במשהו זר לגמרי.
ולוּ מסיבה זאת לבדה, הוא התפתה להתכופף ולבחון את זה מקרוב. מה שראה סחרר את ראשו וגרם ללבו לפעום בכוח, אבל הוא לא היסס: הוא דחף את התיק שלו פנימה וטיפס מבעד לחור באריג העולם הזה אל העולם האחר.
הוא עמד ליד שורת עצים. אבל אלה לא היו עצי אשור: אלה היו דקלים גבוהים שצמחו בשורה לאורך הדשא, כמו העצים באוקספורד. אבל השורה הייתה במרכזה של שדרה רחבה, ובצדה של השדרה הייתה שורה של בתי קפה וחנויות קטנות, כולם מוארים היטב, כולם פתוחים, וכולם עמדו שקטים וריקים תחת שמים זרועי כוכבים. הלילה החם היה רווי בניחוחות פרחים ובריחו המלוח של הים.
ויל הביט סביבו בזהירות. מאחוריו זרח הירח המלא מעל נוף מרוחק של גבעות ירוקות גדולות, ועל המדרונות לרגלי הגבעות עמדו בתים עם גינות מפוארות, ופארק פתוח ובתוכו חורשות עצים ונצנוץ לבן של מקדש קלאסי.
ממש לידו הייתה החתיכה החשופה באוויר, שמהצד הזה לא נראתה ברורה יותר מאשר בצד השני, אבל בלי ספק הייתה שם. הוא התכופף להביט דרכה וראה את הכביש באוקספורד, את העולם שלו. הוא הסתובב ברעד; יהיה אשר יהיה העולם הזה, הוא ודאי טוב יותר מהעולם שעזב. בתחושת סחרחורת בהתהוות, כאילו חלם והיה ער בו-זמנית, הוא קם וחיפש סביבו את החתולה, המדריכה שלו.
היא נעלמה. ודאי כבר החלה לתור את הרחובות הצרים ואת הגינות מאחורי בתי הקפה שאורותיהם מסבירי פנים. ויל הרים את התיק המרופט שלו והלך לאטו לעברם. הוא חצה את הכביש והתקדם בזהירות רבה, שמא ייעלמו.
היה באווירה שם משהו ים-תיכוני או אפילו קַריבּי. ויל מעולם לא יצא מאנגליה, ולכן לא היה לו עם מה להשוות את המקום הזה, אבל זה היה סוג המקום שאנשים יוצאים אליו בלילה לשתות ולאכול, לרקוד וליהנות ממוסיקה. אבל לא היה שם איש, והדממה הייתה אדירה.
בפינה הראשונה שהגיע אליה ויל עמד בית קפה, עם שולחנות ירוקים על המדרכה ודלפק מכוסה בלוח אבץ ועליו מכונת אספרסו. על כמה מן השולחנות עמדו כוסות ריקות למחצה; במאפרה אחת נשרפה סיגריה עד שנותר ממנה רק הבְּדל; צלחת ריזוטו עמדה ליד סלסילה של לחמניות ישנות, קשות כקרטון.
הוא לקח בקבוק לימונדה מהמקרר שמאחורי הדלפק ואחרי שהרהר לרגע הניח מטבע של פאונד במגירת הדלפק. מיד אחרי שסגר את המגירה פתח אותה שוב, שכּן הבין שהכסף בקופה יכול להעיד על שם המקום. המטבע נקרא קוֹרוֹנה, אבל מעבר לזה הוא לא למד דבר.
הוא החזיר את הכסף למקומו ופתח את הבקבוק בפותחן שהיה מקובע בדלפק, ויצא מבית הקפה ושוטט במורד הרחוב המוביל מהשדרה. חנויות מכולת ומאפיות קטנות עמדו בין חנויות תכשיטים ופרחים ודלתות עם מסכי חרוזים שהובילו לבתים פרטיים, שמרפסותיהם העמוסות פרחים ומוקפות במעקות ברזל חשיל בלטו מעל המדרכה הצרה. הדממה ברחובות המסוגרים הללו הייתה מוחלטת עוד יותר.
הרחובות הובילו כלפי מטה, ועד מהרה הסתיימו בשדרה רחבה עם עוד עצי דקל המזדקרים לגובה רב, תחתית עלֵיהם בוהקת באור פנסי הרחוב.
מעברה האחר של השדרה השתרע הים.
ויל עמד מול נמל, המתוחם משמאלו בשובר גלים מאבן ומימינו בלשון יבשה, ועליה ניצב בניין גדול עם עמודי אבן ומדרגות רחבות ומרפסות מפוארות, מואר באור זרקורים, טובל בעצים ובשיחים פורחים. סירת משוטים אחת או שתיים עגנו בדממה בנמל, ואור הכוכבים השתקף בים השקט מעבר לשובר הגלים.
תשישותו של ויל כבר נגוזה. הוא היה ערני לגמרי ואחוז תדהמה. כשהתהלך ברחובות הצרים, הושיט את ידו מדי פעם לגעת בקיר או במשקוף או בפרחים באדנית החלון, וגילה שהם מוצקים ואמיתיים. עכשיו רצה לגעת בכל הנוף שהשתרע מולו, מפני שהנוף היה רחב מכדי שיוכל לקלוט אותו בעיניו בלבד. הוא עמד דומם, כמעט מפוחד, ונשם נשימות עמוקות.
הוא שם לב שהוא עדיין אוחז בבקבוק שלקח מבית הקפה. הוא לגם ממנו, והטעם היה כפי שאמור היה להיות, לימונדה קרה כקרח; הוא לגם ממנה בשמחה, מפני שאוויר הלילה היה חם.
הוא המשיך לשוטט ימינה, חלף על פני מלונות שגגוניהם מצילים על כניסות מוארות ושיחי בוגנוויליאה פורחים לצדם, עד שהגיע לגנים שעל לשון היבשה הקטנה. הבניין עם החזית המפוארת בין העצים, שהיה מואר בזרקורים, היה אולי קזינו, או אולי בית אופרה. שבילים הוליכו מפה לשם בין שיחי הרדוף הנושאים מנורות, אבל לא נשמע כל צליל חיים: לא זִמרת ציפורי הלילה, לא חרקים, רק קול צעדיו של ויל.
הצליל היחיד שנשמע היה השתברותם החרישית והמתמדת של גלים עדינים על החוף שמאחורי עצי הדקל בקצה הגן. ויל הלך לשם. הגאות כבר הגיעה לחצי הגובה, או שאיבדה כבר חצי מגובהה, ושורת סירות דוושות נחו על החול הלבן והרך מעל לקו הגאות. מדי כמה שניות היה גל קטן נכרך סביב עצמו בקו החוף, ומיד מחליק חזרה בקלילות אל מתחת לגל הבא. משטח צלילה בלט מהמים השקטים במרחק כחמישים מטרים מהחוף.
ויל התיישב ליד אחת מסירות הדוושות והסיר בבעיטה את נעליו, נעלי הספורט הזולות והמתפרקות שלחצו על רגליו החמות. הוא שמט את גרביו לידן ונעץ את בהונותיו בחול. בתוך כמה שניות נפטר משאר בגדיו וצעד לעבר הים.
המים היו מענגים, בין קרירים לחמימים. הוא שחה והתיז עד שהגיע למשטח הצלילה ויצא מהמים והתיישב על הלוחות שהתרככו מפגעי מזג האוויר והשקיף על העיר.
לימינו השתרע הנמל שנתחם בשובר הגלים. במרחק כקילומטר וחצי ניצב מגדלור מפוספס בלבן-אדום. ומאחורי המגדלור התנשאו באפלולית צוקים רחוקים, ומעבר להם הגבעות המתגלגלות האדירות שראה מהמקום שבו עבר לעולם הזה.
קרוב יותר עמדו העצים נושאי המנורות של גני הקזינו, ורחובות העיר, והטיילת על מלונותיה ובתי הקפה שלה וחנויותיה המוארות באור חמים, כולם דוממים, כולם ריקים.
זה היה מקום בטוח. אף אחד לא יעקוב אחריו לכאן; האנשים שעשו את החיפוש בבית לא יֵדעו לעולם; המשטרה לא תמצא אותו פה. היה לו עולם שלם להתחבא בו.
בפעם הראשונה מאז יצא בריצה מדלת ביתו באותו הבוקר, ויל התחיל לחוש תחושת ביטחון.
הוא היה שוב צמא, וגם רעב, מפני שהפעם האחרונה שאכל הייתה בעולם אחר. הוא גלש בחזרה למים ושחה לאט יותר חזרה אל החוף. הוא לבש את תחתוניו והרים את שאר בגדיו ואת התיק. הוא השליך את הבקבוק הריק לפח האשפה הראשון שמצא והלך יחף על המדרכה לעבר הנמל.
כשעורו התייבש מעט, הוא לבש את מכנסי הג'ינס וחיפש סביבו מקום שאפשר למצוא בו אוכל. המלונות היו מפוארים מדי. הוא הציץ לתוך המלון הראשון, אבל גודלו הרב עורר בו אי נוחות, והוא המשיך ללכת על קו המים עד שמצא בית קפה קטן שנראה לו מתאים. הוא לא יכול היה להסביר מדוע; הוא דמה מאוד לשאר בתי הקפה במרפסת הקומה הראשונה שלו העמוסה באדניות, ובשולחנות והכיסאות שלו, העומדים על המדרכה בחוץ, אבל הוא נראה מסביר פנים.
בתוך בית הקפה עמד דלפק ועל הקירות היו תלויות תמונות של מתאגרפים וכְרזה חתומה של נגן אקורדיון מחייך מאוזן לאוזן. היה שם מטבח, ולידו דלת שהובילה לגרם מדרגות צר, מכוסה בשטיח פרחוני בצבעים עזים.
הוא טיפס בשקט בגרם הראשון ופתח את הדלת הראשונה שראה. היא הובילה לחדר בחזית. האוויר היה חם ומחניק. ויל פתח את דלת הזכוכית המובילה למרפסת כדי שאוויר הלילה ייכנס פנימה. החדר עצמו היה קטן ודל, מרוהט ברהיטים גדולים מדי, אבל הוא היה נקי ונוח. האנשים שגרו פה הם מכניסי אורחים. היו שם מדף ספרים קטן, מגזין על השולחן, וכמה תצלומים ממוסגרים.
ויל יצא מהחדר והסתכל בחדרים האחרים: חדר אמבטיה קטן, חדר שינה עם מיטה זוגית.
שׂערו סמר משום מה לפני שפתח את הדלת האחרונה. לבו פעם במהירות. הוא לא היה בטוח ששמע צליל מבפנים, אבל חושיו אמרו לו שהחדר לא ריק. הוא חשב שזה מוזר, שהיום הזה התחיל כשמישהו עמד מחוץ לחדר חשוך, והוא עצמו חיכה בפנים; ועכשיו המצב היה הפוך -
בעודו עומד ומהרהר, נפתחה הדלת בכוח ומשהו הסתער עליו כמו חיית פרא.
אבל זיכרונו הזהיר אותו, והוא לא עמד קרוב עד כדי כך שיופל ארצה. הוא נלחם בכל הכוח: ברך, ראש, אגרוף, כל הכוח שבזרועותיו נגד הדבר, נגדו, נגדה -
ילדה בערך בגילו, פראית, נוהמת, לבושה בלויי סחבות מלוכלכים, איבריה דקים וחשופים.
באותו הרגע היא הבינה מה הוא, ונרתעה במהירות מחזהו החשוף והשתופפה בפינת רחבת המדרגות, כמו חתול דרוך. ולתדהמתו של ויל, לצדה עמד חתול; חתול בּר גדול המגיע עד ברכו, פרוותו סמורה, שיניו חשופות, זנבו זקור.
היא הניחה את ידה על גבו של החתול וליקקה את שפתיה היבשות, בוחנת את תנועותיו.
ויל נעמד באיטיות.
"מי את?"
"לַיירָה לשון-חלקות," אמרה.
"את גרה פה?"
"לא," אמרה בלהט.
"אז מה זה המקום הזה? העיר הזאת?"
"אני לא יודעת."
"מאיפה באת?"
"מהעולם שלי. הוא מחובר. איפה הדֶמוֹן שלךָ?"
עיניו של ויל נפערו. ואז הוא ראה שלחתול קורה משהו מדהים: החתול זינק לזרועותיה, וכשנחת בהן, שינה את צורתו. הוא נראה עכשיו כמו סמור חום-אדמדם עם צוואר ובטן בצבע שמנת, והוא לטש בוויל מבט עז לא פחות מזה שהילדה לטשה בו. אבל אז חל עוד שינוי, מפני שהוא הבין שהם, הילדה והסמור, מפחדים ממנו מאוד, כאילו היה רוח רפאים.
"אין לי דמון," אמר. "אני לא מבין לְמה את מתכוונת." ואז, "אָה! זה הדמון שלך?"
היא קמה לאט. הסמור נכרך סביב צווארה ועיניו הכהות לא הרפו מפניו של ויל אפילו לרגע.
"אבל אתה חי," אמרה, ונראתה כלֹא מאמינה. "אתה לא... לא עשו לך..."
"קוראים לי ויל פּארי," אמר. "אני לא מבין מה את אומרת על דמונים. בעולם שלי דמון זה... זה שֵד, זה משהו רע."
"בעולם שלך? אתה מתכוון שזה לא העולם שלך?"
"לא. פשוט מצאתי... כניסה. כמו העולם שלך, אני חושב, בטח גם הוא מחובר."
היא נרגעה מעט אך המשיכה לבחון אותו בדריכות, והוא נותר קר רוח ושקט, כאילו היא חתולה זרה שהוא מנסה להתיידד אתה.
"ראית עוד מישהו בעיר הזאת?" הוא המשיך.
"לא."
"כמה זמן את כאן?"
"לא יודעת. כמה ימים. אני לא זוכרת."
"אז למה באת הנה?"
"אני מחפשת אבק," אמרה.
"מחפשת אבק? מה, אבק זהב? איזה סוג של אבק?"
היא צמצמה את מבטה ולא ענתה. הוא פנה לרדת במדרגות.
"אני רעב," אמר. "יש אוכל במטבח?"
"לא יודעת," אמרה והלכה במרחק בטוח בעקבותיו.
במטבח מצא ויל חומרים לפשטידת עוף עם בצלים ופלפלים, אבל הם לא בושלו והסריחו בחום. הוא השליך אותם לפח.
"לא אכלת כלום?" שאל ופתח את המקרר.
ליירה התקרבה כדי להסתכל.
"לא ידעתי שזה כאן," אמרה. "אוי! זה קר..."
הדמון שלה שוב שינה את צורתו, הפך לפרפר ענק בצבעים עזים, רִפרף לתוך המקרר לרגע, יצא מיד והתיישב על כתפה. הפרפר הרים והנמיך את כנפיו לאטו. ויל הרגיש שלא נאה ללטוש עיניים, אם כי ראשו הלם מההתרחשויות המוזרות.
"אף פעם לא ראית מקרר?" שאל.
הוא מצא פחית קולה והושיט לה אותה, ואחר כך הוציא מגש ביצים. היא החזיקה את הפחית בהנאה בשתי ידיה.
"נו, תשתי," אמר.
היא הביטה בו וקימטה את מצחה. היא לא ידעה איך לפתוח אותה. הוא הסיר את הלשונית והמשקה בעבע החוצה. היא ליקקה אותו בחשדנות, ועיניה נפערו לרווחה.
"זה טוב?" שאלה, ותקווה ופחד נשמעו בקולה.
"בטח. מתברר שיש להם קוקה-קולה בעולם הזה. טוב, אני אשתה קצת כדי להוכיח לך שזה לא רעל."
הוא פתח עוד פחית. ברגע שראתה שהוא שותה, עשתה כמוהו. ברור היה שהיא צמאה. היא שתתה את המשקה מהר כל כך עד שהבועות חדרו לאפה, והיא נשפה וגיהקה גיהוק קולני, והזדעפה כשהוא הסתכל עליה.
"אני הולך להכין חביתה," אמר. "רוצה גם?"
"אני לא יודעת מה זה חביתה."
"טוב, תסתכלי ותראי. או שאת מעדיפה את קופסת השימורים של השעועית האפויה."
"אני לא מכירה שעועית אפויה."
הוא הראה לה את קופסת השימורים. היא חיפשה לשונית כמו זו של פחית הקולה.
"לא, בשביל זה צריך פותחן קופסאות," אמר. "אין פותחני קופסאות בעולם שלך?"
"בעולם שלי המשרתים אחראים על הבישול," אמרה בלעג.
"תסתכלי במגירה שם."
היא נברה במגירת הסכו"ם, והוא שבר שש ביצים לתוך קערה וטרף אותן במזלג.
"הנה זה," הוא אמר, מביט בה. "עם הידית האדומה. תביאי אותו לפה."
הוא ניקב את המכסה והראה לה איך לפתוח את קופסת השימורים.
"עכשיו תורידי את המחבת הקטנה הזאת מהוָו ותשפכי את זה פנימה," הוא אמר לה.
היא רחרחה את השעועית, ועיניה התמלאו שוב הבעה מעורבת של הנאה וחשד. היא שפכה את תוכן הפחית למחבת וליקקה את אצבעה, והביטה בוויל שזרה פלפל ומלח על הביצים וחתך חתיכת חמאה מחבילה שמצא במקרר לתוך מחבת מברזל יצוק. הוא הלך לדלפק לחפש גפרורים וכשחזר ראה אותה טובלת את אצבעה המלוכלכת בקערת הביצים הטרופות ומלקקת אותה ברעבתנות. גם הדמון שלה, שוב בדמות חתול, טבל את כפתו בקערה, אבל הוא נרתע כשוויל התקרב.
"זה עוד לא מבושל," אמר ויל וחטף מהם את הקערה. "מתי אכלת בפעם האחרונה?"
"בבית של אבא שלי בסְוַולְבַּרְד," אמרה. "לפני כמה וכמה ימים. אני לא יודעת. מצאתי פה לחם וכל מינֵי דברים ואכלתי אותם."
הוא הדליק את האש, המיס את החמאה, שפך פנימה את הביצים ופיזר אותן במחבת. עיניה עקבו אחרי מעשיו ברעבתנות וצפו בו כשקיבץ את הביצים שהיטגנו למרכז המחבת והִטה את המחבת כדי לפזר את הביצים שעדיין לא טוגנו. היא גם צפתה בו, בפניו ובידיו העובדות ובכתפיו החשופות וברגליו היחפות.
כשהחביתה הייתה מוכנה, הוא קיפל אותה וחתך אותה באמצע באמצעות מרית.
"תמצאי לנו שתי צלחות," הוא אמר וליירה עשתה זאת בצייתנות.
נראה היה שהיא מוכנה בהחלט לקבל פקודות שנראו לה הגיוניות, ולכן הוא אמר לה ללכת לפנות שולחן בחזית בית הקפה. הוא הביא את האוכל וסכינים ומזלגות מהמגירה, והם התיישבו יחד, נבוכים במקצת.
היא חיסלה את המנה שלה בתוך פחות מדקה, ואחר כך התנודדה בקוצר רוח בכיסאה ומשכה את רצועות הפלסטיק מאריג הכיסא עד שהוא סיים את הארוחה שלו. הדמון שלה השתנה שוב והפך לחוחית, שניקרה פירורים בלתי נראים מהשולחן.
ויל אכל לאט. הוא נתן לה את רוב השעועית, ובכל זאת לקח לו הרבה יותר זמן לגמור את הארוחה. הנמל לפניהם, האורות לאורך השדרה הריקה, הכוכבים בשמי הלילה מעליהם, הכול קפא בדומייה אדירה, כאילו שום דבר אחר לא קיים.
וכל אותו הזמן הוא היה מודע מאוד לילדה. היא היה קטנה ורזה, אבל שרירית, והיא נלחמה כמו נמר; אגרופו הותיר סימן כחול על הלחי שלה, והיא התעלמה ממנו. הבעת פניה הייתה תערובת של ילדותיות - כשטעמה את הקולה לראשונה - ומעין לאוּת ועצבות עמוקה. עיניה היו כחולות בהירות, ושערה היה בלונדיני כהה כשהיה חפוף; כרגע היא הייתה מלוכלכת והסריחה כאילו לא התרחצה ימים רבים.
"לוֹרה? לארה?" אמר ויל.
"לַיירה."
"ליירה... לשון-חלקות?"
"כן."
"איפה העולם שלך? איך הגעת הנה?"
היא משכה בכתפיה. "הלכתי," אמרה. "היה ערפל כבד. לא ידעתי לאן אני הולכת. לפחות ידעתי שאני יוצאת מהעולם שלי. אבל לא הצלחתי לראות את העולם הזה עד שהערפל התפזר. ואז מצאתי את עצמי פה."
"מה אמרת על אבק?"
"אבק, כן. אני הולכת לברר בקשר לזה. אבל נראה לי שהעולם הזה ריק. אין פה את מי לשאול. אני פה כבר... לא יודעת, שלושה ימים, אולי ארבעה. ואין פה אף אחד."
"אבל למה את רוצה לברר על האבק?"
"זה אבק מיוחד," אמרה בקצרה. "לא סתם אבק, ברור."
הדמון שלה השתנה שוב. כהרף עין הוא הפך מחוחית לעכברוש, עכברוש חזק ושחור כלילה עם עיניים אדומות. ויל הביט בו בעיניים זהירות ופעורות, והילדה הבחינה במבטו.
"יש לך דמון," אמרה בפסקנות. "בתוכך."
הוא לא ידע מה לומר.
"בטח שיש לך," היא המשיכה. "אחרת לא היית אנושי. היית... חצי מת. ראינו ילד שחתכו לו את הדמון. אתה לא כמוהו. אפילו שאתה לא יודע שיש לך דמון, יש לך. פחדנו כשרק ראינו אותך. כאילו אתה איזה רוח רפאים או משהו. אבל אחרי זה הבנו שאתה בכלל לא כזה."
"אנחנו?"
"אני ופַּנְטַלֵימוֹן. אנחנו. אבל אתה, הדמון שלך לא נפרד ממך. זה אתה. הוא חלק ממך. אתה חלק ממנו והוא חלק ממך. אין בעולם שלך אף אחד כמונו? כולם כמוך, עם דמונים מוסתרים?"
ויל הביט בשניהם, בילדה בהירת העיניים ובדמון העכברוש השחור שישב בזרועותיה, והרגיש בודד מאוד.
"אני עייף. אני הולך לישון," אמר. "את מתכוונת להישאר בעיר הזאת?"
"לא יודעת. אני צריכה עוד לברר על הדבר שאני מחפשת. בטח יש כמה מלומדים בעולם הזה. מוכרח להיות פה מישהו שיודע על זה."
"אולי לא בעולם הזה. אבל אני הגעתי הנה ממקום שקוראים לו אוקספורד. יש שם המון מלומדים, אם זה מה שאת רוצה."
"אוקספורד?" היא קראה. "אני מאוקספורד!"
"יש אוקספורד גם בעולם שלך? אין סיכוי שבאת מהעולם שלי."
"לא," אמרה בפסקנות. "עולמות שונים. אבל גם בעולם שלי יש אוקספורד. שנינו מדברים אנגלית, לא? הגיוני שיש עוד דברים דומים. איך עברת? היה גשר או משהו כזה?"
"סתם מין חלון באוויר."
"תַראה לי," אמרה.
זאת הייתה פקודה, לא בקשה. הוא הניד בראשו לשלילה.
"לא עכשיו," אמר. "אני רוצה לישון. כבר אמצע הלילה."
"אז תראה לי בבוקר!"
"בסדר, אני אראה לך. אבל יש לי את העניינים שלי. את תצטרכי למצוא את המלומדים שלך בעצמך."
"אין בעיה," אמרה. "אני יודעת כל מה שצריך לדעת על מלומדים."
הוא ערם את הצלחות זו על זו וקם.
"אני בישלתי," אמר. "אז את יכולה לשטוף כלים."
היא הביטה בו בתדהמה. "לשטוף כלים?" אמרה בבוז. "יש מלא כלים נקיים בכל מקום! וחוץ מזה, אני לא משרתת. אני לא הולכת לשטוף אותם."
"אז אני לא אראה לך את המעבר."
"אני אמצא אותו בעצמי."
"אין סיכוי, הוא מוחבא. את בחיים לא תמצאי אותו. תקשיבי, אני לא יודע כמה זמן נוכל להישאר במקום הזה. אנחנו צריכים לאכול, אז אנחנו נאכל מה שיש פה. אבל אנחנו נסדר אחרינו ונשמור על הניקיון, כי ככה צריך. את תשטפי את הכלים האלה. אנחנו צריכים להתייחס יפה למקום הזה. עכשיו אני הולך לישון. אני אישן בחדר השני. נתראה בבוקר."
הוא נכנס פנימה, צחצח את שיניו באצבע ובמשחת שיניים שהוציא מן התיק המרופט, צנח על המיטה הזוגית ונרדם בִּן רגע.

ליירה חיכתה עד שהייתה משוכנעת שהוא נרדם, ואז לקחה את הכלים למטבח, הזרימה עליהם מים ושפשפה אותם בכוח במטלית עד שנראו נקיים. כך עשתה גם בסכינים ובמזלגות, אבל השיטה לא פעלה על המחבת שבה הכינו את החביתה, ולכן היא ניסתה לנקות אותה בחתיכת סבון צהוב, וקרצפה אותה בעקשנות עד שחשבה שהיא נקייה ככל שתוכל להיות. אחר כך היא ייבשה את הכלים במטלית אחרת והניחה אותם בצורה מסודרת על המתקן לייבוש כלים.
היא עדיין הייתה צמאה וגם רצתה לנסות שוב לפתוח פחית, ולכן הסירה את הלשונית של פחית קולה נוספת ולקחה אותה לקומה השנייה. היא האזינה ליד דלת חדרו של ויל, ומאחר שלא שמעה דבר, הלכה על קצות האצבעות לחדר הסמוך ולקחה את האלֶתיומטר שהיה מתחת לכר.
היא לא הייתה צריכה להתקרב אל ויל כדי לשאול עליו, אבל בכל זאת היא רצתה להסתכל עליו. היא סובבה את ידית הדלת של חדרו בשקט מרבי ונכנסה פנימה.
אור מהטיילת חדר לתוך החדר, ובזוהר שהשתקף מהתקרה היא הביטה בילד הישן. הוא קימט את מצחו, ופניו הבהיקו מזיעה. הוא היה חזק ומוצק, לא שרירי כמו גבר, כמובן, מפני שהוא לא היה הרבה יותר מבוגר ממנה, אבל יום אחד הוא יהיה גבר חזק. היה הרבה יותר קל אילו הדמון שלו היה גלוי! היא תהתה איזו דמות הייתה לדמון, ואם הוא היה מתקבע כבר. דמות הדמון, תהא אשר תהא, הייתה מבטאת אופי פראי, ונעים, ועצוב.
היא התגנבה אל החלון על קצות אצבעותיה. לאור פנס הרחוב כיוונה בקפדנות את מחוגי האַלֶתיוֹמטר והרגיעה את מוחה עד שיכלה לעצב שאלה. המחט החלה להסתובב סביב החוגה בסדרה של השתהויות וסיבובים מהירים כל כך שקשה היה לעקוב אחריהם.
היא שאלה: מה הוא? ידיד או אויב?
האלֶתיומטר ענה לה: הוא רוצח.
כשראתה את התשובה, היא נרגעה מיד. הוא יוכל למצוא אוכל, ולהראות לה את הדרך לאוקספורד, ואלה כישורים שימושיים, אבל עדיין הוא היה עלול להיות פחדן או לא ראוי לאמון. רוצח הוא בן לוויה ראוי לשמו. היא הרגישה מוגנת ובטוחה במחיצתו, כפי שהרגישה בחברתו של יוֹריק בּירְנְסוֹן, הדוב המשוריין.
היא הגיפה את התריס כדי ששמש הבוקר לא תאיר את פניו, ויצאה מהחדר על קצות האצבעות.





לידיעה זו התפרסמו  0  תגובות
תגובות

לתחילת הכתבה
 

חדשות אחרונות
קולנוע
19/11/2010 זה שיר פרידה – ISF סוגר את שעריו
11/09/2010 עיבודים לרוב - והפעם המגדל האפל מאת סטפן קינג
14/08/2010 חרב אור הכחולה תגיע לקרן הכחולה
08/08/2010 הצצה בלעדית לטיזר של האוונג'רס
30/07/2010 הנוסע השמיני : ההתחלה

טלויזיה
17/10/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 76 והאחרון
30/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 75
27/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 74
20/09/2010 פרק השבוע של האקס-מן פרק 73
10/09/2010 פרק השבוע של האקס מן- פרק 72

ספרים
06/09/2010 הוצאה מחודשת לצלל-אלף
30/07/2010 אן רייס משתגעת סופית
25/07/2010 ספר הנופלים של מאלאזן נסגר.
14/07/2010 הכבוד המיצרי
27/06/2010 והמנצח במדלית זהב... ניל גיימן

סיפורים
04/06/2010 נפתחה תחרות הסיפורים הקצרים על שם עינת פלג ז"ל לשנת 2010
02/05/2008 סקופ בלעדי ! פנטסיה 2000 ב-2008
12/09/2007 שנה טובה
09/08/2007 פרס גפן 2007 – הצבעה לשלב א'
06/08/2007 תחרות סיפורים שנתית – פרס עינת

קומיקס
22/07/2010 האם היו ערפדים בתורה?
13/07/2010 הארווי פארקר נפטר בגיל 70
15/07/2009 קומיקס וירקות לפרס אייזנר
05/07/2009 מייקל ג'קסון הקומיקס
03/06/2009 אלכס רוס ומייק קארי חוברים למען ה-Human Torch

מקומי
02/09/2010 להפחיד בעברית
26/07/2010 פסטביל אייקון מחפש כריש מכירות
24/05/2010 קול קורא להגשת אירועים לפסטיבל אייקון
28/11/2009 כנס מאורות בנושא אסטרונומיה ומדע בדיוני יוצא לדרך!
15/08/2009 מכרז לפעילות דוכן יד-שנייה באייקון

מסע בין כוכבים
15/05/2009 Q כאן
12/05/2009 צוות שחקני פרייזר עושים כבוד לסדרת וויאג'
11/05/2009 קפטן גים טי קרי דור ההמשך
05/05/2009 אבודים במסע בין כוכבים
17/04/2009 וכך זה התחיל

אנימה
02/09/2008   Voltron בדרך למסך הגדול
17/04/2008   Ghost in the Shell -3D
20/03/2008   פוניו לא סתם על הצוק
19/03/2008   'ננה' בין המועמדים לפרס טזוקה
16/03/2008   קיטארו למבוגרים

אימה
12/09/2007   שנה טובה
13/11/2006   הצצה ראשונה ל- The Hills Have Eyes 2
06/11/2006   מסורת לא שוברים - בהאלווין הבא - מסור 4
25/10/2006   זומבים זומבים ועוד זומבים ב''יום המתים''
24/10/2006   פינהד כפי שמעולם לא ראינו אותו

משחקי תפקידים
05/02/2010   כנס מבוכים ודרקונים, 28 בפברואר 2010
27/09/2007   טקטיקה - חנות משחקים חדשה בדיזינגוף סנטר
12/09/2007   שנה טובה
24/07/2007   כנס "קרא-קון" לשיטות משחקי תפקידים
26/02/2007   כנס ביגור

עתידנות
11/12/2008   הלו, שומעים אותי?
23/11/2008   פריצת דרך בהשתלות
05/11/2008   אנרגיה סולארית
31/10/2008   מטוסים גרעיניים?
24/10/2008   שמש נצחית בראש צלול

משחקי מחשב
25/07/2010   הטריילר החדש של DC universe
26/06/2009   מלחמת הכוכבים לגו
19/02/2009   Counter-Strike המשחק האהוב ביותר בישראל של 2008
18/07/2008   DC משיקה את DC Universe Online, משחק רשת מרובה משתתפים
14/06/2008   Old Republic 3?
כתבות אחרונות
קולנוע
איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את אבודים זהו.
חגי אלקיים
27/06/2010
שש שנים עברו-חלפו להן. שש שנים של שאלות, של תיאוריות, ובעיקר – של דמויות.

טלויזיה
פרק ראשון מ''בן אלמוות מאת רוג'ר זילאזני''
רוג'ר זילאזני (1937-1995)
25/12/2008
במהלך "שלושת הימים" נחרב כדור הארץ. בני האדם עזבו כבר מזמן את הערבות הרדיואקטיביות השוממות והפכו לנוודים, בני בלי בית, המתגוררים ביקום לא להם. רק מתי מעט, אידיאליסטים, מוזחים, שארית הפליטה, עושים את דרכם בין הצללים בחיפוש אחר אתמול שלעולם לא יחזור.

ספרים
ג'ובניק: סיפור אישי -רקע לאומי
עופר ברנשטיין
06/10/2008
כתבה חדשה ומעניינת של לא אחר מעופר ברנשטיין.

סיפורים
פנטזי.קון 2009
יוליה שנרר
11/08/2009
מציאות או פנטזיה?

קומיקס
צריך סוף לסיפור אהבה? ביקורת סרט
רז גרינברג
18/04/2008
מאז יצירת המופת הראשונה שלו, "Voices of Distant Star", נשמע קולה של חבורה צעקנית ונרגשת שהכתירה את הבמאי מקוטו שינקאי בתואר "מיאזאקי הבא". אם לשפוט על פי סרטו האחרון, "5 סנטימטרים בשניה", בקרוב מאוד נצטרך להודות שהם צדקו.

מקומי
אז למה להם פוליטיקה עכשיו? ז'אנר האימה כמבטא הלך רוח פוליטי
איתן גפני
16/05/2007
מאמרו החדש של איתן גפני על הזוועתונים החדשים של הקולנוע
טינה לאמריקנים: ביקורת על הטינה 2
איתן גפני
16/05/2007
איתן גפני חוזר עם ביקורת על הטינה 2 וסרטי אימה המבוססים על סרטי אימה יפנים

מסע בין כוכבים
Fuzion- the generic rules
אבי סבג
01/12/2006
חברת hero games יחד עם R. Talsorian איחדו כוחות כדי ליצור שיטת משחק אוניברסלית שתנצל את היסודות העקרונות שבשיטות הגיבור וב- Interlock (שיטת המשחק של R. Talsorian) ותתיך אותם לכדי שיטה פשוטה, גמישה, פתוחה אוניברסלית וחופשית, כלומר שתופץ חינם ברשת. התוצאה, כפי שנראה, היתה טובה משקיוו.

אנימה
כוח המחץ- התמונות
עומרי בר-לב
30/01/2009

אימה
מטאל גיר סוליד 4
עומרי בר-לב
20/07/2010
מטאל גיר סוליד, היא אחת מסדרות המשחקים הנחשבות ביותר שיש היום. הסדרה התחילה לפני יותר מעשרים שנה ועדיין רצה בהצלחה גדולה.

משחקי תפקידים

עתידנות

משחקי מחשב