|
|
|
|||
|
ערפל מוצלח במיוחד
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| פרנק דאראבונט, הבמאי שהביא לנו את "חומות של תקווה", מעבד (שוב) ספר של סטיבן קינג. התוצאה? לפניכם מחשבות: | |||||
| אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בשנה האחרונה היה The Mist, בבימויו של פרנק דאראבונט, עפ"י ספר של אמן המתח והאימה, סטיבן קינג. הטריילר שיצא לפני כמה חודשים הבטיח סרט שאי אפשר לדעת שום דבר לגבי טיבו, וזה הדליק אצלי (ואצל לא מעט אנשים, מסתבר) נורת אזהרה, שלפחות חלק נכבד ממנה דולק בזכות הציפייה - האם זה באמת יכול להיות סרט טוב? העלילה נשמעת כמו הכלאה בין שתי יצירות מופת של אימה - Dawn Of The Dead של ג'ורג' רומרו (זומבים בקניון, למי שעדיין לא ראה והגיע הזמן שיראה) ו-The Fog של ג'ון קרפנטר (ערפל מסתורי מטיל אימתו על עיירת חוף קטנה, ומתוכו יוצאים דברים מפחידים רצח): בסרט של דרארבונט וקינג, קבוצת אזרחים כלואה בתוך סופרמרקט גדול, בעוד ערפל מסתורי מטיל חיתתו על עיירת הקיט החביבה שלהם, ומהערפל יוצאים דברים מוזרים מאד, שאוכלים, מבתרים וסתם עושים דברים לא יפים לאנשי העיר. נשמע דומה, לא? כנראה שגם דרארבונט וקינג חשבו כך, כי דקה אל תוך הסרט הם כבר דאגו להבהיר לנו שהם מודעים לדמיון, אבל הם עושים משהו אחר לגמרי. את זה הם אומרים בעובדה שעל קיר חדר העבודה של גיבור הסרט (תומס ג'יין) יש פוסטר ענק של הסרט The Thing (שהוא כידוע, אחד הסרטים הטובים של ג'ון קרפנטר), ואילו גיבור הסרט עמל על ציור שנראה בדיוק כמו עטיפת הספר המגדל האפל של סטיבן קינג. עשר דקות אל תוך הסרט, אנחנו כבר מבינים שדאראבונט מבקש לשבור לנו את הציפיות. בתור במאי שלמעלה מחצי מעבודות הבימוי שלו קשורות לסטיבן קינג, הוא החליט ללכת עד הסוף עם העיבוד - הדמויות שלו מדברות בדיוק כמו בספרים של קינג, כלומר, המון, ובשפה שייחודית לקינג בלבד. גם הקצב של הסרט הוא בדיוק כקצב הספרים - איטי, מהורהר, נותן לך לשקוע אל תוך הדיאלוגים הנפלאים של קינג, ולהבין את הדמויות הססגוניות והמשורטטות היטב. ואז, מתחילה האימה... מתוך הערפל, ללא שום אזהרה מוקדמת, יוצאים יצורים לא הגיוניים, ודמויות מתחילות ליפול כמו זבובים. אין הסברים מיותרים, אין תשובות, ואין פתרונות. יש המון שאלות, וכשמגיע ההסבר לתעלומה, הוא מגיע מדמות שלא באמת יודעת לומר אם זה נכון או לא. כל מה שדאראבונט מספק לנו עד אמצע הסרט הוא אנשים אמיתיים שכלואים בסיטואציה שהם לא מבינים (ולמען האמת, גם אנחנו לא מבינים). והאנשים האלה פוחדים. מאד. וכבני אנוש שפוחדים ממשהו שהם לא מבינים, הם מתחילים להתנהג בצורה לא אחראית, שלא לומר פרועה. תומס ג'יין מנבא כבר בשליש הראשון של הסרט מה יקרה, אבל אנחנו לא מאמינים לו, כמו הדמויות עצמן. הוא מדבר על דברים מוגזמים מדי, על התנהגות אנושית לא הגיונית, על משהו בלתי נתפס. כצופים, אנחנו מתקשים להאמין כיצד הנבואות השחורות שלו יתגשמו, שכן מדובר בחתיכת עבודה תסריטאית קשה, על גבול הבלתי אפשרית: לשרטט מהפכים אנושיים כל כך מורכבים בתוך מסגרת זמן מצומצמת כל כך, ולוקיישן אחד, עם כל כך הרבה דמויות? לא נראה אמין. אבל דאראבונט מצליח, ופאקינג מצליח בגדול. עמוק אל תוך השליש השני של הסרט, אנחנו מתחילים לבקש בלב שהנבואות של ג'יין לא באמת יקרו, אבל הן קורות, והסרט הופך להיות מפגן תצוגה אלים ומזעזע של אנושיות מחליאה. בני אדם הם יוצרים אלימים מטבעם, וסיטואציה קשה תוציא מאיתנו את כל הרע, ביחד עם כמה גיבורים בעל כורחם. זוהי התמה המרכזית של הסרט, וקשה שלא להשליך את הרעיון הזה על אירועי 11 בספטמבר וכל התהליכים החברתיים שקורים בארה"ב בשנים האחרונות. וזה לא רק פיגוע הטרור הארור ההוא, אלא גם הוריקן קתרינה ואלימות גזענית, ומה לא בעצם. כל תחלואי ארה"ב מזוקקים אל תוך הסופרמרקט הזה, ודאראבונט כאילו מרים תמרור אזהרה כנגד מה שיכול לקרות בארהב. המסגרת הסיפורית של The Mist, ספר די נשכח די קינג מתחילת שנות השמונים, היא תירוץ קלוש בשביל פרנק דאראבונט, הבמאי שהביא לנו את חומות של תקווה וגרין מייל. שני העיבודים הללו לסיפורים של סטיבן קינג, הכניסו את דאראבונט למסגרת של במאי דרמות, והוא בעצמו מודה שהוא לא ממש מרוצה מהמקום אליו נכנס בעל כורחו. הדרמה המאולצת שביים עם ג'ים קארי, The Majestic, הייתה כישלון מהדהד, ושלחה את דאראבונט אל אהבתו הראשונה - סרטי אימה. הוא הרי התחיל את הקריירה שלו עם שני תסריטי אימה ("סיוט ברחוב אלם 3" ו-"בועת ההרס"), והסרט הראשון שביים היה אדפטציית אימה לסטיבן קינג. הסרט שהביא אותו לתודעת הקהל היה דרמת אימה מקאברית שהופקה בזמנו לטלוויזיה בשם Buried Alive, אז הדבר הכי טבעי בשבילו היה לכתוב עוד אדפטציה לסיפור של קינג, כזו שתופק בתקציב מינימאלי, אבל תחזיר אותו למסלול ההצלחות. מה אומר לכם, האיש הצליח. כרגיל, הוא משנה את הסיפור של קינג (חומות של תקווה היה עיבוד חופשי למדי לסיפור המקורי של קינג, וכנ"ל לגבי "גרין מייל"), לצרכיו שלו, והפעם, אם הקהל יבין מה יש לו מול העיניים, The Mist יהפוך לאחד הסרטים הנצפים ביותר ב-DVD, שכן מדובר ביצירת מופת. ללא שום ספק. המבחן הגדול ביותר שדאראבונט היה צריך לעבור הוא הסיום של הסרט, שכן הוא שינה את הסוף המקורי מהסיפור של קינג, לטובת סיום שמשאיר את הצופים עם טעם מר מאד בפה. לאחר שלושה ימים שהתהלכתי עם הרגשה די מרירה על סיום הסרט, הגעתי למסקנה שדאראבונט בחר נכון - אפשר להסתדר בלי החמש דקות האחרונות של הסרט, אבל אלה אותן חמש דקות שלא משכיחות ממך את מה שראית. אגרוף לבטן הרכה של הצופים שהורגלו לסיפורים מסוג אחד, וקיבלו מנה הגונה של מציאות, בתוך סיפור פנטזיה מופרע לחלוטין. בגרסת ה-DVD המיוחדת של הסרט ניתן למצוא גרסא נוספת של הסרט, הפעם בשחור לבן. מדובר בדיוק באותו סרט, ללא שום רגע שונה, אבל בשחור לבן קלאסי, שכן דאראבונט ביקש לצלם סרט שיזכיר לו את סרטי המפלצות של שנות שחמישים, עליהם גדל. אותם סרטים היו כתב אישום חברתי במסווה של סרטי אסונות לא הגיוניים, וכמובן שמפיקי The Mist לא רצו לשחרר סרט בשחור לבן לקהל המודרני. אז קיבלנו את הגרסא הזו ב-DVD, ולעניות דעתי, מדובר בגרסא טובה יותר. סתם, המלצה חמימה, לידיעתכם. צוות השחקנים מעולה - תומס ג'ין, שזכור לנו בתור "המעניש", מוכיח שהוא באמת יודע לשחק (ועוד איזה תפקיד עסיסי הוא קיבל כאן), מרשה גיי הרדן, אחת השחקניות המוערכות של הוליווד, מזכירה למה היא כזו. וויליאם סאדלר, אחד השחקנים המגניבים של הוליווד, שתמיד מופיע בתפקידי משנה זכורים לטובה (מי הזכיא את "המוות" בביל וטד???), חוזר לשחק אצל דאראבונט לעוד תפקיד נפלא. גם אם לא תצפו בגרסת השחור לבן של הסרט, קחו כמה שעות ושבו מול יצירת האימה המדהימה הזו. מדובר, ללא ספק, באחד הסרטים הטובים של הקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, וברור שעקב ההכנסות הקלושות שלו בארה"ב הוא כנראה לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ. לא שהיה לסרט כזה סיכוי להצליח בקולנוע האמריקאי - שכן מדובר בסרט שמחזיר אותנו לימים בהם סרטי אימה לא רק הפחידו בגלל המפלצות המיוחדות שנבנו בשביל הסרט, אלא בעיקר בגלל המפלצות האמיתיות והנוראיות מכל - אנחנו. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |