|
|
|
|
||
|
INVASION – ''הפלישה שלא נגמרת''
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| בהתחלה היה זה הסרט הקלאסי של דון סיגל. אחר כך פיליפ קאופמן הראה לנו מה זה קונספירציה חייזרית. אייבל פררה ניסה להפוך את הפרנויה לאמנותית במהלך שנות התשעים. ועכשיו, איזה גרמני מנסה לחנך אותנו שבני האדם הם יצורים לא משהו, מיסודם. מה הולך פה? | |||||
| הכל התחיל מספרו של ג'ק פיני, Body Snatchers. הרומן, שהחל כסדרת סיפורים במגזין שכוח אל, התגלגל לידיו של דון סיגל, אחד מבמאי האקשן הגדולים של הוליווד ("הארי המזוהם"). בשנות החמישים, סיגל עדיין לא הגיע למעמד של במאי כוכב, והוא עדיין ביים סרטי B, כאלה שלא זכו לתשומת לב רבה. ב 1956, הוא עיבד את הרומן הפרנואידי לסרט היסטרי, שכולו תצוגת תכלית של ציניות. על הנייר, היה זה סרט שדיבר אל הפחד הקמאי של האמריקאים באותן שנים – הקומוניזם. בפועל, היה זה כתב אישום כנגד הסנטור מקארת'י, שהוביל את הרדיפה הנתעבת כנגד אנשי תרבות ואזרחים תמימים שחיפשו דרך חיים אלטרנטיבית. הסרט היה הצלחה אדירה, וגם מי שלא הבין שהחיצים הציניים מופנים אליו אהב את סרט המדע בדיוני הזה (שלא נראה כמו מדע בדיוני בכלל). יש כנראה משהו אלמותי בסיפור הזה – חייזרים שגדלים מתוך תאים אורגניים, ומחליפים את בני האדם בכפילים חסרי רגשות, שכל מטרתם היא לחיות בהרמוניה מושלמת. אבל ללא רגשות אנחנו לא באמת בני אדם, והשאלה הפילוסופית מתעוררת – האם עדיף לנו לחיות בשלום, ללא מלחמות או קונפליקט, אבל כיצורים חסרי יחוד? שאלה זו פינתה מקומה לטובת פרנויה אמריקאית מוצלחת בגרסא השנייה, אותה ביים פיליפ קאופמן ("הקלות הבלתי נסבלת של הקיום") בשנת 1978. קאופמן העדיף להתעסק באימה הקיומית של האמריקאים באותה תקופה, האימה שנבעה מקנוניות שלטוניות כדוגמת פרשיית ווטרגייט, והפחד ההולך וגובר מבירוקרטיות. גיבור הגרסא שלו הוא בירוקרט בעצמו (דונלד סאת'רלנד, באחד מתפקידיו הגדולים), שמגלה שהסיוט הקפקאי של האזרח התמים הולך וסוגר עליו, בדמות חייזרים מרושעים שמשתלטים על המדינה שלו, בכל אספקט אפשרי. אחד מהם הוא לאונרד נימוי (ד"ר ספוק) שמפתיע בתפקיד משעשע וקורץ לתפקיד שהפך אותו לאייקון מד"ב. הגרסא הזו הרבה יותר מחויכת מהראשונה, אבל החיוך שלה מריר. הציניות של סיגל הייתה היסטרית, כזו שמחפשת להזהיר את הצופים מפני אובדן האנושיות שלהם. הציניות של קאופמן היא ציניות קלאסית, מרירה. הוא מביט בעולם שמוצג בסרט וכמו גיבור הסרט שלו (בסיום הסרט), מרים אצבע מאשימה שמופנית אל עבר הצופים עצמם, כמבקש לשים מולם מראה שתחשוף את פרצופם האמיתי. הטון הקודר של הסרט נצבע בתחושת פאן שמלווה את הסרט (הסרט כולל כמה הופעות cameo משעשעות – קווין מקארת'י, כוכב הסרט הראשון, מפתיע לכמה שניות, דון סיגל מופיע אף הוא, ומייקל צ'פמן שצילם את הסרט מגיח לשנייה וחצי). ב 1993, החליט הבמאי המוערך אייבל פררה לעבד את הספר של פיני לגרסא נוספת, עם כמה שינויים. הפעם, הסיפור מתרחש בתוך מרחב סגור יותר (בסיס צבאי), וכיאה לכך, הוא צילם את כל הסרט בשוטים סגורים, כמעט ללא לונג שוטים. התוצאה – גרסא מעניינת, הרבה יותר גראפית מהקודמות, אבל קצת אנמית. הגרסא של פררה היא הגרסא הנשכחת מבין הארבע (כנראה בגלל שפררה הוא במאי שמעדיף להישאר בשוליים, ואולי גם בגלל שזה פשוט סרט לא כל כך טוב) ונדמה כי האמירה הבסיסית של הסיפור הלכה לאיבוד בגרסא הזו– אולי כי קשה לבטא אמירה על איבוד האנושיות, כשאתה ממקם את הסרט שלך בתוך מחנה מלא חיילים, סקטור שכבר זכה לכמה סרטים העוסקים באיבוד האנושיות שלו, כתוצאה מסיטואציות יותר מעוגנות במציאות מאשר חייזרים. סיבה נוספת לחוסר ההצלחה של הגרסא הזו, היא העובדה שביל קלינטון הוא אחד הנשיאים היותר אהודים על העם האמריקאי. מה הקשר, אתם שואלים? ובכן, אחת המטרות שפררה מבקש לנגח בסרטו הוא קלינטון, האיש שהורה לצבא האמריקאי להיכנס ללב העימות בקוסובו, ועורר מחלוקות רבות בכל הנוגע למעורבות האמריקאית במלחמה הארורה ההיא. צבא ארה"ב ספג הרבה ביקורת בכל הנוגע לצורת הפעילות שלו, ופררה ביקש להצטרף לחגיגת הביקורות עם הגרסא שלו ל"חוטפי הגופות". הבעיה, כאמור, היא שקלינטון אהוד מדי, ועם כל הכבוד לקוסובו, ארה"ב היא המדינה שמעניינת את האמריקאים יותר מכל. העובדה שארה"ב הייתה בפריחה כלכלית וחברתית בשנים בהן כיהן קלינטון כנשיא לא עזרה לפררה לנסח אמירה משמעותית, ולא עזרה לסרטו להפוך להצלחה כלכלית. ועכשיו, ב 2008, כנראה שהגיע הזמן שנביט במראה שוב, ונגלה כמה עובדות בסיסיות על טבע האדם. אוליבר הירשביגל, מי שביים במופתיות את "הנפילה" (הסרט העוסק בימיו האחרונים של היטלר), יובא להוליווד ע"י ג'ואל סילבר, מפיק העל שהביא לנו את "מטריקס" ו"נשק קטלני", לצורך הפקת גרסא רביעית לסיפור הקלאסי. הבעיות החלו כבר בתחילת ההפקה, עוד בשלב התסריט: על מנת לעדכן את הסיפור, הוחלט לשנות אותו במעט, ובמקום תאים אורגניים שנראים כמו נבגים של פרחים, הוחלט שהחייזרים יהפכו למעין וירוס עם תודעה, מה שהופך את הסיפור לגרסא קצת מעוותת של "התפרצות" (סרטו של וולפגנג פיטרסן, עם דסטין הופמן ומורגן פרימן). הירשביגל החליט להתמקד בטבע האדם, ולא להפנות אצבע מאשימה כלפי אף אחד חוץ מעצמנו, והסרט שלו מתמקד בפסיכיאטרית שמגלה שהיא בעצם מתמודדת עם דילמות גדולות יותר ממרשמי תרופות: עליה להבין את טבע האדם, בזמן שהיא מנסה להציל את בנה ולהימלט באותם בני אדם שעברו שינוי לצורת חיים שלווה יותר, אבל חסרת ייחוד. ניקול קידמן נבחרה לגלם את התפקיד הראשי, והיא עושה עבודה לא רעה. הבעיה היא שהדמות שלה נמצאת על שני קטבים – מאופקת והיסטרית. אין שום שלב או מצב התנהגותי אחר בשבילה בסרט, מה שהופך את הדמות שלה ל... ובכן, מעצבנת. דניאל קרייג מגלם את ידידה הרופא, שעוזר לה להימלט, ומהווה מעין סיפור אהבה ברקע. הבעיה עם קרייג היא שהוא שחקן נפלא שלא מקבל הזדמנות להוכיח את זה בסרט, והבעיה הגדולה יותר היא שבעת צילומי "הפלישה", קרייג נקרא לגלם את ג'יימס בונד, מה שעיכב את ההפקה ואת תאריך יציאת הסרט. כך, במקום שהסרט ישוחרר לאקרנים בתחילת 2006, כמתוכנן, הוא יצא לקראת סוף 2007, ונחל כישלון קופתי מהדהד. אולי בגלל שאחרי שקרייג הפיח חיים בדמות המרגל הבריטי העשוי ללא חת, הקהל לא רצה לראות אותו בתפקיד משני, ולא מרשים במיוחד. בארץ הוחלט לא להפיץ אותו בקולנוע, ולשחרר אותו ישירות לדי וי די. הפתעה נעימה היא ג'פרי רייט, אחד מהשחקנים הטובים בהוליווד כיום ("שאפט", "סוריאנה"). תמיד כיף למצוא אותו בסרט, ולא משנה מה הוא עושה שם. הבעיה הגדולה ביותר של הגרסא החדשה היא לא השחקנים, ולא הבימוי. הירשביגל דווקא עושה עבודה טובה, ויוצר סצנות מותחות שעשויות היטב שחלקן אפילו מלחיצות. הבעיה הגדולה ביותר היא התסריט, שמתפזר לכל כיוון עם האמירה הבולטת מדי שלו, ועושה שמות בסוף המקורי. (זהירות – ספויילרים!!!) בני האדם הם יצורים פראיים מטבעם? אנחנו יצורים אמביוולנטיים, ששואפים לשלום אבל ניזונים מאלימות? יופי של אמירה, אבל במאים גדולים יותר מהירשביגל ניסחו זאת בצורה יותר מוצלחת (חפשו איזה יצירה נידחת בשם "2001:אודיסאה בחלל" של אחד, סטנלי קיובריק). ואם לא מספיק שהתסריט מטיח את האמירה שלו בצופים כלבנה הנזרקת אל עבר חלון זכוכית, הסוף הנפלא של הסיפור הפך לסוף טוב. הרי מה שהפך את הגרסא השנייה (של קאופמן) לכל כך מוצלחת, הוא בעיקר השוט המסיים את הסרט, שוט שמותיר אותך עם תחושה חמוצה בלב, ומשחרר אותך מהסרט עם טעם מר בפה. הגרסא החדשה מסתיימת בשאלה פילוסופית בשקל, ועם תא משפחתי מחודש, אבל צולע. (סוף ספוילר!!) ולמרות שהסרט "הפלישה" הוא הגרסא החלשה ביותר בין הארבעה, והגרסא השנייה נותרה העיבוד המוצלח ביותר לסיפור הנפלא הזה, עדיין שווה לצפות בו, לאחר שעברתם את שלושת הגרסאות הקודמות, ולו רק בשביל להשלים מעגל, ולבחון כיצד האמירות משתנות מסרט לסרט, בהתאם לתקופה. ומצד שני, אולי שווה להמתין עם הצפייה בגרסא הזו עוד כמה שנים. שהרי, די ברור שבעוד כמה שנים תופק גרסא נוספת לסיפור, ואז כבר יהיה הרבה יותר כיף לעשות מרתון של "פלישת חוטפי הגופות". חמישה סרטים ביום? נשמע נפלא, למרות שמדובר במרתון של הלקאה עצמית. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |