רוב זומבי שם לעצמו רגל, או יותר נכון – ירה לעצמו ברגל, כרת אותה, ואז השאיר אותה לכלבים הרעבים שרודפים אותו בחלומות הכי גרועים שלו. זומבי, מי ששנים מסומן כהבטחה הגדולה של עולם האימה, עורר לא מעט אנטגוניזם (והרים המון גבות) כשנבחר לביים רימייק לאחד מסרטי האימה הקאנונים בז'אנר – "ליל המסכות", של ג'ון קרפנטר. "ליל המסכות" עומד באותה פלטפורמה של סרטי אימה קלאסיים ביחד עם "פסיכו", "מגרש השדים", "טבח המנסרים מטקסס" ו"סיום ברחוב אלם". לרבים ממעריצי הז'אנר, הוא עומד מעל כולם, חולק את הבמה רק עם "פסיכו" של היצ'קוק. אחרי הכל, היצ'קוק.
ורוב זומבי? מוזיקאי לא רע, שבמשך שנים מוכר מיליוני אלבומים עם להקתו white zombie ובאלבומי סולו. צייר לא רע, שמציג מדי פעם בגלריות נחשבות. ובשנים האחרונות, במאי שמתחיל לסמן לעצמו קו ויזואלי ותמאטי משל עצמו (מה שבימים עברו נקרא" אוטר", אבל חלילה שנכניס מושג אליטיסטי שכזה לביקורת על סרטי אימה): זומבי מתעסק ב white trash האמריקאי, אותן נפשות עלובות ומעוררות גיחוך, ולא מפחד להראות אותן במלוא אנושיותן, על הטוב והרע. בדרך כלל, זומבי מראה את הרע, ועם המון הומור פרוע וחסר רסן.
סרטו הראשון, "בית 1000 הגופות" נראה יותר כמו תרגיל של סטודנט לקולנוע שממש מנסה להוכיח את עצמו: חגיגה של אלימות גראפית, בלאגן לעיניים, הומור חולני והמון צעקות. הדמויות צווחות בכל סצנה, זוויות הצילום צווחות "שימו לב אליי!!" והעריכה בסרט מקבלת את פרס "עריכת הפרקינסון הטובה ביותר". ועם זאת, למרות הבינוניות של הסרט, הוא היה הצלחה גדולה, וסימן את זומבי כבמאי שיש לשים אליו. ההפתעה הגדולה הייתה בסרטו השני – "דחויי השטן", שהיה המשך לא צפוי ל"בית 1000 הגופות". זומבי בחר להתמקד בחברי המשפחה הרצחנית ששרדו את הסרט הראשון, הוסיף לעלילה את וויליאם פטרסון(CSI) המופלא בתפקיד פסיכוטי להפליא (ואחד הטובים שלו), והנפיק לצופים סרט חדש לגמרי. הכוונה היא באופי הויזואלי של הסרט, שכן "בית 1000 הגופות" נראה כמו קומיקס מצולם, ו"דחויי השטן" היה צאצא של סרטי הגאון סם פקינפה – מערבון מודרני מלוכלך, מרופט, ומעלה אבק. כמו בסרטו הראשון, גם ב"דחויי השטן" זומבי סובל מבעיית קצב חמורה, ועורך מנוסה יותר או דעתן יותר היה מרסן את רצונו של זומבי להפגיז את הצופים בכמה שיותר פסיכוזה משעשעת, אבל כל אלה לא השאירו צלקות על זומבי, שמייד סומן כהבטחה הבאה של עולם האימה.
ג'ון קרפנטר הוא אחד במאי האימה המוערכים וטובים בעולם. הוא אוהב להתעסק בשוליים, הסרטים שלו תמיד נעים על גבול הטראש, אבל הוא מרתק מבחינה ויזואלית וסיפורית, והוא למד המון מצפייה בקלאסיקות הקולנוע הגדולות, עם דגש על מערבונים (שתמיד שמו דגש חזק על אפיון ויזואלי של קונפליקטים תסריטאים). שלא לדבר על העובדה שהוא במאי פוליטי, שמדי פעם מציג בסרט שלו איזו אמירה חברתית, לפעמים בוטה במיוחד. במהלך הקריירה הדועכת שלו הוא ביים כמה פנינות, שלקרוא להן "יצירות מופת" לא תהיה הגזמה – "הדבר" (1982), "הבריחה מניו יורק" (1981), "צרות גדולות בצ'יינה טאון" (1985), וכמובן, שתי יצירות האימה הגדולות שלו בכיכובה של ג'יימי לי קרטיס: "הערפל" (1980) ו"ליל המסכות" מ 1978, שהיה הסרט העצמאי המצליח ביותר בהיסטוריה במשך שנים, והסרט שסימן את קרפנטר כבמאי גדול.
מה כל כך מיוחד ב"ליל המסכות" של קרפנטר? ובכן, חוץ מצילום נפלא (החל מהשוט הראשון ועד משחקי האור והצל מעוררי ההשראה), והמסר החברתי החבוי בתוכו, הדבר הכי בולט ב"ליל המסכות" הוא העובדה שאנחנו לא יודעים כלום. אנחנו כצופים, נמצאים באותו מצב כמו הגיבורה הראשית של הסרט, שמגלה רק לקראת סופו שהיא בעצם הגיבורה. פרט לנוכחות החיצונית של ד"ר לומיס (דונלד פלזנס הנפלא), אנחנו לא יודעים כלום על אותו מייקל מאיירס, הרוצח קר הלב, שלא מצליח למות. אנחנו מתייחסים אליו כמו אותו boogie man שהילדים בפרבר החביב פוחדים ממנו – דמות חשוכה שבאה מהצללים, ולא מסבירה למה היא לוקחת את מי שהיא לוקחת. מייקל מאיירס נתפס בסרט הראשון בסדרה כ"רוע מוחלט", חסר מניע וחסר אישיות משל עצמו. הוא כלי קבל מושלם של רוע ואימה – חמוש במסכה חסרת אופי, ובסכין גדולה מאד. השילוב של כמה מרכיבים כגון ארבע רציחות בסרט של שעה וארבעים (בחישוב זריז – כמעט עשרים דקות עד שקורה רצח, שזה המון זמן למתוח את הצופה), העובדה שמאיירס לא מת בסוף והעובדה שרק בסרט השני אנחנו מקבלים את ההסבר שאנו מחפשים כל הסרט, הפכו את "ליל המסכות" לחוויית אימה שעובדת גם היום.
אז מה בעצם קורה בגרסא החדשה של רוב זומבי? לא הרבה, וזו בדיוק הבעיה של הסרט הזה. זומבי מבקש להאיר את עינינו לגבי מיהו מייקל מאיירס – מה גרם לילד החמוד להפוך לרוצח מטורף, מה מסתתר מאחורי המסכה הלבנה, ובעיקר – מיהו אותו ד"ר לומיס שכל כך רוצה ללכוד את מייקל, מעריץ אותו ומפחד ממנו באותה נשימה. הבעיה היא שזומבי לא החליט אם הוא עושה סרט חדש לגמרי, או רימייק ליצירת מופת. הוא לא הצליח כנראה להגדיר לעצמו אם הוא עושה סרט שמספר את הסיפור בצורה מרעננת, או נשאר בצל של קרפנטר, ומחקה אותו. התוצאה – במשך השעה הראשונה של הסרט אנחנו מקבלים סיפור צפוי מזומבי – סיפורו של ילד שמנמן במשפחה טראשית במיוחד (אמא חשפנית, אב חורג חצי נכה, אחות גדולה זנזונת ותינוקת חמודה אחת) שמוציא תסכולים על חיות קטנות. הצילום, העריכה, הבימוי ההיסטרי, הגראפיות (מיניות ואלימות), כל אלו הם מרכיבים שכבר למדנו לראות אצל זומבי, ואין זו הפתעה שהסרט נפתח בהם. יש לציין, שהנוכחות של המרכיבים הסיפוריים הללו בתוך סיפור "ליל המסכות" מפתיע לטובה, אבל לאחר כמה דקות מתקבל הרושם שמשהו לא עובד. את מי זה בעצם מעניין מה גרם למייקל מאיירס להיות מי שהוא? שהרי, זה כל היופי בדמות הזו, שקרפנטר יצר בחכמה רבה – הוא אפקטיבי כי אנחנו לא יודעים עליו כלום. הוא אפקטיבי כי יש בו משהו לא אנושי, למרות שמכל הרוצחים הגדולים של סרטי האימה המצליחים, הוא האנושי ביותר (לעומת פרדי קרוגר שחי בעולם החלומות או ג'ייסון וורהיס שהוא בעצם זומבי). בשורה התחתונה- כשרוב זומבי מספר לנו על הילדות העשוקה של מאיירס, ומתמקד זמן רב בשהות שלו במוסד הסגור, זה מצטלם טוב, והסיפור אכן מושך, אבל בכל פעם שמישהו מתייחס לילד החביב בשם "מייקל מאיירס" הלב נצבט לשנייה. הצביטה הופכת כואבת יותר כשמלקולם מקדאול הנפלא מוצג לנו כ"ד"ר לומיס". במילים פשוטות – זה מעניין, אבל זה לא הסיפור של "ליל המסכות". זה סיפור של רוצח סדרתי אחר. העובדה שלמייקל מאיירס הבוגר נבחר שחקן ענק (טיילר מיין, שזכור לנו בתור sabertooth מ "אקס מן 1", שנראה יותר מכל כמו ה undertaker, המתאבק המיתולוגי) רק מוסיפה לאווירת האכזבה. החיבור בין הילד השמנמן לעובדה שהוא עתיד להופך לייצוג הרוע המוחלט נראה קצת צולע, ברגע שאנו מגלים שהרוע המוחלט נועל נעליים במידה של שחקן כדורסל.
הבעיה הגדולה של הסרט של זומבי מתחילה לאחר כשעה – מאיירס בורח ומתחיל מסעו אל עבר הדונפילד, ושם הסרט נופל למלכודת הרימייק. לא הרבה אנשים הצליחו להבין איך עושים גרסא חדשה לסרט שכבר נעשה, ועוד היה הצלחה גדולה. מרטין סקורסזה הצליח במשימה עם "פסגת הפחד", ואלכסנדר אז'ה עמד במשימה בכבוד עם "גבעות הפחד" הראשון, אבל רוב זומבי כנראה לא הבין את נוסחת הקסם. אמנם הוא לא משחזר את הסרט המקורי שוט אחרי שוט (כמו שגאס ואן סאנט עשה בחידוש הנוראי שלו ל"פסיכו") אבל הוא לא מצליח ליצור סרט מרשים ברגע שהוא מעתיק סצנות שלמות מהסרט המקורי. זה לא מספיק לצבוע את הסרט שלך במעטפת ויזואלית חדשה, אתה גם צריך ליצור אווירה חדשה, אמירה חדשה, דרך חדשה לספר את הסיפור- מה שזומבי עשה בהצלחה יחסית בחלק הראשון של הסרט. בחצי השני של "ליל המסכות", זומבי בוחר סצנות מפתח מהסרט המקורי ומשחזר אותן, ללא הצלחה. הוא מנסה ליצוק שעה ועשרים של הסרט המקורי לתוך ארבעים וחמש דקות בסרט החדש, ומדגים את ההבדל הגדול בינו לבין ג'ון קרפנטר – בעוד הוותיק מבין השניים יודע לתת את הזמן בקולנועי הנדרש בשביל ליצור מתח ואימה, זומבי מדלג ישר לאלימות ולדם (אלמנט שכמעט ולא מופיע בסרט המקורי). הדמות של ד"ר לומיס הופכת לחיקוי חיוור של הדמות המקורית, ובמקום אינטלקטואל שמעריץ את הרוצח עליו הוא אמון, הוא הופך לרכיכה שלא מפסיק להתבכיין לכל העולם על הרוע המוחלט.
למרות כל האמור לעיל, רצוי לראות את הגרסא החדשה הזו, מכמה סיבות: הראשונה, והחשובה ביותר, היא שרוב זומבי הופך לנגד עיננו לבמאי מוביל בעולם האימה. נכון, יש לו עדיין בעיית איזון חמורה בסרטיו, והרימייק הזה לא מוצלח במיוחד, אבל אפשר בנקל למצוא נקודות אור בעבודה שלו כבמאי. הוא משקיע זמן בדמויות שלו, או מציג אותן בסצנות שנראות בהתחלה לא קשורות אבל הופכות לרלוונטיות, והוא בהחלט יודע מה לעשות עם האמצעים הקולנועיים שעומדים לרשותו. הסיבה השנייה היא שרוב זומבי פשוט נהנה מכל רגע, וזה ניכר בסרטים שלו. לא רק ההומור החולני והמופרע, ולא רק ההופעות שהשחקנים שלו מעניקים עבורו (חוץ מאשתו, שרי מון, השחקנית הקבועה שלו, גם וויליאם פטרסון ורוב הקאסט מ"דחויי השטן" מגיח לכמה שניות). הוא זורק מדי כמה זמן בדיחה ויזואלית חביבה או איזה הומאז' שמעלה חיוך – חפשו את הסצנה בה ד"ר לומיס מעניק הרצאה על מייקל מאיירס והמצלמה משווה אותו לאיזה אחד, אלכס, מאיזה סרט נשכח בשם "תפוז מכאני", או הסיום של הסרט, שהוא מחווה משעשעת בהפוך על הופך ל"טבח המנסרים מטקסס".
והסיבה השלישית, והחשובה מכל – לכל מי שלא ראה את "ליל המסכות" המקורי (ומדובר כנראה בהמון ילדים), הגרסא החדשה היא בעצם סרט לא רע בכלל. אפילו טוב. ומה בעצם יותר חשוב מזה? לכל מי שגדל על ברכי הגרסא המקורית, ולכל מי שאוהב את קרפנטר (או אפילו מעריך אותו, לא צריך לאהוב אותו כמוני), צפויות שעתיים קצת מרגיזות, קצת מעוררות חשד, אבל הכרחיות – כי בסופן אנחנו נלמד לאוהב את קרפנטר אפילו יותר, ולקוות שהסרט הבא שלו, זה שהוא עובד עליו כבר כמה שנים טובות, יחזיר אותו לתודעת עולם הקולנוע, ואולי יגרום לאולפנים להפסיק לנסות לחדש סרטים שלו. הספיק לנו "הערפל" האידיוטי מלפני שנתיים.
|