|
|
|
|||
|
חוויה קולנועית לחובבי המשחקים
אריאל מיאסניקוב |
|||||
|
|
|||||
| כתבנו הוותיק (אם כי קצת נעלם לאחרונה) שב אלינו עם ביקורת לסרט החדש ''היטמן''. | |||||
| חוויה קולנועית לחובבי משחקים – ביקורת גיקית לסרט "היטמן" (זהירות – Rated-R) אריאל מיאסניקוב במאי: קסבייר ג'נס (עוזר במאי בסרטים "דאבל טים" ו"מקסימום ריסק") מפיק בפועל: וין דיזל (מהיר ועצבני, xXx) מפיק: לוק בסון (ניקיטה, לאון, טקסי) תסריט: סקיפ וודס (שם קוד: דג חרב) שחקנים: טימותי אוליפנט, דוגריי סקוט, רוברט נפר, הנרי איאן קוזיק, אולגה קורילנקו, 100 דקות מלוטשות ראשית, הקדמה קצרה. עיבודים לקולנוע המבוססים על משחקי מחשב לא היו כליל השלמות. אבל הם משתפרים. ההתחלה היתה עם "מורטל קומבט", על שני חלקיו, שמשהו באמצע (או שאולי בהתחלה) התפקשש. זה עבר ל"טומב ריידר", על שני חלקיו וסיפק לנו חלום רטוב שהתממש: תפקיד גברי-אינדיאנה-ג'ונסי בלבושה הנשי והצמוד מאוד של אנג'לינה ג'ולי. ואז הגיעה טרילוגיה של סרטים (רגע לפני שמגיעים לפלופ השקסי הזה שנקרא DOA. בעצם, אפשר לוותר עליו...), שנקראו בעברית צברית "האויב שבפנים". הם הראו לנו התפתחות איטית ומבטיחה, שנתנה גז וסיימה (או שעדיין לא?) בחלק שלישי אפוקליפטי-רווי-זומבים-ומרהיב בפשטותו. הקדמה מפולבלת? אולי. זה מביא אותנו לסרט שהשאיר טעם של ע-ו-ד, ושבעצם אומר שהעיבודים לקולנוע המבוססים על משחקי מחשב מצאו להם סוף כל סוף דוגמה למופת וסיבה להתגאות. בהתחלה אפשר לחשוב שמדובר בסוג של בדיחה, שהרי משהו מוכר נקרץ לנו היישר מהפתיחה – קטעים מסדרת הטלוויזיה "מלאך שחור". או-קייי. ניתן לזה להחליק. ואז כשכבר הסרט מתחיל לשקוע, קורצת לה מחווה נוספת, שגורמת לנו להבין את עניין המחווה הראשונה, והיא כשגיבורנו נוחת לו בסלון של בני טיפשעשרה שמשחקים בלא אחר מאשר, ובכן, גיבורנו. בהתחלה רבצו להם שמועות שוין דיזל נקשר לשמו של הסוכן 47, ואין פלא, כי סוג האקשן המדובר בסרט זה מזכיר במעט את xXx של דיזל. All fuel, no brainer. ובכן, בזה לא תם העניין, היות ושמו של לוק בסון גם מקושר לעסק, הסרט הזריק כמות נוספת סטייל "ניקיטה", שבאמת התחלנו להרגיש בחיסרונה. תוסיפו לזה תסריט הדוק של סקיפ וודס, הנראה לקוח היישר מ"שם קוד דג חרב", ובימוי מהוקצע של אקס-עוזר-במאי "דאבל טים" ו"מקסימום ריסק" (מהמוצלחים של ואן דאם, יש לציין), והמתכון מביא אותנו לסרט שהוא פשוטו כמשמעו חוויה קולנועית לחובב המשחקים המושבע, שמרגיש שהוא חייב פיצוי על כל הסבל הקולנועי שהוא עבר עד עכשיו. בימוי מלוטש, שוטים מהירים, קלוזאפים מוגזמים (שמאפשרים בדיקה מדוקדקת על כל פיצעון ופיצעון). הכל לפי הספר. רק מה – תוספת גדושה של Rated-R, הווה אומר, מרחץ דמים he he he. (אבל בעצם, יחסית למה שהולך היום בסרטי סלאשרים למיניהם, מדובר רק במנה ראשונה). השתתפותם של מספר אנשים רק יוסיף לרקורד שכבר יש להם (טוב, לרובם): דוגריי סקוט, שמנסה באמת לתת לנו רושם שהוא כבר לא האיש הרע ההוא מ"משימה בלתי אפשרית 2"; רוברט נפר, שמבצע תפנית חדה מדמות הפסיכופת האהוב על כל אם בית, טי-באג; טימותי אוליפנט, שאולי אינו חדש בענייני טלוויזיה, אך מהווה פנים חדשות בתחום האקשן (הלא לא מזמן הבליחו פניו בהמשכון השלישי של סדרת "מת לחיות", ויש להניח שזו היתה אחלה הקדמה לתפקיד שלו כאן, היינו, נטול רגש); הנרי איאן "דזמונד" קוזיק, בהופעה קצרה שנתנה לו להתפרע קצת מהחופשה מורטת העצבים שלו (ושל התסריטאים כנראה) מ"אבודים"; ואולגה "מי את?" קורילנקו, שהסבירה לנו בפרוטרוט למה הסרט הזה מסווג לבני טיפשעשרה ומעלה. d. יאמי. הסרט הזה מתחנן להמשכונים, ולו רק בגלל שלא סיפק את רוב הפוטנציאל שגלום בסוכן 47. יש להבין כי צריך מידה מסוימת של ריאליזם בכדי שמשחק מחשב יעבוד על המסך הגדול, ויש גבול למה שאקשן חסר רחמים יכול להכיל בסרט אחד של 100 דקות. אז נכונה העובדה שמתנקש סופר סודי מסתובב חופשי נטול שיער ועם ברקוד מחשיד, ונכונה העובדה שבאמצע טרמינל נוסעים מתנהלת לה שיחה מסווגת , אבל זה לא הפריע לחיוכים שטופי זימה לבצבץ להם כאשר גיבורנו הגיע למלון עם זר ורדים אדומים, או שמשום מקום נשלפו להם זוג חרבות, או שפשוט יש צורך בשני אקדחים עם משתיק קול בכדי לעשות את העבודה הכל כך מלוכלכת. כי אנחנו מכירים את זה מהמשחקים, וזה עבד כל כך נפלא. יש לזכור שעיבודים קולנועיים, בין אם הם של משחקי מחשב או של מדע מופרך אחר, זכאים להיות נטולי מציאות כלשהיא. זה מותר, וזו אומנות הקולנוע, וזה מושך את העין (ואת הכיס) בסופו של יום, וזה מה שגרם לכותב שורות אלה להעריך סרט זה בצאתו מבית הקולנוע. כי עוד לא היה סרט-מבוסס-משחקי-מחשב שכזה עד היום. Respect. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |