|
|
|
|
|
|
|
טרילוגית החייזרים של שפילברג
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| מאמר חדש ורחב על טרילוגית החייזרים של שפילברג. מפגשים מסוג השלישי, אי.טי, מלחמת העולמות. | |||||
| מפגשים מהסוג השלישי זה חדירה אנאלית? איתן גפני כמה דברים נכתבו כבר על סטיבן שפילברג במרוצת השנים? האשימו אותו בהרס הקולנוע האמריקאי, הכתירו אותו כבמאי המצליח בכל הזמנים, קראו לו "קוסם", "גאון", ומצד שני "שרלטן", "מניפולטור" ו"מניאק". סתם, מניאק לא קראו לו, לפחות לא בעיתונות, אבל לחלק מהכינויים הייתה ארומה שכזו. ולמה, בעצם? למה כל כך אוהבים לשנוא את שפילברג? מקנאה? יש המון במאים לא פחות מצליחים ממנו. אנטישמיות? נו, באמת. את האמת – אין ממש תשובה למה כל כך אוהבים לשנוא אותו. אף אחד לא מפקפק לשנייה בכישוריו הטכניים, כולל מקטרגיו הגדולים ביותר. הטענה הרווחת ביותר היא שלשפילברג אין נשמה, וגם זוהי טענה לא ממש מדויקת – בסרטים שלו יש המון רגש, אבל מבקריו של שפילברג טוענים פעם אחר פעם כי אין לסרטיו שום מימד אישי, הם תמיד עוסקים בנושאים אוניברסליים מדי, ובניגוד לבמאים גדולים אחרים, שניתן לזהות את אישיות הבמאי בתוך הסרטים, אצל שפילברג לא ניתן למצוא שום רמז לאישיותו. טענה זו, היא כמובן, קשקוש מוחלט. שהרי, אין במאי שמראה לנו במשך שלושה עשורים מה הוא אוהב, יותר משפילברג. החל מהאובססיה שלו לגבי מלחמת העולם השנייה (מלחמה שגדל על סרטים עליה, וסבו נלחם בה), דרך אין ספור מחוות קולנועיות וציטוטים מסרטים אחרים, עד במאים שהוא אוהב במיוחד ולפעמים מחקה את סגנונם (סטנלי קיובריק, ולא לא מדובר על הפרויקט המשותף שלהם, AI, אלא על "דו"ח מיוחד"). מעבר לכך, לא נדרשת הבנה עמוקה ברזי האמנות השביעית בשביל לראות כמה מסרטיו הבולטים ביותר של שפילברג ולגלות כי בכולם יש מוטיב חוזר. את האמת, לא רק בסרטיו הבולטים, אלא בכל הסרטים שלו (פרט ל"דואל", סרטו הראשון, מ 1971): בכל סרט שהוא מביים, הגיבור שייך למשפחה לא מתפקדת. בין אם הגיבור הוא ילד להורים גרושים, או שהגיבור נוטש את משפחתו, או שחלק ממשפחתו נעדר מחייו. דוגמאות? בבקשה – "אינדיאנה ג'ונס" (יחסיו של אינדי עם אביו,ודמותו של שורט ראונד בסרט השני), "מפגשים מהסוג השלישי" (דרייפוס נוטש את משפחתו, הילד גדל ללא אב), "מלתעות" (שיידר לא מקדיש זמן למשפחתו), "דו"ח מיוחד" (בנו של טום קרוז נעדר), "טרמינל" (טום הנקס ואביו בנתק), "תפוס אותי אם תוכל" (מערכת אב ובן בין טום הנקס לדיקפריו) אפילו באי.טי איליוט הוא בן להורים גרושים. הסיבה ששפילברג חוזר כל הזמן על הנושא של משפחה לא מתפקדת היא פשוטה במיוחד – הוא מגיע ממשפחה שכזו. כשהיה נער, הוריו התגרשו. הגירושים הותירו בו צלקת כל כך עמוקה, עד שכל סרטיו מתעסקים בנושא. אני בטוח שבתחילת דרכו הוא לא היה מודע לכך, אבל אין ספק שכיום הוא מחפש סרטים שיעסקו (בין אם באופן ברור או לא) בעניין. לפני כמה שנים התארח שפילברג בתכנית "סטודיו למשחק" וסיפר כי "מפגשים מהסוג השלישי" (1977) הוא הסרט שהוא הכי פחות אוהב – עובדה מפתיעה, שכן "מפגשים" הוא הסרט היחידי מכל הרזומה שלו, ששפילברג חתום עליו גם כתסריטאי, בנוסף להיותו במאי ומפיק. שפילברג סיפר בתכנית כי הוא מרגיש הכי פחות מחובר רגשית לתסריט, מכיוון שהסרט עוסק בכמה גיבורים במקביל. המנחה, ג'יימס ליפטון, חייך את חיוכו השרמנטי ופנה לשפילברג בבקשה לנתח את הסרט בפשטנות קלה. שפילברג השיב בחיוב, וליפטון שאל אותו במה עסקו אימו ואביו. שפילברג השיב "אמי הייתה מוזיקאית ואבי התעסק במחשבים". ליפטון חייך ושאל אותו "כיצד מתבצע הקשר הראשוני בין בני האדם לחייזרים בסרט?". שפילברג רעד, החוויר, והחל לדמוע. "מוזיקה ומחשבים" הוא השיב, כשהקהל מוחא כפיים, המום לראות את הבמאי הגדול בעולם מגלה שהוא עשה בעצם סרט על ההורים שלו. תומר קמרלינג, מבקר הקולנוע של "בלייזר", ומעריץ שפילברג ידוע, כתב פעם שהעולם יכיר בגדולה של שפילברג רק אחרי שהוא ימות, כמו במאי ענק אחר – אחד אלפרד היצ'קוק. אני מסכים עם כל מילה. כמו היצ'קוק, גם שפילברג שולט בשפה הקולנועית בצורה מושלמת, יודע לתמרן את צופיו לכל קשת הרגשות הקיימת (החל מצחוק, דרך התרגשות ועד צרחות אימה), וכמו היצ'קוק, גם לו יש רבדים נוספים ליצירה. היו אלה צרפתים שעלו על הפטישיזם של היצ'קוק לבלונדיניות קרירות ועל ההתעסקות הבלתי פוסקת שלו במין, רק בשלהי הקריירה שלו. מעניין מי יכריז של שיפלברג כאמן אמיתי, ומתי. ברשותכם, הייתי רוצה לתמוך בתזה ששפילברג הוא בעצם קולנוען שמתעסק בעצמו, הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. ובשביל להדגים את הטענה הזו, אפנה את תשומת לבכם ל"טרילוגיית החייזרים" של שפילברג: "מפגשים מהסוג השלישי" (1977), "אי טי" (1982) ו"מלחמת העולמות" (2005). אם הייתם יושבים לצפות בשלושתם עכשיו, הייתם עולים על העובדה הפשוטה הבאה – שפילברג הוא במאי שכל עשור בחייו מייצג קולנוע אחר. העשור הראשון שלו כבמאי (שנות השבעים) מתרכז בלהראות לעולם מי הבוס. כך הוא היה ב"מלתעות" (1975), וכך גם ב"מפגשים". אלו שני סרטים שמטרתם פשוטה – להציג את יכולתו כבמאי ומספר סיפורים מהמדרגה הראשונה. עם "מלתעות" שפילברג עשה היסטוריה, כששינה את פני הקולנוע האמריקאי לנצח (הכניס את המושגים "בלוקבאסטר", "מרצ'נדייזינג" ללקסיקון) . עם "מפגשים מהסוג השלישי" הוא כבש את העולם סופית. הסרט היה צלחה קופתית אדירה, אבל גם הציג לעולם אפקטים ברמה שאף אחד לא ראה עד אז. פרנסואה טריפו, במאי צרפתי ממנהיגי "הגל החדש", ואחד הבמאים הנערצים בעולם, הכריז שאין אף במאי אחר בעולם שיודע לספר סיפורים כמו שפילברג (ולכן הסכים לעבוד ב"מפגשים" כשחקן מהשורה). הסרט, למי שעוד לא ראה, מגולל את סיפורם של כמה אזרחים שנחשפו לחייזרים, הבאים לחקור את כדור הארץ. ערב ההגעה של החייזרים עולמינו, בעוד הצבא והממשל מנסים להתמודד עם העובדה במקצוענות, אותם אזרחים עושים דרכם למקום המפגש, בשביל להגשים מטרה שכאילו נכתבה להם מלמעלה (כל אחד מסיבותיו שלו). הסרט מסתיים בסיווקנס מרתק של 45 דקות, בו החייזרים מתקשרים עם בני האדם, והגיבור הראשי של הסרט (ריצ'ארד דרייפוס) עולה עם המבקרים מעולם אחר לחללית שלהם, כשליח האנושות, משאיר את חייו ומשפחתו מאחור. העשור השני שלו כבמאי מציג את שפילברג כאמן לשליטה בקהל, ומספר הסיפורים המצליח ביותר בקולנוע. כמעט כל הסרטים בהם הוא מעורב במהלך שנות השמונים היו הצלחות אדירות: טרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" (1981), "אי טי" (1982), "אימפריית השמש" (1987), "הצבע ארגמן" (1985), וכמפיק – "גרמלינס" (1984), "יום במלכודת" (1987), "בחזרה לעתיד" (1985). בעשור הזה שפילברג יצר אגדות קסומות ששבו את לב הקהל, לצד ניסיונות להראות פן בוגר יותר, בדמות סרטים כמו "אימפריית השמש" ו"הצבע ארגמן", אבל הוא לא עוד היה בשל מספיק. "אימפריית השמש" נקטל על ידי המבקרים, שטענו (ובצדק) כי הסרט לא באמת מרגש, ולא אמין. נכון, הסיפור טוב, והמשחק מעולה, אבל שפילברג מנסה לסחוט מהקהל דמעות, במקום לתת להם לדמוע לבד. הוא עשה זאת כמעט בכל סרט אחר שלו, אבל ב"אימפריית השמש" הניסיון היה בולט מדי, ולא מוצלח. לעומת זאת, כמה שנים קודם לכן, מיליוני אנשים בכו כמו ילדים קטנים בסוף של "אי טי". למה הוא הצליח ב"אי.טי" יותר מאשר בסרטים אחרים, אתם שואלים. הסיבה פשוטה, ובשביל לוודא שאתם עדיין ערים, נגיד את הדברים בצורה הכי בוטה – "אי טי" הוא לא יותר מאשר סרט על איבר המין של שפילברג. גיבור הסרט "אי טי" הוא אליוט, ילד בן שמונה. הוריו התגרשו (אביו עבר לחיות עם המזכירה שלו) והוא חי בבית עם אימו, אחותו הקטנה ואחיו הגדול. הוא ילד סנדוויץ', לא מקבל מספיק תשומת לב, ומרגיש דחוי עקב עזיבת אביו. יהיה זה כמעט מיותר לציין שהסביבה בה הוא גר זהה כמעט לחלוטין לסביבה בה גדל שפילברג כילד. לילה אחד אליוט מגלה בשדה שמאחורי הבית שלו חבר חדש – חייזר מכוער, שנראה כמו קרפדה במבט ראשון. החייזר ואליוט הופכים לחברים הכי טובים, ונוצר ביניהם קשר טלפתי. כמובן שהממשלה רוצה לחקור את החייזר, ובסוף הסרט אליוט מצליח לעזור לחייזר לחזור הביתה. לפני הכל, ברצוני להסב את תשומת לבכם לדרך בה שפילברג מכניס את הצופים לעולם שהוא בעצם פנטזיה בדיונית. ע"י שימוש בטכניקה ששכלל הבמאי רוברט אלטמן, שנקראת overlapping dialog, שפילברג מכניס אותנו לאט אל תוך המציאות שהוא מציג לנו. הטכניקה הזו ידועה כמושלמת בשביל להציג סרט שכביכול מראה "מציאות". הרעיון פשוט - אין הפרדה בין השחקנים, כולם מדברים בבת אחת, והצופה צריך להתאמץ בשביל לעקוב אחר הדיבורים, בדיוק כמו במציאות. ב"אי טי", חצי מהמערכה הראשונה של הסרט מתבצע בטכניקה הזו, עד שאליוט פוגש את החייזר. אותו חייזר, אגב, אם תביטו היטב – נראה כמו פין, אם מסתכלים על הפין מלמטה. ואותו חייזר, כשהוא מתרגש, מזדקר אל על. ואותו חייזר מבטא לראשונה את הקשר הטלפתי שלו עם אליוט כשהוא (החייזר) משתכר בבית, ואליוט השיכור בביה"ס מתעורר מינית ומנשק בחורה. ואותו חייזר שכשעטוף בלייטקס, נראה קמול ומת. לעזאזל, כשהחייזר שוכב, הרגליים שלו נראות כמו אשכים. בשורה התחתונה, מדובר אותו חייזר שמייצג את ההתבגרות הנפשית והמינית של אליוט. שפילברג מציג לנו ב"אי טי" את החלום שלו לפגוש חייזר מכוכב אחר, שהוא יהיה בעצם החבר הכי טוב שלנו, אבל יותר מהכל הוא מראה לנו כיצד ילדים מרגישים, וכיצד הוא הרגיש בתור ילד שגדל בלי אבא. לא סתם הסרט מצולם כולו מגובה העיניים של ילד, והמבוגרים מסומנים ע"י סימנים בולטים כמו מפתחות (המדען שמחפש את אי טי בסרט נקרא בקרדיטים "מפתחות", כי ככה מסמנים אותו במהלך כל הסרט). "אי טי" היה הצלחה אדירה בקופות, והפסיד את פרס האוסקר ל"גנדי", מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא היה מוכן לראות בפנטזיה המרגשת עד דמעות של שפילברג כמשהו מעבר לסרט לכל המשפחה. אני מניח שאם שפילברג היה מודע לחלוטין שהוא עושה סרט על איבר המין הגברי, לא בטוח שהסרט היה יוצא כל כך מרגש כמו שהוא יצא. אני לא בטוח בכלל שהסרט היה יוצא. השינוי באופיו של שפילברג ניכר כבר בהשוואה בין שני הסרטים – הגיבור ב"מפגשים" הוא גבר שנוטש את משפחתו בשביל האובססיה שלו, בעוד ב"אי טי", הגיבור הוא ילד שאביו עזב אותו. כלומר – שפילברג מתמקד בגיבור שהוא מבין יותר. הטון האישי של הסרט ניכר, מעבר לתסריט, גם בצילום (שכפי שציינתי, מתמקד בלהראות את העולם דרך עיניו של הגיבור ב"אי טי"), אבל לא רק. לאורך הצפייה ב"אי טי" ניתן לחוש את המגע האישי ותשומת הלב של שפילברג: יש פחות דגש על אפקטים, וכשהם כן מגיעים (לקראת המערכה השלישית ולאורכה), הוא לא פוערי עיניים, כי אם שובי לב בתמימות שלהם (לא יודע מה אתכם, אבל כשהילדים רוכבים על האופניים באוויר, בא לי למחוא כפיים). הממשל והצבא מוצגים בצורה שונה בשני הסרטים – בעוד ב"מפגשים" אין ספק כי הממשל מאורגן ומוכן (באופן יחסי) לקראת המפגש עם החייזרים, ב"אי טי" נציגי הממשל שוטים, נופלים לפח שהילדים טומנים להם, ונראים כמו ייצוג מחודש של שוטרי "קיסטון", מהקומדיות הקלאסיות של הוליווד. הערת אגב – בסרט השלישי בטרילוגיית החייזרים אין כמעט נוכחות של הממשל בסרט, מה שהופך את האמירות שלו לחזקות פי כמה. העשור השלישי בחייו של שפילברג כיוצר קולנוע מתחיל עם הכישלון היחסי של "הוק" (1991), והפרק החדש ביצירה שלו נפתח עם ההצלחה המטאורית של "פארק היורה" (1993). בשני הסרטים הללו, דרך אגב, הגיבורים מתמודדים עם בעיות משפחתיות ויחסי אבות בנים. סתם, הערת אגב, למי שעוד פקפק... ואז, הגיעו "רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין", AI, "דו"ח מיוחד", "תפוס אותי אם תוכל". בדרך הייתה לו מעידה קטנה בשם "אמיסטד" ( 1997, סרט שהוא בעצמו מודה שלא היה משהו). בעשור זה, שפילברג הציג לנו צד אחר, שונה – סרטיו חדלו להיות מעשיות קסומות ומלאות ניצוץ נעורים ופנטזיה. הם הפכו קודרים, אפלים, פסימיים. היה זה החיבור שלו עם יאנוש קמינסקי, צלם צ'כי, ששינה אותו מבחינה קולנועית, מעבר להתבגרות שלו כאדם. קמינסקי ושפילברג מצלמים את המציאות שלהם בגרעיניות, מלוכלכת משאר סרטיו מהעשור הקודם ביצירתו. בדיוק כשנדמה היה ששפילברג חדל להתעסק בפנטזיות ומד"ב, הוא הפתיע עם AI ו"דו"ח מיוחד", שהציגו את האהבה שלו לסטנלי קיובריק. שני הסרטים הקודרים הללו הכינו את הקרקע להתעסקות הבאה של שפילברג במד"ב, אבל אף אחד לא הכין את הקהל ליצירת המופת שהוא התכונן להנחית עליהם. ב 2005 יצא לאקרנים הסרט "מלחמת העולמות". טום קרוז הפיק וכיכב, והסרט היה סימן שאלה גדול, טרם יציאתו: שפילברג וקרוז סיפרו כי הסרט צולם בארבעים ותשעה ימים בלבד (!!!) עקב בעיות לו"ז, ובכלל – מה פתאום שפילברג עושה רימייק לאחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע? וכשהסרט יצא, הגבות הורמו אל על – במקום שעתיים של אפקטים מדהימים וסצנות קרב שישאירו את "היום השלישי" ו"ארמגדון" הרחק מאחור, קיבלנו סרט על טום קרוז ומשפחתו, כשהם בורחים מחייזרים שבקושי נראים בסרט. הסרט היה אמנם הצלחה קופתית מרשימה, והוכיח רשמית שקרוז יודע לבחור את הפרויקטים שלו בחכמה, אבל הקהל לא הבין מה קרה לסטיבן שפילברג. במקום "מפגשים מהסוג השלישי 2", הוא קיבל את "רשימת שינדלר בחלל" – רבבות אזרחים מתאדים לאבק אפרפר שמזכיר את טרגדיית 9/11, אנשים מאבדים שפיותם ורוצחים אחד את השני בשביל מכונית, וספינה שלמה מלאה אנשים טובעת ומביאה את אותם אנשים תמימים למוות ימי מזעזע. ובל נשכח את הסצנה המזעזעת בה ביתו החביבה של קרוז מביטה בנהר מלא בגופות. אין ספק ששפילברג הראה לצופים איך הוא מרגיש בשנים האחרונות, ומבול הרגשות השליליים שלו התפרץ ב"מלחמת העולמות". כמו רבים מאזרחי ארה"ב, הוא מאוכזב מהשלטון שלו, הוא לא מרגיש בטוח (עכשיו כשגילה שחצי עולם שונא אותו רק בגלל שהוא נולד באמריקה) והוא דואג להבהיר לנו מה עובר עליו, דרך דמותו של טום קרוז (במילים הכי בוטות): על הזין שלי המצב, תנו לי להציל את המשפחה שלי. תנו לי לחיות. שהרי, דמותו של טום קרוז היא הכל חוץ מגיבור – הוא ילדותי, אגוצנטרי, ומחפש רק לשרוד. התקווה ששפילברג כל כך אוהב (כי אחרי הכל, הוא הומניסט) באה כאשר קרוז מבין כיצד להשמיד את החייזרים. אך זוהי נקודת הכשל אצל מרבית הצופים בסרט, שציפו לקבל את קרוז כמושיע המין האנושי – אין מושיע כל יכול בעולם ששפילברג מביא לנו הפעם. הוא מפוכח מדי בשביל ליצור דמויות מיתיות שמצילות את היום. נדמה כי שפילברג הבין בעשור הרביעי ליצירתו את מה שפרנק קפארה הבין בשנות הארבעים (ומה שרוב הבמאים לא מצליחים להבין עד היום): אם אתה רוצה הזדהות כלפי הגיבור שלך, תהפוך אותו לאחד מהעם. שהרי, "מלחמת העולמות" (כמו "אי טי") אינו מתעסק בדמויות גדולות מהחיים כמו אינדיאנה ג'ונס. במידה מסוימת, יכולנו לראות ניצוצות של הגישה הזו כבר ב"מפגשים מהסוג השלישי", שם הגיבורים הם בני המעמד הבינוני, אבל בסרט ההוא, עיקר תשומת הלב הופנתה אל האפקטים, המסר, והסיפור הכולל. מה שמעלה עוד נקודה מעניינת, והיא הצמצום בנקודת המבט של שפילברג עם השנים – אם בתחילת דרכו הוא סיפר סיפורים שמבוססים על ז'אנר (אימה והרפתקאות ב"מלתעות", מד"ב ב"מפגשים"), שהרי בעשור השני של יצירתו הוא מתמקד בסיפורים עצמם ("אי טי") ובתקופה הנוכחית שלו הוא מתמקד בדמויות, כשהוא זונח בצד את הגדרות הז'אנר ולפעמים את המבנה הסיפורי המקובל. יכול להיות שרק כשהוא ימות (וחס וחלילה למי שיחשוב שאני מאחל ליוצר הנפלא הזה להחזיר נשמתו לבורא) הוא יקבל את ההכרה הראויה. יכול להיות שעוד בימי חייו מישהו יבין שהוא מספר הסיפורים הגדול ביותר של הקולנוע. האוסקר שקיבל את "רשימת שינדלר" היה רק אבן קטנה בדרך לבניית הקיר המטאפורי שצריך להיבנות על שמו של סטיבן שפילברג בהיכל התהילה של הקולנוע. כי מעבר לעובדה שהוא יצר כמעט חצי מהסרטים הרווחיים בהיסטוריה, ומעבר לעובדה שיותר אנשים מכירים את העלילות שהוא טווה מאשר את סדר ימי הבריאה , העובדה הכי יפה ומרגשת לגבי האיש המזוקן וההומאני היא שהוא פשוט עושה סרטים אישיים. וזו בדיוק הסיבה למה אנשים אוהבים אותו. כי הם רואים את עצמם בתוך הקולנוע שלו, גם אם הם לא יודעים את זה. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |