|
העבודה מלאה של עופר ברנשיטיין על מ.ק 22
עופר ברנשטיין |
|||||
|
|
|||||
| באמצע שנת 2004 עלתה לאוויר סדרת אנימציה חדשה בשם "מ.ק. (מחנה קבע) 22". הסדרה מספרת באופן הומוריסטי וסאטירי את קורותיהם של חיילי בסיס טילים גרעיניים אי שם בדרום הארץ. מ.ק. 22 אינה סדרה "חביבה" ואין לטעון ולו לרגע שהיא סדרה תקינה פוליטית. זו סדרה וולגרית וגזענית בעלת הומור המוגדר לא אחת כנמוך ומתבססת על בניית דמויות סטריאוטיפיות וחד מממדיות. ייצוגם של העולים החדשים בחברה הישראלית בא לידי ביטוי בשתי דמויות בסדרה: הרופא הרוסי, ואדיסו הש"ג האתיופי. דמותו של אדיסו מביאה לצופה מספר מסרים סטריאוטיפים חדשים בנוגע לקהילה האתיופית שעליה היא מתבססת. בעבודה זו יוצגו הסטריאוטיפים האופייניים לקבוצת העולים האתיופים ומקורותיהם של סטריאוטיפים אלה. דגש מיוחד יושם על סטריאוטיפים עדתיים הבאים לידי ביטוי לראשונה בסדרה זו. שאלות המחקר: 1. מה הם הסטריאוטיפים המעצבים את דמותו של אדיסו הש.ג. האתיופי בסדרה מ.ק. 22? 2. מה מקור הסטריאוטיפים המופיעים בהקשר של דמותו? 3. האם הסדרה מתבססת על סטריאוטיפים קיימים, או יוצרת סטריאוטיפים חדשים משל עצמה? מטרות המחקר: 1. העבודה תציג את הסטריאוטיפים העיקריים שבעזרתם נבנית ועליהם מתבססת דמותו של אדיסו הש.ג. האתיופי בסדרה מ.ק. 22. 2. העבודה תיתן, במידת הניתן, הסברים להיווצרות סטריאוטיפים אלו. 3. העבודה תבחין בין סטריאוטיפים חדשים על עולי אתיופיה לבין סטריאוטיפים קיימים. פרק א' - רקע תיאורטי השערות המחקר: 1. הסדרה מ.ק. 22 מתבססת על סטריאוטיפים גזעניים על מנת לעצב את דמותו של אדיסו. 2. הסדרה מ.ק 22 עושה שימוש בסטריאוטיפים קיימים ומייצרת סטריאוטיפים חדשים של עולים בני העדה האתיופית. שיטת המחקר: איכותית. העבודה תבחן ותנתח את הופעת דמותו של אדיסו הש"ג האתיופי בפרקי הסדרה ותשווה בין הדמות ואפיונה בסדרה לבין עמדות וסטריאוטיפים המשתקפים בתקשורת הישראלית. מונחים סטריאוטיפ – אמונות לגבי התכונות המשותפות לאנשים המשתייכים לקבוצה חברתית מסוימת. כאשר אנו מתייחסים לאדם באופן סטריאוטיפי, אנו מייחסים לו תכונות מסוימות, שעל קיומן אנו מסיקים רק מתוך השתייכותו לקבוצה. סטריאוטיפים הנוגעים לקבוצות שונות באכלוסיה מהווים חלק מהתרבות בה אנו חיים, ומועברים ליחידים שזה באמצעות תהליכי חברות" (גונט אצל אהרון, 2002 ע' 17). סטריאוטיפים נוצרים מסיבות היסטוריות, סוציולוגיות, חברתיות ואפילו אישיות כל יחיד לגבי עצמו. במישור החברתי, הסטריאוטיפים מאפשרים את חידוד ההבדלים בין הקבוצות החברתיות, ומסייעים להגדיר את הגבול בין השייכים לחברה לבין האחרים ("אנחנו" ו"הם")" (אהרון, 2002 ע' 18). דעה קדומה - עמדה שלילית ובלתי מבוססת כלפי אנשים מקבוצות מוגדרות. דעה קדומה מכוונת כלפי אנשים שקובצו לקטגוריה אחת על פי תכונות רקע משותפות: רקע אתני,צבע עור, מבנה עיניים, מין ביולוגי, רקע גיאוגרפי, תרבות, דת, קבוצת גיל, מקצוע ועיסוק וכד'. דעה קדומה היא דבר שיקרי בברור. אדם המחזיק בדעה קדומה יכול לראות את חוסר הבסיס שבעמדתו, אך הוא אינו נוהג כך. כאשר יוצגו לפניו ראיות הסותרות את הביסוס לדעה הקדומה, בדרך כלל יטה להתעלם מהן. לעיתים דעה קדומה הופכת לנבואה המגשימה את עצמה" (אהרון, 2002 עמ' 18-19). הבניית מציאות – אחת הדרכים העיקריות של אמצעי התקשורת לסקר ידיעה היא על ידי בניית "מסגרות" (FRAMES) המבנות את המשמעות של תופעות כך שהן הופכות למובנות מאליהן. כל מסגרת כוללת מספר הנחות יסוד אודות המציאות והאופן שבו היא צריכה להיות מוצגת. כוחם [של אמצעי התקשורת] נובע מכך שהם מחזקים הגדרות נפוצות במערכת ועל ידי כך דוחקים תפיסות שמחוץ לקונצנזוס (שמוגדר על ידי אותה המערכת) והופכים אותן ללא רציונליות ו/או לא לגיטימיות (בתנאי שהתפיסות האלו מוצגות בכלל). תהליך זה נקרא מדרוג. תהליך ההצפנה הוא האופן שבו מנסה איש התקשורת להפוך את האירוע למובן עבור הצופה. התהליך הוא חברתי ביסודו מכיוון שהוא מגלם בתוכו הנחות אודות החברה ותפקודה. מתכונת החדשות בפרט דורשת העברת מידע ברור ותובעת לנטרל משמעויות לא בהירות העלולות להיווצר. אחת הדרכים למניעת ערפול היא השענות על הנחות הקשורות לאופי הקונסנזוסיאלי של החברה, שימוש בסמלים מושגים ורעיונות הרווחים בה ובעזרתם להצפין את המידע המועבר לצופה בקודים מוסכמים. מסגרות אלו אינן פועל יוצא של הטעיה מודעת של אנשי התקשורת, אלא הן משקפות הנחות אודות המציאות החברתית. הנחות אלו מייצגות את השקפותיהם של העיתונאים. (לוי, 1992 עמ' 9-16). ג'ווט ולינטון מציינים: "המדיה המצולמת היא מוסד סוציאליזציה ראשון במעלה, המספק הרבה יותר מאשר סתם בידור. המדיה המצולמת...מסייעת לעצב את האופן שבו אנו חיים. תכולת סרטים יכולה בא בעת לשקף את הסביבה ולעצב אותה" (התרגום שלי למקור: Jowett & Linton,1980 p. 67). עדתיות ואתניות – המושג "אתניות" (עדתיות) חדש, יחסית במחקר, זכה להגדרות רבות, נעשים בו שימושים מגוונים, גם ללא הגדרות, והוא עובר בהתמדה שינויים. גישת המחקר המסורתית ראתה בקבוצות אתניות: קולקטיבים, המבוססים על מוצא משותף, כאשר התרבות והנחלתה הם העיקרון המגדיר והמאפיין כאחד. המחקרים של סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 מציגים הגדרות, המרמזות על דינמיות של מה שמכונה "אתניות". ההתייחסות לעבר משותף, במידה שהיא קיימת, נתפסת רק כאלמנט אחד מתוך שורת מרכיבים. אלמנט מרכזי נוסף הוא תפיסת השונות, אשר בסיסיה יכולים להיות שונים. גישה זו אינה רואה באתניות משתנה סטאטי, בלתי תלוי, אלא תופעה צומחת, מתפתחת, ומשתנה באינטראקציה החברתית... נראה כי העדתיות בחברה הישראלית, יוחדה לקבוצות, שהוגדרו כחלשות או כמיעוט, כאשר הקבוצה הדומיננטית הפכה למייצגת "החברה" או "הישראלים" (הרצוג, 1986, עמ' 15-17). יצוג המיעוטים במדיה הישראלית - נושא זה הוא סבוך ומבלבל. היחס הניתן למיעוטים אתניים שמחוץ ליהדות רחוק מרחק יום ולילה מהיחס הניתן לקבוצות האתניות של קיבוצי הגלויות היהודים ורק היחס לזרמי היהדות המתקדמת (קונסרווטיבים ורפורמים) מוזכר כגרוע ממנו. בתוך קטגוריית העל של קיבוץ הגלויות ניתן להבחין בהעדפות שונות לקבוצות אתניות שונות וזאת ממגון סיבות רחב. העליות המזרח אירופאיות נחשבות באופן מסורתי לאהודות ביותר...קבוצות העליות מתפוצות המזרח של שנות ה-50 היו ללא ספק הקבוצות הכי פחות אהודות הן על ידי השלטון והן על ידי התקשורת... שלוש קהילות המוזכרות כיוצאות דופן ביחס התקשורת אליהן הן: עולי המדינות האנגלו-סקסיות (האיים הבריטים, צפון אמריקה ואוסטרליה), עולי דרום אמריקה ועולי אתיופיה...לעולי אתיופיה שמור היחס המיוחד מטעמי רחמים. ישנה דיכוטומיה באופן הסיקור של עולי אתיופיה בתקשורת הישראלית. מצד אחד זכו העולים לסיקור נושאים שלילים או בעלי גוון שלילי. לעומת זאת, זכו העולים להגנה בחלק מהסיקור מצד העיתונות. סיקורם של עולי אתיופיה מעלה דימויים שקשורים ב"אחר", כמו קיומו של ספק ביהדות, פשע ואלימות, וכד'. מצד שני, התקשורת מגנה על העולים, מציגה אותם כמיעוט חיובי, פגיע, תלותי וחלש, בעל זיקה ציונית וערכי משפחה למופת (Avner & Shmelz,1991). פרק ב' - יהדות אתיופיה – רקע כללי: פרק ג' - סטריאוטיפים של העולים האתיופים בעיני החברה הישראלית למן שנות ה-80 סטריאוטיפים "חיוביים" אנשים חרוצים, אמיצים וחזקים – קבוצת הגדרות כלליות אלו, נובעות מתוך הגעתם של העולים האתיופים ממדינת עולם שלישי, ומתוך מבנה חברתי ומשפחתי פטריארכלי (בניטה, ולפסון ונועם, 1997). החריצות הנזקפת לזכותם של האתיופים – אינה אלא ביטוי לכך שבחברה הכפרית שממנה הגיעו, מי שלא הגיר את זיעתו, לא יכל לכלכל את משפחתו. מי שלא היה אמיץ ועמד על שלו, מצא את עצמו מנוצל על ידי אנשי הצבא והמשטרה לא אחת, לעיתים במחיר כבד יותר מאשר מחיר ההסתכנות לעמוד על שלו. אנשים שקטים ומופנמים - "הקוד התרבותי האתיופי מכתיב התנהגות מאופקת המקבלת ביטוי, בין היתר, בשפת גוף – בפנים חתומות, במיעוט השימוש בידיים בעת הדיבור ובאופן העמידה וההליכה...הנימוס בתרבות האתיופית הוא בעל ערך מרכזי. ההגדרה "התנהגות מנומסת" שונה מן המוכר בחברה הישראלית. הגדרה זו כוללת ביטויים של שפת הגוף ונוסחים תרבותיים של התבטאות מילולית. העולה מאתיופיה, ובמיוחד הילד הצעיר, מצווה למשל, להשפיל את עיניו. יותר מזה, הוא אינו רשאי ליזום שאלות כלפי הזר או המבוגר או כלפי דמות הסמכות וחייב לענות בקצרה ובלחש... נערה אתיופית מחונכת ומנומסת תיטה להסב פניה מן המבוגר או הזר הפונה אליה, לצחקק ולהסתיר פיה בידה. לא לענות לשאלה כלשהי בפעם הראשונה ובאופן מיידי, וכאשר תענה, תעשה זאת בקצרה ובאופן שלא ניתן יהיה כמעט לשמוע את תשובתה עקב קולה הלוחש" (בן עזר,1992). סדר וניקיון - במחקרי אכלוסיה לבחינת עמדות דעת קהל והשתלבות העלייה האתיופית, עלו לא אחת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי הופעתם של בני העדה בציבור. נחקרים רבים הביעו דעתם על כך שבני העדה נוהגים להגיע לבתי הספר לבושים בבגדים נקיים ומסודרים (גם אם אינם חדשים). שלעולם לא ילכו יחפים, ששערם תמיד גזוז ומסופר באופן נאה ושציפורני ידיהם נקיות. נחקרים העובדים עם בני העדה מציינים את היות הגברים מגולחים למשעי והנשים מסופרות ומטופחות. (בניטה, ולפסון ונועם, 1997). החוקרת דלילה אמיר הציעה סברה ולפיה, מעמד השהייה מחוץ לבית ולחוג המשפחה נחשב מכובד בחברה האתיופית המסורתית, ולכן גורם לבני העדה להרגיש במבחן תמידי ולעמידה בסטנדרטי ניקיון והופעה גבוהים. עוד גורסת אמיר שהדבר מעוגן גם בהקפדה על חוקי הטוהרה המעוגנים בדת ושעליהם הקפידו יהודי אתיופיה במיוחד (אמיר,1987, ע' 11) דבקות בציונות ו"עליית המדבר" – העלייה לארץ נחשבה מאז ומתמיד כביטוי עליון בחברה היהודית באתיופיה, והוצגה בכל הזדמנות לצעירים ולילדים. העליות העצמאיות הראשונות של שנות ה-50 היו דוגמה עדינה לכמיהה ולרצון של בני העדה להגיע לארץ הקודש ובעיקר לירושלים (שכונתה במסורת יהודי אתיופיה "עיר האור"). את כמיהתם הרבה להגיע לישראל מימשו יהודי אתיופיה בכל דרך אפשרית. הם הגיעו דרך תימן ומצרים באוניות רעועות, הם שיחדו פקידי ממשל ושוטרי גבולות, וחצו אלפי קילומטרים במדבר הסודני בדרכם לישראל. "עליית המדבר" – השם שהוענק למסעות קבוצות יהודי אתיופיה שעשו את דרכם ברגל דרך מדבריות דרום סודן עד לבירה חרטום מסמל בעיני רבים מבני העדה את שיאה של הדבקות הציונית. מסעם של עולי אתיופיה במהלך "מבצע משה" מוגדר לא פעם כ"שואת עולי אתיופיה" בשל תלאות המסע והאבדות הרבות בנפש מהן סבלו העולים. החוקרים והעדים חלוקים בדעותיהם לגבי המספרים המדוייקים אולם ההערכות נעות בין 10,000 ל-6000 עולים שיצאו מאתיופיה ובין 7000 ל-4000 מתוכם שנספו בדרך: מתו במחלות ובמחנות הפליטים או נרצחו על ידי שודדים ושוטרי גבולות. "עליית המדבר" נתפסת בעיני בני העדה כאתוס הפרטי של העדה בדרכה לישראל ובעיני האוכלוסיה הישראלית כסיפור המאפיין העיקרי של מבצע עליית יהודי אתיופיה, בדומה לספינות המעפילים מאירופה או מבצע "מרבד הקסמים" של עליית יהודי תימן. (גדור, 1996, שבתאי,2001, יפת, 2002) דבקות ביהדות - שיבוץ כ-70% מילדי העולים במוסדות חינוך מהזרם הממלכתי דתי, הביא לאשליית אמונה דתית בקרב בני העדה. בפועל רבים מהם מחזיקים באמונות מסורתיות, אך לא באדיקות דתית מובהקת. (גדור 1996) "מרבית הנשאלים הגדירו את עצמם מסורתיים. הבסיס להגדרה זו נבע מהאמונה בקב"ה, קבלת התורה וקיומן של חלק מהמצוות...באתיופיה לא היה נהוג לחבוש כיפה, בעוד כאן בארץ הכיפה מהווה את הסמל הויזואלי, אשר מבחין בין אדם דתי לחילוני" (אהרון, 2002 ע' ג.) יחד עם זאת, בתחומים מסוימים מחמירה המסורת של יהודי אתיופיה יותר מאשר היהדות הרבנית המסורתית. למשל: יהודי אתיופיה מחמירים בשמירת השבת על פי התורה, כך שלא נהוג אצלם לאכול אוכל חם בשבת או להשתמש בהקלות המאפשרות תאורה בשבת. לעומת זאת ההפרדה בין בשר לחלב אינה רחבה ומוגבלת ל"גדי בחלב אמו" ככתוב בתורה ובדומה לקהילות הקראים" (בן עזר,1996). סטריאוטיפים "שליליים" נחשלים - ההתמודדות הכלכלית החברתית והחומרית קשה במיוחד לאוכלוסיית מהגרים המגיעה לתרבות זרה וחדשה. על אחת כמה וכמה קשה ההתמודדות אם "מדובר באוכלוסייה מעוטת משאבים חומריים, השכלתיים ומקצועיים [כאוכלוסיית עולי אתיופיה]" (אהרון, 2002 ע' 8). "גודל המרחק בין תרבות המוצא ותרבות החברה הקולטת בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל במבנה התעסוקתי ואורח החיים וכלה במבנה המשפחה והדפוסים התרבותיים. על בני העדה היה לעבור מסגנון חיים כפרי וחמולתי לסגנון חיים עירוני במשפחה מצומצמת" (גורן,2005 ע' 25). התמודדותם האיטית של עולי אתיופיה, תוך שמירה על כללי הנימוס והמסורת של תרבותם המקורית, העניקה לציבור הישראלי את ההרגשה שהקבוצה האתיופית היא קבוצה נחשלת, חסרת יכולות אינטליגנטיות וקוגניטיביות מתאימות להתערות ב"ישראליות" ולכן היחס אליה היה כאל קבוצת שוליים. בדיעבד, מחקרים סטטיסטיים מראים שהאוכלוסייה האתיופית היא "האוכלוסייה המתקדמת בקצב המהיר ביותר, מבחינת מדדי רכישת השכלה, שיפור במעמד הכלכלי והחברתי" (היחידה לתכנון אסטרטגי – האגודה הישראלית למען עולי אתיופיה, 2005). טיפשים - התנהגות מנומסת של אתיופי צעיר, תהיה לא לענות לשאלה בפעם הראשונה שהיא נשאלת, אלא להגיב רק לאחר שחוזרים על השאלה – ובכך מבהירים לו שרצון המבוגרים לשמוע את קולו. התנהגות זו קיבלה פירוש שגוי בחברה הישראלית כביטוי לרפיון מוחי, עצלות, איטיות וטיפשות שלא בצדק. בני הדורות הצעירים בעדה האתיופית,אינם מחונכים עוד על פי ערך זה ובכך נחסכת להם אי הנעימות הכרוכה בו – אולם התיוג השלילי בעינו נותר. (בן עזר,1996) עניים – עולי אתיופיה מצויים בשכבה סוציו- אקונומית נמוכה ברוב המקרים, והתמודדותם בתחומים אלה אינה טובה. בתחום הדיור, מתרכזים יוצאי אתיופיה במספר קטן יחסית של ישובים. בישובים אלו הם מרוכזים בשכונות הנמוכות מבחינה סוציו- אקונומית, וזאת בניגוד לדעת הממשלה לפזרם במקומות בעלי חוסן חברתי – כלכלי בינוני, ורצונה למנוע יצירת "גטאות" של יוצאי אתיופיה (יפת, 2002). בתחום התעסוקה, נמצא שאחוז מעורבותם של הגברים בשוק התעסוקה נמוך בהשוואה לכלל הישראלים, וכן "[ש]רוב המפרנסים מועסקים בעבודות שהשכר בהן נמוך" (אפרתי, נצר וקינג, 2003). כמחצית מהמשפחות יוצאות אתיופיה עם ילדים, מוכרות במחלקות לשירותים חברתיים, לעומת 14% מכלל המשפחות עם ילדים בישראל. כ-21% מכלל הילדים ממוצא אתיופי מוכרים במחלקות לרווחה ונמצאים במצבי סיכון ישירים לעומת רק 7% בקרב כלל הילדים בישראל (יפת, 2002). עצלנים - תפיסתם של עולי אתיופיה כעצלנים, מקורה במידת בולטותם לעין של עוברי האורח במרכזי ערים. ככל שנצפים יותר עוברי אורח אתיופים, כך עולה ומתפתחת הדעה הקדומה לגבי מידת עצלנותם, אחוזי האבטלה בקרבם וכד'. הנתונים הסטטיסטיים המצויים בידנו מעידים "[ש]בקרב הגברים בין 25-44, שיעורי האבטלה והתעסוקה דומים לשיעורים באוכלוסייה היהודית הכללית. אולם, מסתמנת ירידה תלולה עם העלייה בגיל. בגילאים הגבוהים יותר, רבים מהגברים לא משתתפים בכוח העבודה, כלומר – לא עובדים ולא מחפשים עבודה ולכן הפער בין העולים לבין הישראלים הוותיקים הולך וגדל עם הגיל. עולים רבים ציינו את מצבם הבריאותי, ומחלות כרוניות כסיבה עיקרית לכך שאינם עובדים או מחפשים עבודה. נוסף על כך, בשל סיבות מסורתיות, שיעור המועסקות מקרב הנשים נמוך למדי (19%)" (בניטה, 1996). נצלנים - מראית העין, הגורמת לאוכלוסייה הוותיקה לראות בעולים מאתיופיה עצלנים, משודכת אוטומטית עם תפיסתם כנצלנים – משום שהם הופכים זכאי קצבות וחיים על חסדי המדינה. יש מידה מסוימת של אמת בתפיסה זו, אולם יש גם מידה של אי דיוק בה. "ברוב המשפחות האתיופית אין עדין יוצאי צבא כראשי משפחה, ולכן הן אינן זכאיות לקצבאות ילדים וזקנה מוגדלות. בקרב הישראלים הוותיקים הקצבה המוגדלת היא מרכיב חשוב בהכנסות משפחות נתמכות ודווקא אצל האתיופים אחוזים אלו עדין אינם גבוהים (בניטה, 1996). נוסף על כך, סובלים העולים מהדימוי השלילי הקבוע המשויך על ידי הקבוצות הוותיקות בארץ לקבוצות החדשות. "התמיכה, הזכויות וההקלות הניתנות לעולים מן המדינה מעוררות התמרמרות בקרב האוכלוסייה היהודית הוותיקה יותר בארץ. העולים נתפסים, כמתחרים על משאבים מוגבלים, וכאלה המנצלים את התנאים המועדפים המוקנים להם" (אהרון, 2002 ע' 7). נושאי מחלות – למן תחילת מבצעי העליה הגדולים של שנות ה-80 ולאורך כל תקופת התאקלמותם והצטרפותם של עולי שנות ה-90, נקשר שם של עולי אתיופיה עם מחלות. מהן מחלות זיהומיות, מחלות מדבקות, כרוניות ואחרות. יפת מביאה ציטוט מדברי רופאים הטוענים לכך ש-30% מיוצאי אתיופיה סובלים ממחלות כגון: מלריה, מחלות מעיים זיהומיות, עגבת, צהבת נגיפית וזיהומית וכן מחלות עור. בשנת 1991 הועלה לראשונה החשד שקבוצות מסויימות מאוכלוסיית העולים הם נשאים של מחלת האיידס. בינואר 1996, חשף עיתון מעריב את מדיניות משרד הבריאות בדבר תרומות הדם שנלקחו מתורמים בני העדה האתיופית. תרומות אלו הושלכו מחשש שהן נגועות במחלות שונות כגון אידס, מלריה, הפתתיס B וכד'. בשנת 2000 התבטא בכיר במשרד הבריאות על כך ש-50% מנשאי האיידס בארץ – עולים מאתיופיה וכן ש-10% מבני העדה נשאים. מספרים אלו תרמו רבות לגיבוש הסטריאוטיפים השלילים על זיקתם של בני העדה למחלות זיהומיות ומגפות קשות. בעלי משפחות מרובות ילדים - "באתיופיה בית שאינו מבורך בילדים נחשב בית מקולל. כל המשתתפים סיפרו כי להם בין 6 ל-10 אחים ואחיות... הילדים אינם מהווים מעמסה על חיי היום יום. להפך, החשיבה היא:" יותר ידיים עובדות, חווה יותר גדולה ומפותחת" (זומר – פדידה, 1998). בהתאמה, ערכי תכנון המשפחה והלידות במשפחות האתיופיות בישראל היה גבוה בשנים הראשונות, אם כי הוא בירידה כלל שכמות המשפחות הנבנות בישראל עולה על מספר המשפחות שהגיעו מאתיופיה. "מספר הנפשות הממוצע נע בין 4.5 ל-6.2. 20%-45% מהמשפחות מונות שבע נפשות או יותר" (אפרתי, נצר וקינג, 2003). גויים – לא יהודים – מאז פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973 ועד היום, לא נדמו הדי הויכוח הציבורי באשר ליהדותם של עולי אתיופיה. העולים מצדם, טוענים לאמונה דתית חזקה והקפדה על ערכי היהדות כפי שנשתמרו במקומותיהם, הממסד הרבני מנגד קובע שריחוקם מהיהדות העכשווית כמרחק אנוסי ספרד מיהדות ימי העת החדשה (יפת 2002). נושאי הטלת הספקות ביהדותם של העולים, מאבקם להכרה ביהדותם וכן הסתננותם של גורמים נוצריים אל ישראל באמצעות העלייה מעלים לשיח הציבורי את מאפייני העדה האתיופית ומסייעים לחזק את הרשמים האתניים השונים של הקבוצה. חוקרים רבים נדרשו לסוגיה זו – רובם לא פסקו חד משמעית מה מקור התפוצה היהודית באתיופיה. היו שקשרו אותה עם צאצאי יהודי מצריים, אחרים עם צאצאי מלכת שבא והיו שגרסו שמקורם בקבוצות סוחרים אשר הפליגו מתימן ודרום חצי האי ערב, התשייבו באזורי החוף ומשם המשיכו פניהמ אל הארץ. (אהרון, 2004, בן עזר, 1996, גורן, 2005, שבתאי, 2001) . מלוכלכים - בניגוד לתוצאות החיוביות לגבי הופעתם של המבוגרים האתיופים במקומות העבודה, ושל ילדי האתיופים בבתי הספר, מציינים החוקרים ממצאים מנוגדים בכל הנוגע לניקיון שכונות המגורים והבתים. חלק לא מבוטל מהנבדקים הביעו את חוסר שביעות רצונם של האתיופים לשמור על חזות נקיה ומסודרת של השטח הציבורי באזור מגוריהם. החוקרים העלו סברה ולפיה בשל המסורת הכפרית, הרואה שני מצבים בלבד לשטח "שלי" או "לא שלי", ובשל מסורת ההשקעה בהיבטים המשפחתיים של הנחלה – בוחרים האתיופים לרכז מאמץ בשמירה על "דלת אמותיהם" יותר מאשר על השטח הציבורי שבסמיכות לו, ובמקרים קיצוניים אפילו לכלוך ופגיעה בשטח הציבורי לשם טיפוח השטח הפרטי. על אף כל האמור, הממצאים על חוסר ניקיון של שכונות המגורים והבתים נראה קשור יותר למיקום גיאוגרפי בארץ ופחות להתנהגות עדתית רחבה. החוקרים מציינים שביעות רצון גבוה יותר באזורים בהם יש מיעוט משפחות אתיופיות, וכן באזורים מבוססים כלכלית (כמו חיפה והקריות) לעומת אזורים נחשלים יותר (כמו יבנה וקריית גת). (בניטה, ולפסון ונועם, 1997) ריחוק וניתוק חברתי. (בניטה, ולפסון ונועם, 1997) פרק ד' - סטריאוטיפים של העולים האתיופים בסדרה מ.ק.22 העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה מ.ק. 22 נמשכה 10 פרקים. בעבודה זו נעשה ניתוח של 5 פרקים מתוך עשרת פרקי העונה הראשונה אשר בהם הופיעה דמותו של אדיסו, או שהיו התייחסויות לאתיופים באופן משמעותי. הבחנה בין הופעה משמעותית להופעה זניחה היא: הופעה משמעותית היא כזו אשר מקדמת את העלילה, מוסיפה לה נופך הומוריסטי או דרמטי וכן היא בדרך כלל תכלול גם התערבות ישירה של הדמות בין אם במעשים או בדיבור. הופעה זניחה היא הופעה שבה אין השפעה של הדמות על התפתחות העלילה או יחסי הדמויות האחרות. הכוונה למצב בו הופעת הדמות רק מסייעת למקם את הצופה בזמן, ומקום התרחשות מסוימים. הליכת דמות ברקע, ללא השתתפות פעילה או דיבור היא דוגמה טובה להשתתפות זניחה. בכל 5 הפרקים בהם אעסוק בעבודה זו, יש משמעות רצינית וחשובה לדמותו של אדיסו, וכן להבחנה בו כאתיופי ולא כחייל רגיל מן המניין. אולם ראשית, יש להתייחס לדמות עצמה בהקשר של עיצובה הכללי וביסוסה. הבחנה נוספת אשר נעשתה בעבודה: הבדלה בין סטריאוטיפים וותיקים בשיח התקשורתי ובין סטריאוטיפים שהופעתם הראשונה נרשמה בסדרה מ.ק. 22. סטריאוטיפים וותיקים מדרש שם - פרט ראשי וראשון בהקשר הסטריאוטיפי של הדמות הוא הבחירה בשם אדיסו. לכל תרבות ולכל קבוצה יש מגוון שמות מסורתיים אשר קשורים בהיסטוריה, בעבר המשותף ובמנהגים קרובים של כל החברים בקבוצה. שמות הם אחד מהסטריאוטיפים החזקים ביותר – ובחירה בשם בעל הקשר תרבותי מסוים כמוה כהוספת תיוג מיידי על הדמות הנדונה. אדיסו הוא שם מסורתי אתיופי, אשר נכנס לתודעה הישראלית בעיקר בזכות פעילותו של אדיסו מאסלה. מאסלה הוא פוליטיקאי, חבר מרכז תנועת העבודה ולשעבר חבר כנסת אשר שימש ועודנו משמש כדובר הרשמי של העדה האתיופית. אם כן, הבחירה בשם זה אינה מקרית. שם זה הוא בעל הן הזיקה העדתית אותם ביקשו היוצרים להעביר והן הזיקה הסמלית והמסורתית בעיני הציבור לדמויות אתיופיות הפעילות בתרבות הישראלית העכשווית. מבטא אתיופי ייחודי - נוסף על שמו, מתאפיין אדיסו בחיתוך דיבור ייחודי, אשר אמור להיות דומה למבטא האתיופי הטיפוסי. מבטא הוא מאפיין סטריאוטיפי בסיסי ומוקדם משום שהוא מכליל בעלי אופן דיבור מסוים כקבוצת שייכות מסוימת (עדות שונות, נכויות שונות וכד'). מבטא הוא נושא סטריאוטיפי בעיקר משום שהוא מאפיין את הפרטים בחברה שגדלו ובגרו בתרבות זרה, ואז הגרו לארץ חדשה. ילדים אשר נולדו או גדלו מגיל צעיר בסביבה לשונית מסוימת, בדרך כלל יאמצו את המבטא המתאים לה ולא את המבטא העדתי שמתאים לרקע שממנו באו. מכך ניתן להסיק ש"מבטא אתיופי" הוא מאפיין המתאים לאנשים מבוגרים ולעולים חדשים "טריים" במיוחד בשעה שרוב בני הנוער ממוצא אתיופי בישראל כבר איבדו מזמן את "המבטא האתיופי הייחודי". צבע העור הכהה - מבחינה ויזואלית, המאפיין הבולט ביותר של העדה האתיופית הוא צבע העור הכהה של יוצאיה. צבעו עורו של אדיסו כהה משמעותית מאשר הצבע המשמש לאפיון שאר הדמויות. פרט זה מעניין במיוחד, לאור העובדה שנהוג לתייג גם את ה'מזרחיים' כשחומי עור יותר מ'האשכנזים' ואילו בסדרה מ.ק. 22 לכל הדמויות ללא קשר למוצאן (חנוכה ושוקרון המזרחים, שולמן האשכנזי ועבד הבדווי) גוון עור זהה. זקן התיש - לאדיסו זקן קטן על גבי הסנטר. זקן שכזה הוא מאפיין אופנתי של אנשים רבים, מעדות רבות וקבוצות השתייכות רבות בחברה הישראלית והעולמית. יחד עם זאת, נראה שזקן התיש של אדיסו מתבסס במידה רבה על המראה הטיפוסי של הקייסים (זקני העדה) האתיופים. החוקרים מציעים סיבה אפשרית לתופעה זו בכך שהאתיופים כשאר האפריקאים ידועים כאנשים חסרי שיער גוף רב ובכלל זה שיער פנים. גברים צעירים ומבוגרים שאינם בעלי שיער גוף רב, אך מעונינים להציג שאת גבריותם, נוטים בדרך כלל לגדל שפם או זקן עדינים ובכך אינם שונים הקייסים האתיופים מהזקנים הסיניים והיפנים המסורתיים וכן מההודים הבנגאליים והקאשמירים המגדלים שפמים עבותים. עיניים עגולות וגדולות - מבחינה אתנולוגית, נחלקים היהודים יוצאי אתיופיה לשתי קבוצות: עולי גונדר – חבל ארץ בצפון אתיופיה, בו התרכזו רוב היהודים. השפה המקובלת באזור היא אמהרית, ויהודי האזור מתאפיינים בגוון עור מעט בהיר לעומת הטיגרים, עיניים עגלגלות וגדולות, אופי שער משתנה (תלתלים וגלי בכמויות שוות) וגביני עיניים גבוהים. עולי טיגריט – חבל ארץ בדרום אתיופיה, בו התרכזו מעט מאוד יהודים. רובם של יהודי טיגריט נחשבים כיום ל"פלאשמורה" – מתנצרים. יהודי טיגריט הם גבוהים יותר ורחבים יותר, גוון עורם עמוק וכהה יותר ומבנה הפנים שלהם מזכיר שבטים דרום ומרכז אפריקאים (פנים עגולות, עיניים שקדיות, גביני עיניים נמוכים וכד'). אנשים שקטים – סטריאוטיפ זה, אשר הוצג בפרק הקודם, שב ומופיע בדמותו של אדיסו. חוסר בטחון ונטייה לרצייה חברתית – אדיסו חייל "טוב" וצייתן. המחאה שלו מובעת בקול שקט ובאמצעים מסויגים והוא אינו מהסס לבצע פקודות שניתנו לו ממפקדיו (סוג של כבוד למבוגרים). זיקה לדת ולמסורת – כפי שנאמר בפרק הקודם: האתיופים מזוהים עם זרמים מסורתיים של שמירה על ערכי הדת והחינוך הדתי, חלקם הגדול מקפידים על המצוות, אף על פי שבאופן מסורתי אינם חובשי כיפות כשאר היהודים הדתיים. גם אדיסו מגיע מרקע דתי, וכשבפרק 7 (רובו-רבי) הבסיס נשטף בגל של חזרה בתשובה והטפה חרדית, אדיסו הוא מהראשונים "לחזור בתשובה", לשים כיפה ולהתפלל בבית הכנסת. יחד עם זאת, סצנת התפילה בבית הכנסת ממחישה גם את הסטריאוטיפים לגבי ריחוקם החברתי של האתיופים – כאשר אדיסו יושב בשורה האחרונה לבדו, בשעה שרוב החיילים האחרים יושבים בשורות הקדמיות אחד ליד השני. ריחוק וניתוק חברתי – כפי שהוצג, האתיופים מנהלים מערכות יחסים קורקטיות עם שאר האוכלוסייה ובדרך כלל לא יוצרים קשרים חברתיים מחוץ לעדה, מעבר לנושאים אלו. אדיסו אינו שונה מהנחה זו, כפי שניתן להסיק מהאופן שבו הוא מבצע את תפקידו בעמדת הש"ג ומתקשר עם סביבתו. ש"ג מבצעים את תפקידם במשמרות, ונהוג שבתום משמרת מגיע חייל אחר להחליף את השומר הנוכחי ואילו אדיסו מבצע את תפקיד הש"ג – יום ולילה, ובדרך כלל ללא אינטראקציה עם שאר החיילים. למעט בנושאים קורקטיים כמו "מי נכנס" (בפרק 6 - המשפט), "מה קורה עם המשפחה" (בפרק 2 – שבת בבסיס), ובנושא תרומת הדם (בפרק 8 - יזכור) אדיסו לא יוצר קשר עם החיילים האחרים. על פי תאור היוצרים את דמותו של אדיסו, הוא "מבלה את זמנו בשמירה על השער המרכזי וכבר שנה וחצי מחכה שיבואו להחליף אותו" (מסדר המפקד,2004). ממצאים דומים, גם אם פחות מוגזמים ודרמטיים מוצאים ביטוי בעדויות שאספה מלכה שבתאי במחקרה על "הכי, אחי - מסע הזהות של חיילים עולים מאתיופיה" (שבתאי, 1999 ע' 99). וכך כותבת שבתאי: "בצבא זלזלו בי כי חשבו שירדתי מהשמים...בחג הפסח התעלמו ממני ומהחברים האתיופים שלי בבית הכנסת. נתנו לנו יותר עבודות, יותר שמירות, ואני הרגשתי שאולי אם אני אפצע במלחמה הישראלים לא יטפלו בי." סמלים המוזכרים בסדרה בהקשרים סטריאוטיפים ההליכה ברגל – "עליית המדבר" – בפרק 2 –שבת בבסיס, משפחתו של אדיסו יוצאת מביתה אשר במרכז הקליטה בדימונה לכיוון הבסיס. המשפחה הולכת ברגל באופן שמזכיר את תיאורי הקבוצות שחצו את מדבריות סודן בדרך לישראל. אם המשפחה מקועקעת בסמלים מסורתיים ונושאת על ראשה כד מים – כשם שהנשים נהגו לשאת באתיופיה (אמיר, 1987 ע' 10). אבי המשפחה בלבוש קייסים מסורתי- שהוא מאפיין תרבותי סטריאוטיפי לזקני העדה. "פרשת הדם" - בתחילתו של פרק 8 – יזכור, מטופלת תרומת הדם של אדיסו באופן שבו נהגו שירותי בנק הדם בעת הפרשה משנת 1996. תרומת הדם של אדיסו מועברת להשמדה במזבלה אשר מוגדרת "זבל אתיופי" – ומכילה אך ורק שקיות תרומות דם. המזבלה האתיופית נמצאת במסוך למזבלה רגילה, אשר מכילה אשפה ביתית ותעשייתית כללית. יש בסצנה זו רמיזה בכמה רמות: ראשית, הדם האתיופי נגוע באידס – סטריאוטיפ שכבר דובר עליו בפרק הקודם. שנית, שהטיפול הגזעני בתרומות הדם האתיופיות נמשך, ושלישית שהדם האתיופי אינו ראוי להיאסף אפילו לא למזבלה – ולכן נפתחת בעבורו מזבלה ל"זבל אתיופי". סטריאוטיפים חדשים חדירת התרבויות האפרו-קאריבית והאפרו-אמריקאית לעדה האתיופית – בפרק 2 – שבת בבסיס, מוצגת משפחתו של אדיסו. המשפחה מונה אב בתלבושת קייס מסורתית, אם בשמלת יום יום ונושאת כד וכן 2 אחים צעירים בן ובת. הבת הצעירה לבושה בגדים המזכירים את הזמרות האפרו-אמריקאיות מאריה קארי, מלאני בי, ג'אנט ג'קסון וכד'. האח הצעיר לעומת זאת לבוש בגדים המחקים באופן מושלם את סגנון הלבוש של ראפרים וזמרים מחאה אפרו אמריקאיים בני ימינו כ'טו-פאק שאקור', 'פאף דאדי קומבס' ו'סנופ דוגי דוג'. ניתן לראות בתסרוקת ה"אפרו" (תלתלים קטנים הגזורים באופן עיגולי סביב הראש ומעליו כעין צורת כדור) של אדיסו ביטוי להשפעות הג'אמייקאניות שחודרות אף הן לתרבות בני הנוער מהעדה. החוקרת מלכה שבתאי אשר עבדה עם בני נוער אתיופים, מצאה שרבים מהם מאמצים דפוסי מראה והתנהגות כשל הג'אמייקנים צאצאי העבדים האפריקאים בקאריביים ושל האפרו אמריקאיים מ'גטאות השחורים' בצפון אמריקה. (שבתאי, 2001) תופעה חדשה יחסית זו, זכתה לביטוי ראשון במ.ק. 22. מוזיקה ישראלית המזוהה עם העלייה האתיופית – בפרק 2 – שבת בבסיס, המשפחה של אדיסו שרה את השיר "ירח" המזוהה עם להקת שבא (קבוצת בני נוער ומבוגרים אתיופים שהתפרסמו תודות לביצוע השיר יחד עם האמן שלמה גרוניך) בעודם הולכים לצד הכביש. ברצף של מספר סצנות אנו רואים כיצד המשפחה מחפשת 'טרמפ' ונדחית על ידי העוברים והשבים. בין שאר הנוסעים בכביש, שלמה גרוניך ועידן רייכל – שתי דמויות מעולם המוזיקה הישראלית אשר יצרו פרוייקטים משותפים עם מוזיקאים מהעדה האתיופית ולאחר מכן הסתכסכו איתם על נושאים כספיים שונים. ההקשר בו מופיעים שני האומנים בעלילה מרמז על כך ש"כל פעם שהאתיופים נכנסים לתחומי תרבות ההמונים והבידור, הם מסתכסכים עם שאר האומנים" וכן שהאתיופים הם תמימים ולכן פגיעים. יש להניח שסטריאוטיפ זה נבנה לנוכח מספר אירועי עבר המערבים דמויות ממוצא אתיופי. המקרה הראשון של סכסוך בין אומנים אתיופים ואחרים הוא אותה תקרית עם שלמה גרוניך. לאחר מכן נרשמו מספר אירועים בעלי גוון גזעני ואפליה עדתית הקשורים בקרירת הדוגמנות של יוצאת העדה הדוגמנית מסקי שיברו. אדיסו מאסלה טען לאפליה על רקע גזעני באופן הצגתו בסדרה 'חרצופים' – אולם כל אלו לא נאספו לכדי סטריאוטיפ של יחסים מתוחים בין עולם הבידור לעולי אתיופיה. מ.ק. 22 היא הראשונה להציג את העולים האתיופים כבעלי ריב עם עולם הבידור. בעיות ת"ש (תנאי שירות) – אדיסו מוצג כמי שמגיע מבית שסובל מבעיות כלכליות רבות. ניתן להסיק זאת מתוך עיצוב חדרה של משקית הת"ש בפרק 6 – המשפט. במשרדה של משקית הת"ש ארונית ובארונית מגירות המשויכות לנושאים שונים. להלן רשימת המגירות בארונית משקית הת"ש: אלימות במשפחה – 2 מגירות, נוהל כרטיסיות – מגירה, עריקים – מגירה, טופס 69 – מגירה, גלולות – מגירה, רשימות פרטיות – מגירה, עולים חדשים – מגירה וכן מגירה נוספת המוגדרת "בעיות של אדיסו". הקצאת מגירה שלמה לבעיות של אדיסו, בשעה שכבר הוקצתה מגירה ל"עולים חדשים" מעידה על כך שאדיסו דורש טיפול מיוחד ושונה. יש להניח שהרקע לכך הוא כלכלי – משום שעיקר עבודתן של משקיות ת"ש הוא בהיבטים הסוציו אקונומיים של בית החייל. המקור לסטריאוטיפ פשוט ועצוב. שיוכה של העדה האתיופית לשכבות הסוציו אקונומיות הנמוכות היא עובדה ידועה. המצב הכלכלי של רבים מבני העדה קשה, אחוזי האבטלה גבוהים, רמת המקצועיות נמוכה ובהתאמה ההכנסות המשפחתיות נמוכות. חיילים אתיופים רבים נאלצים לעבוד תוך כדי שרות על מנת לסייע לכלכלת משפחתם, ונוסף על כך, לרבים מהם קשיי הסתגלות למסגרת הצבאית ובעיות חברתיות רבות. מדיניות הצבא, כפי שכותבת מלכה שבתאי, "היא להעניק להם טיפול ייחודי, על מנת לסייע בתהליך הסתגלותם למערכת ולחיי הצבא, תוך נקיטת אמצעים מתאימים שימנעו את הפיכתם לאוכלוסייה חריגה, זאת על אף השוני והייחודיות שבהם. המטרה היא להביא אותם לתפקד כחיילים רגילים לכל דבר" (שבתאי, 1999). האתיופי בתפקיד הש"ג – הצבתו של אדיסו בעמדת הש"ג אינה מקרית. זמן רב רווחת בקרב חיילים וחיילים משוחררים הטענה שבני העדה האתיופית "יוצאים מקרבי" ועוברים לתפקידים "ג'ובניקים" במנהלת הבסיס כמו נהגים, טבחים ומאבטחי מתקנים. מ.ק. 22 היא הביטוי הראשון לשינוי שעברו בני העדה בשירות הצבאי –מהשתתפות פעילה ביחידות חי"ר ושריון להשתתפות עיקריות בתפקידי המנהלה השונים. מחקר צבאי שבחן את הנושא, העלה שהשינוי נובע מהצרכים הכלכליים הבעייתיים של רבים בני העדה. השיבוץ בתפקידי מנהלה כטבחים, נהגים ומאבטחי מתקנים מוסבר בפשטות בכך שהעוסקים במקצועות אלו נוהגים לחלק את זמנם בין הצבא לבית באופן שוויוני ('שבוע/שבוע' מכונה השיטה בעגה הצבאית) – ובאופן כזה יכולים לעבוד לפרנסת ביתם ולשרת בצבא בא בעת. גם החוקרת מלכה שבתאי, אשר בחנה את המצב מהזווית האתיופית ולא המערכתית הגיע למסקנות דומות ממחקרה בשנת 1999. לדבריה בין 50% ל-65% מהחיילים האתיופים משרתים בתפקידים במסגרת 'שבוע שבוע'. (שבתאי, 1999 ע' 83). החיים במרכזי קליטה כביטוי לנחשלות כלכלית – משפחתו של אדיסו חיה במרכז קליטה בדימונה. מידע זה אינו זמין מתוך פרקי הסדרה עצמה, אלא נמצא בהרחבה הביוגרפית על דמותו של אדיסו באתר האינטרנט ל הסדרה. היוצרים מתארים את מקום מגורי משפחת אדיסו כ: "משפחתו חיה במרכז הקליטה לעולי מבצע שלמה בדימונה (לשעבר: מרכז הקליטה לעולי בריה"מ) (לשעבר: מרכז הקליטה לעולי מרבד הקסמים) (לשעבר: מרכז הקליטה לעולי יהדות המזרח) (לשעבר: יש לי רעיון לאיפה לזרוק את כל הפרנקים האלה)" (מסדר המפקד,2002). ההדגשה הסטריאוטיפית במאפיין זה בולט במיוחד על רקע אי הדיוק שלה בפרטים. בתחילה, עם הגיעם לארץ, שוכנו רוב עולי אתיופיה במרכזי קליטה ובאתרי דיור זמניים בקרוואנים – זו עובדה נכונה היסטורית. רוב האוכלוסייה האתיופית (93%) עזבה את אתרי הקרוואנים ומרכזי הקליטה בתוך תקופה של בין שנתיים לחמש שנים. כמעט 40% מיוצאי אתיופיה מחזיקים דירות בבעלותם (גדור,1996). רק מיעוט קטן של העדה נותר לגור במספר אתר קרוונים ובראשם "חצרות יסף" שליד העיר עכו. מיעוט זה, יצר את התחושה הסובייקטיבית שרבות המשפחות נחשלות כלכלית, והוא דימוי סטריאוטיפי שגוי. יחד עם זאת, ניתן למצוא שביב של אמת בהנחת היוצרים לגבי הדמיון בין שגיאות העבר בקליטת העולים מארצות צפון אפריקה בשנות ה-50, לבין השגיאות הנעשות כיום בקליטת עולי אתיופיה. ועל כך יעידו החוקרים השונים. (בניטה, ולפסון ונועם, 1997, גדור, 1996, ) חוסר תנועתיות, ונטייה לגטואיזציה – סוגיה נוספת העולה מתוך ניתוח התנהגות משפחתו של אדיסו בפרק 2 – שבת בבסיס, היא הנטייה של המשפחה לא לצאת מתחום מגוריה ולא להחזיק רכב משפחתי. התקשורת הבידורית הישראלית לא עסקה מעולם במשפחה אתיופית בהרחבה ולכן לא דנה במאפיינים עדתיים אלו. מ.ק. 22 היא הראשונה להעלות נושא זה בתקשורת ולכן נתפסת כחדשנית. הבסיס להצגה זו הוא סטריאוטיפ חוסר התנועתיות של עולי אתיופיה. נטייתם הטבעית של עולי אתיופיה להתקבץ באזורי מגורים מוגדרים, במשפחות גדולות ומורחבות וכן חוסר היכולת הכלכלית שלהם לרכוש רכבים מביאים אותם למצב של חוסר תנועתיות. כתוצאה מכך, רבים המקרים בהם נראות קבוצות של עולים אתיופים ממתינים בתחנות הסעה, תחנות אוטובוס או טרמפיאדות, וכן הולכים בקבוצות או כבודדים לצד הכביש. פרק ה' – דיון ומסקנות מתוך בחינת הסטריאוטיפים המופיעים בפרקי העבודה, עולה העובדה ש-6 סטריאוטיפים המופיעים בדרה מ.ק. 22, לא הופיעו לפני כן בתקשורת הישראלית באופן מובהק. סטריאוטיפים אלו, ניתן לסווגם כסטריאוטיפים חדשים, הן משום שלא הופיעו לפני כן בשיח התקשורתי והן משום שהם מתארים תופעות חדשות יחסית באופי תפיסת החברה את עדת יוצאי אתיופיה. הסטריאוטיפים הכללים לגבי עולי אתיופיה הם חיוביים בחלקם הגדול ומניחים לחיובייות של העולים. הסטריאוטיפים המוצגים בסדרה הם שליליים ברובם – בין אם במסר שהם מבקשים להעביר לגבי העולים (חולי איידס, נחשלים וכד'), או באופן שבו הם מאופיינים ויזואלית ומילולית (שונים מחברת הרוב). בסדרה מ.ק. 22, המתבססת על אלמנטים סטריאוטיפים לעיצובן של כל הדמויות, בולט העיצוב השלילי של אדיסו הש"ג בכמות הדעות הקדומות והמוטעות המוזכרות בהקשר אליו, וכן בסטריאוטיפים החדשים שהסדרה מנסה להשריש וקשורים אל העדה האתיופית. בהיבט של שאלות המחקר, ניתן לסכם שדמותו של אדיסו מתבססת על המאפיינים הסטריאוטיפים המקובלים לתאור בני העדה האתיופית בארץ: עלי עור כהה, מאפייני תנועה ודיבור מסוימים, נטייה להתבדלות חברתית, עיסוק במקצועות 'מנהלתיים' בשירות הצבאי וכן דלות ונחשלות כלכלית וחברתית. מקורם של הסטריאוטיפים בעיקר בתחושותיהם של יוצרי הסדרה לגבי המצב בחברה. יחד עם זאת, מחקרים ונתונים סטטיסטיים רבים מאוששים את הרגשת היוצרים לגבי מאפיינים סטריאוטיפים מסויימים של בני העדה, כמו למשל החזקת רכב משפחתי, מילוי תפקידים צבאיים ויחסים בין אישיים בינם לבין ישראלים וותיקים. הסטריאוטיפים החדשים המוצגים בסדרה, אינם חדשים במובן הרחב של המילה - קרי לא הופיעו מעולם בתקשורת, אלא חדשים במובן הצר שלה - קרי כאלו שלראשונה באים לידי ביטוי בשידור בתנאים חופשיים לכל הציבור. מסקנותיו של מחקר זה, תואמות את מסקנותיה של החוקרת לילך יפת (2002) בדבר הדו משמעותיות בהצגת העולים האתיופים בעיתונות הישראלית – כמי שמצד אחד חשופים לביקורת וסיקור שלילי, ומצד שני נהנים מהגנה יחסית של התקשורת בשל רקע תומך לאוכלוסיה נזקקת. המחקר גם מעלה מספר שאלות שהתשובות עליהן יוכלו להכלל במסגרת עבודות ומחקרים עתידיים. מחקר זה דורש בחינה שלישית ומשלימה שתכלול את אופן השפעת הסטריאוטיפים החדשים שנמצאו במ.ק. 22 על היצירה הישראלית העכשווית, והצלחת יוצרי הסדרה להשריש סטריאוטיפים חדשים בציבור. פרק ו' – ביבליוגרפיה הרצוג, ח. (1986). עדתיות פוליטית – דימוי מול מציאות. ניתוח סוציולוגי- היסטורי של הרשימות ה"עדתיות" לאסיפת – הנבחרים ולכנסת (1920-1984). תל אביב: יד טבנקין – הוצאת הקיבוץ המאוחד. לוי, ד. (1992). "התפקיד האידיאולוגי של חדשות בטלוויזיה: המקרה של האינתיפאדה ב'מבט'. " בתוך: פתו"ח (כ"ע), גיליון 1, עמ' 9-30. "מסדר המפקד – על החיילים". (2004). מתוך: מ.ק. 22 - אתר הסדרה הרשמי. נמצא בכתובת: http://mk22.bezeqint.net/Prog_Article2.asp?ProgID=582&ItemID=8583&GroupID=647 דין וחשבון: השכלה גבוה, כלכלה וחברה-2004 (2005). היחידה לתכנון אסטרטגי – האגודה הישראלית למען עולי אתיופיה. נמצא בכתובת: http://www.iaej.co.il/documents/d.pdf. Jowett, G. and Linton, J. (1980). Movies as Mass Communication. London: Sage. Avner, U. and Shmelz, U. (1991). Ethnic Differences among Israeli Jews: A new look. Jerusalem: The Institute of Contemporary Jewry, Hebrew University of Jerusalem. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |