|
|||||
|
ארבעה סיפורים קצרים בשחור ולבן – ביקורת קומיקס ישראלי - ''רדומים''
עופר ברנשטיין |
|||||
|
|
|||||
| "רדומים" היא חוברת קומיקס ישראלי קצרה שראתה אור לקראת פסטיבל הקומיקס, אנימציה וקריקטורה ה – 6 שאך הסתיים. היא מכילה ארבעה סיפורים קצרים: פיל, עכביש, דובדבן ורכבת. שלושת הראשונים – סיפורי קומיקס והאחרון - ספק פרוזה ספק שירה בליווי איורי הכותב. | |||||
| רדומים מאת דותן גולדווסר 28 עמודים בשחור/לבן – כריכה צבעונית מהסוף להתחלה... הסיפור האחרון – רכבת: זהו וידוייו המרגש והמורבידי משהו של נהג רכבת, החושף בפני הקוראים את לבטיו לאור חוויותיו הקשות בעבודה. להיות נהג רכבת זה מקצוע על סף המוות. לא מותם של הנהג או הנוסעים חלילה אלא מותם של אנשים שונים ומשונים המבקשים למות (או להתאבד) בעזרת נחשי המתכת האימתניים. ברכבות מוצעים מספר רעיונות פילוסופיים מעניינים כמו גם זווית הסתכלות ייחודית על תפקידו של הפועל השכיר בחברה המודרנית. מכיוון שזה אינו קומיקס בעיקרו של דבר, נצמצם את הדיון בו אך נוסיף רק שהאיורים בו אינם רווי דם או גופות מרוטשים אלא רק מקבץ אמירות מעוצבות במינימליזם. מינימליזם היא גם מילת מפתח בשלושת סיפורי הקומיקס בהם נתמקד בביקורת זו. נראה, שהצמצום והתמצות הנם נשמת אפה של היצירה "רדומים". האומנות שחורה ולבנה בלבד (אין אפילו גווני אפור – זולת בכריכה). הקווים, בעיקרם קווי מתאר ומעטים מהם קווי עזר או פירוט. בניית הפנלים מצומצמת אף היא. לכל היותר 7 פנלים בעמוד ואף הם מרווחים, בעלי מסגרת שוליים נאה וייחודיות משל עצמם. קווי המינימליזם ניכרים גם בכתיבה, מבחינה עלילתית ואף בעיצוב האותיות והטקסטים בסיפורים. בשני המקרים אין פרטים עודפים, אין אפילו מילות קישור מיותרות וקיצוני מכל אלה הוא הסיפור "דובדבן" בו לא נכתבה אף מילה! קשירתם של הטקסט המודפס והפרטים העלילתיים נראית מוזרה קצת בתחילה. הרי עיצוב האותיות (lettering), נמנה בדרך כלל יחד עם האומנויות הויזואליות ולא עם הכתיבה. אולם במקרה של "רדומים" נראה שיש קישור הגיוני וישיר בין השניים שכן העלילה היא מעין מונולוגים ארוכים של המספר והיא מובאת לנו הקוראים בחלוקה הנוגדת את ההיגיון הלשוני וקוטעת משפטים באמצע. כדרכו של מי שמספר סיפור באופן רציף ורק תמונות הרקע המלוות את קולו מתחלפות. אלמנט מינימליסטי נוסף המשותף לשני מרכיבי הקומיקס, הוא בצמצום הן הפונטי והן הויזואלי של הדברים. הסיפורים מורכבים כולם מכמות משפטים מצומצמת יחסית. אפילו "עכביש", בו נאלץ המספר להיגרר לתיאורי רגשותיו באופן מפורט יחסית, אינם משפטים רבים מספרית אלא פשוט ארוכים במבנה התחבירי שלהם. באופן דומה, גם הויזואליות של הטקסט כמעט נעדרת. הגופנים בהם השתמש היוצר הם בנאליים להחריד. במקרה של "פיל" מדובר על 'דויד' ובמקרה של "עכביש" - פונט בלתי מזוהה המנסה לחקות אשליית כתיבת דפוס בכתב יד. בשני המקרים, גודל הגופן קטן יחסית (לא יותר מ-14) וטובע לחלוטין בים של ציורים (אם כי עדיין מצליח להשאר ממוקם בלב קטעים לבנים ועל כן להראות). שילוב זה מאפשר ליצור אווירת מסטיק בקריאה ולכן, על אף הפנלים המתחלפים, הקורא לא חש בכך אלא רק ברצף קריאה ארוך. כעת נעבור לשאר הסיפורים בחוברת: "פיל": מתאר זיכרון ילדות רחוק של המספר בו הוא ואביו הולכים יחדיו לגן החיות וזוכים בחוויה ייחודית - לצפות בפילים ברגעים נדירים. "עכביש": מעיין וריאציה פרועה על סיפור המקור של ספיידרמן/פיטר פארקר, המתאר את קורותיו של אנטי גיבור ישראלי הננשך על ידי עכביש רדיו-אקטיבי בכור בנחל שורק, אך במקום כוחות על זוכה רק בכאב וייסורים. "דובדבן": סיפורו של זוג מאוהב המבקש להביא ילדים לעולם והקשיים עמם הוא מתמודד. "פיל", הקצר מבין השלושה, הוא גם הגס והמחוספס ביותר בחוברת. האומנות בו נעה בקיצוניות בין כתמי צבע ומשטחים שחורים אבסטראקטיים לבין משיכות קווים (במכחול ככל הנראה) המייצרות רישומי מבנים, נוף ואנשים. פאנל אחד, ממש לקראת סוף הסיפור, חורג מנורמה זו ובכך מעצים את תחושת התגלות ה'פואנטה' שבבסיס הסיפור. לעומתו, ב"עכביש", העניינים ברורים מלכתחילה. תיאורי עקיצת העכביש עוד קורצים איך שהוא לכיווני מיינסטרים אמריקאי בזכות עיצוב פאנל בקווי אלכסון ושבירת GRID (הרשת הדמיונית המחלקת את הפנל לריבועים שווים בגודלם), אך דפי ההמשך שווים לקונבנציות הקומיקס הקלאסי עם פנלים רחבים, התאמה ל - GRID ושילוב טקסט כקריינות בין פנלים ולא בתוכם. "דובדבן", במובנים רבים, כשמו כן הוא - הדובדבן שבסוף חלק הקומיקס של החוברת. זהו סיפור ללא מילים ולמעט שני פנלים, גם ללא בלוני דיבור. אף הפנלים בהם בלונים אינם מכילים טקסט אלא איור ויזואלי של דברי הדמויות. מכיוון שזהו סיפור פואנטה מובהק, אפשר רק להוסיף לגבי סיפור זה, ציטוט של אהוד ברק (כן, זה שהיה ראש הממשלה פעם) על משל הדובדבן: "הדובדבן אינו פורח סתם כך כשמתחיל להיות קר. העץ הענק עומד לו במצבו הטרום פריחתי זמן רב וממתין. גם אם מזג האוויר כבר ממש מתקרר אין זה מספיק לו. על הדובדבן לעבור מכת קור אחת ועוד מכת קור ועוד כמה מכות קור נוספות ואז, בוקר אחד, יוצאים מן הבית ומגלים שהעץ הפך בן לילה לזר פרחים ענק ולבן." כך גם הסיפור הזה – מכה אחר מכה מוטחות בנו הקוראים עד שמגיע הסוף. באופן כללי, האומנות בסיפור דובדבן היא פסגת היצירה בחוברת. זהו סיפור עשיר ומפורט במיוחד ביחס לשאר חלקי החוברת (כולל אפילו "רכבות" החריג). השקעה רבה ניכרת באיור הרקעים בו, בהבעות הפנים של הדמויות ובאופן הטכני בו נעשו הדברים. מבחינה אומנותית, סיום הסיפור "עכביש" מתעלה על כולם. הפנלים האחרונים של הסיפור מאוירים באופן מדויק מחד אך זורם מאידך. משוחרר ואמין גם יחד. מלבד זאת, האווירה שמשרה השימוש במכחול (ככל הנראה) לאיור מזכיר באופן חזק במיוחד את העבודות של ירמי פינקוס (מקבוצת 'אקטוס'), אך לא את אלו של ספרי הקומיקס, אלא את הקו שיצר עבור איורי 'עכבר העיר' ו'המורה חווה' (זצ"ל) שיצר יחד עם רוגל אלפר לעיתון 'העיר'. איפה אם כן הביקורתיות בכל הביקורת? הרי, איך ייתכן שהכול מושלם וללא פגע? הביקורת, היא קטנונית משהו ביחס למוצר הסופי וההנאה האדירה שהוא גרם. זוהי ביקורת יותר פילוסופית על טכניקות העברת הסיפורים ופחות על משמעותם. הכוונה היא לכך ששלושה מתוך ארבעת הסיפורים הם וידויי גוף ראשון – "פיל", "עכביש" ו"רכבת". שמתם לב וודאי ש"דובדבן" אינו מסופר בגוף ראשון ואכן זוהי סיבה מרכזית בה הוא מתבלט אל מעל לאחרים. הכתיבה מתוך גוף ראשון נחשבת פעמים רבות כקלה יותר, משום שהיא מצריכה פחות דמיון ופחות יצירתיות סיפורית. אף על פי כן, ולמרות הכל אן לחשוב שכתיבה בגוף ראשון פגעה בקומיקס באופן משמעותי. נהפוכו - במקרה של "פיל" היא סייעה לקו הפילוסופי המשמעותי יותר (המינימליזם) לעלות לתודעה. אם הכתיבה הייתה צריכה להסביר את ההתרחשות ב"פיל", כשם שהיא נאלצה להעביר את רגשות האנטי-גיבור ב"עכביש", הסיפור היה נמתח באופן מיותר, מוציא את העוקץ ממנו ופוגע בו יותר מאשר מועיל לו. באופן הפוך בדיוק – ב"עכביש", לולא המונולוג, לא היה ניתן להתחבר לדמות הראשית ולפתח הזדהות עמה. "רכבת" – שוב, מחוץ לתמונה. כך מגיע כותב שורת אלה למסקנה המתבקשת שעל אף שהחוברת מורכבת מונולוגים בעיקרה, אי אפשר היה להעביר את המסרים שלה אחרת ולכן טוב עשה היוצר שבחר באמצעי ספרותי זה ביצירתו. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |